' … רבי יהושע בן לוי אמר: צמח שמו. ר' יודן בריה דר' אייבו אמר: מנחם שמו. אמר חנינה בריה דר' אבהו: ולא פליגי, חושבניה דהדין כחושבניה דהדין, הוא צמח הוא מנחם. ודא מסייעא להו דמר ר' יודן בריה דר' אייבו: עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים רדי; געת תורתיה קומוי. עבר חד ערביי ושמע קלה. א"ל: בר יודאי בר יודאי, שרי תורך ושרי קנקנך