'רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש [לו] שכר הרבה ליתן לך' (אבות ד,י). 'הוי ממעט בעסק - המעט בעסק סחורתך ומלאכתך, ויהיה עיקר עסקך בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם - ללמוד אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה' וכו' (ברטנורא). 'והוי שפל רוח בפני כל אדם - אפילו נגד מי שאינו ממעט בעסק כמוך. או ר"ל דהמרבה בעסק וודאי כוונתו כדי להרבות כבודו בעשרו, לכן אמר הוה שפל וכו'' (תפא”י). ר"מ מדבר על לימוד תורה, ובאמצע מכניס להיות בענוה, שלכאורה זה לא קשור ללימוד תורה. לכן מסביר הברטנורא שהכוונה להיות בענוה וכך ילמד מכל אדם, ובזה קשור העניין הזה ללימוד תורה; והתפא”י מסביר שזה קשור לנאמר קודם למעט בעסק. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מביא כמה הקשרים בין לימוד תורה וענוה שהסבירו הראשונים ('אבות לבנים' פרק ד משנה י שיעור ב, אות ג והלאה): המדר"ש מסביר שזה קשור לנאמר קודם שיעסוק בתורה, שלא יכול להשלים לימוד התורה המוטל עליו ולכן שלא יתגאה: 'ואמר: ועסוק בתורה, ולא אמר: ומרבה לעסוק בתורה, מקביל אל: הוי ממעט בעסק, להורות כי האדם אפי' שירבה לעסוק בתורה לא יקרא מרבה, לפי שלעולם לא השלים את חקו; וסמך לזה: הוי שפל רוח בפני כל האדם, כלומר: כיון שמעולם לא יצדק עליך לומר שהרבית ללמוד תורה, כי הלואי שתשלים את חקך, א"כ במה תתגאה?'. רבנו יונה מסביר שלא להתגאות כשמצליח בלימוד תורה (וק"ו לדברים אחרים), ועוד מדייק שלא להתגאות גם מהשפלים, וק"ו מכמותך (ומהחשובים ממך): 'והוי שפל רוח בפני כל האדם. גם זה הדבר מענין התורה הוא, ועל כן נאמר בתוך דבריו דברי תורה ולא קדמו ולא אחרו. ור"ל: גם כי תצליח בתורה שהיא המעלה האמתית, ולא תתגאה, ואין צריך לומר כי מפני המעלות האחרות נכריות גשמיות שאין ראוי להתגאות. והוי שפל רוח בפני כל האדם. וגם בפני השפלים והנבזים והפחותים, כדי להתרחק ממדת הגאוה; ואין צריך לומר בפני השקול כמותך'. הרשב"ץ מסביר שגם אם למדת הרבה אל תתגאה על הפחותים, ובנוסף צריך להיות שפל רוח כדי ללמוד מכולם ולעסוק בתורה כראוי: 'והוי שפל רוח בפני כל אדם. וכבר נאמר למעלה: "מאד מאד הוי שפל רוח”, והוא הוסיף "בפני כל אדם”, ואפילו הוא קטון ממך, ואפי' עשית תורה הרבה, ולזה הכניסו בכאן בתוך דבריו. או: הוי שפל רוח בפני כל אדם, כדי ללמוד ממנו ולעסוק בתורה'. על ההדגשה 'בפני כל אדם', מביא מרן הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שזה בא לומר שלא להתגאות אפילו על הפחותים ('והוי שפל רוח בפני כל אדם - רוצה לומר: שלא תהא שפל רוח בפני הגדולים לבד, אמנם בפני כל אדם, עד שכשתשב עם איזה אדם שיהיה, יהא סיפורך עמו כאלו הוא גדול במעלה יותר ממך. וזה כולו לברוח מן הגאווה כמו שבארנו' [פירוש המשניות לרמב"ם]). ועוד, מסביר הרחמ"ו, שבא לומר שלא יהיה רק ענוותן בביתו כשהוא בפני עצמו ומכיר במגרעותיו, אבל כשיוצא החוצה לבין הבריות הוא שוכח את ענוותנותו ומתגאה, לכן מדגיש 'בפני כל אדם'. אולי אפשר להוסיף שר"מ אמר למעט בעסק, וכך יכול להווצר מצב שאדם יבוא אליו בדיוק כשרוצה לסגור כדי למעט בעסק בשביל התורה, אז שלא יאמר שלא יתן לו וישלחו כעין שמתגאה עליו, אלא יהיה ענוותן ויתן לו את מבוקשו, שלא יווצר מצב של פגיעה בבין אדם לחברו בשביל רצונו ללכת ללמוד תורה; לכן זהו 'בפני כל אדם', שאע"פ שהוא עצמו לא עושה זאת מגאווה, בכ"ז הלקוח חושב שמתגאה עליו (שבפניו - בעיניו של האחר זה נראה כך), שלא שם על צרכיו, לכן מזהיר שיקפיד על כך. אולי אפשר שדברי ר"מ זהו היסוד לדרשות בגמ' על הפס': “לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל,יב-יד). 'והיינו דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא: מאי דכתיב (דברים ל, יב): "לא בשמים היא … ולא מעבר לים היא", לא בשמים היא, שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה; ואם מעבר לים היא, אתה צריך לעבור אחריה. רבא אמר: "לא בשמים היא”, לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים. רבי יוחנן אמר: "לא בשמים היא", לא תמצא בגסי רוח, "ולא מעבר לים היא", לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים' (עירובין נה,א). ר"מ אמר על מיעוט בעסק וענוה, זהו כדרשת ר"י שצריך ענוה ומיעוט בעסק (שלכן לא ימצא באותם שמלאכתם מרובה ביותר); אולי זהו הסיום של "בפיך ובלבבך לעשתו", שצריך גילוי של הלימוד עצמו, שזהו "בפיך" שלומד תורה, וכן "בלבבך" שזהו שלא להתגאות. ונראה שזה גם הדרשות שלפניו אלא שהתמקדו כל אחד בנקודה אחת, אבדימי התמקד בחשיבות התורה, כמה אדם צריך לעמול אחריה, ממילא מובן שזה כולל גם מיעוט בעסק כדי להתדבק בתורה; ואילו רבא התמקד בצד הענוה שזה הבסיס ללימוד תורה (שהוא אחד ממ"ח הדברים של קניין תורה). לכאורה לא מובן בדברי רבא, מה ההבדל בין שמים ומים, מדוע יש לומר פעמיים שלא להתגאות, מה ההבדל בין שני אלו? (ראה במהרש"א). אולי רבא למד כעין הפירושים על דברי ר"מ (שראה בהם את היסוד לדרשתו שחיבר את לימוד התורה לענוה): ע"פ הסברו של המדר"ש אפשר ששמים זהו שרואה עצמו כלומד הרבה יותר מכל אחד אחר, כעין שקרוב לתורה שבשמים, ששם יודעים הכל, על זה נאמר שלא יחשוב כך שמרבה בלימוד; אז יכול אדם לחשוב שאמנם לא הגיע לחשיבות של להרבות בלימוד תורה אבל לפחות יכול להתגאות שלמד, שזהו כים שהוא שווה שכך רואה את עצמו כעוסק בתורה כרגיל כמו שאר הלומדים, ובכך מתגאה (ולא כהשלים את חוקו ויותר מזה), על זה נאמר שגם לא יתגאה בכך, שזהו שלא יתגאה כים. ע"פ רבנו יונה אפשר להסביר שהשמים זהו שרוצה להתגאות בשל הצלחתו בתורה, שהיא שמימית, וזהו שלא יתגאה כשמים; ויחד עם זה גם שלא יתגאה סתם כך על אנשים פחותים, וזהו כים שהוא עמוק למטה (מתחת לשט בים) שנמצא מעל אחרים שתחתיו למטה, שגם בזה לא יתגאה. ע"פ הרשב"ץ אפשר ששני הדברים זהו גאוה, אלא שמבטא שני עניינים שמתגלים בחסרון של הגאוה: המתגאה כשמים זהו עצם זה שרואה את עצמו מעל כולם, כעין גבוה בשמים, שזה חסרון של גאוה שפוגם בלימוד תורה מצד עצם הפגם במידותיו; יחד עם זה נעשה עוד פגם בהיותו מתגאה, שאז לא לומד מאחרים וזהו כים, שיורדי הים מעבירים סחורה ממקום למקום ומתעשרים, וזהו שבגאוה יש פגם שמתגלה כרמז בים, שזה מתגלה בחיבור לדעות של אחרים (כעין סחורות של אחרים), שכך מתווסף לו ידיעות בתורה ומתעשר בתורה, ואם מתגאה בגילוי זה, זהו שמתרחק מלשמוע דעות אחרות משלו, זה פגום (ובזה גם נוצר מצב שתורתו יכולה להתעוות, שצריך לשמוע גם דעות של אחרים, ולא לזלזל בהם בשל מחשבה שאינם חושבים כמוך, שכך מגיעים בסוף לעיוות תורה, גם אם מלאים וגדולים בתורה כיון שלא רוצים לשמוע את דעת האחר יכולים להתדרדר לטעות בהבנה שאינה אמת במציאות או בתורה); או בדומה, בים נמצאים רחוק מישוב אדם, שזהו רמז שמתרחק מאנשים אחרים, שלא רוצה לשמוע דעות של אחרים מגאוותו בתורה שלמד לעצמו. ע"פ רחמ"ו אפשר שזה מרמז על שני הצדדים, דבר אחד זה שיהיה עניו בעצמו, שזהו כים כשנמצא לבדו לעצמו (כעין השט בים שנמצא לבדו מנותק מאנשים שבישוב), שלא יתגאה אז; ושמים זה מעל אנשים, שכך רואים אותו (שאין מה שיסתיר אותו מאחרים כעין מחיצות), שזהו ברבים, שגם אז שלא יתגאה. ע"פ התפא"י (ודברינו) אפשר שגאוה בשמים זה שמתגאה ומרים עצמו כעין גבוה בשמים מעל האחרים בשל חכמתו, שזהו כשמים שמעל אחרים (וגם החכמה זה מה', ולכן נרמז בשמים); וגאוה בים זה רמז למסחר שנעשה בים (כעין מקביל לדברי ר”י), שלא יתגלה אצלו גאוה בשל מיעוטו בעסקיו בשביל התורה.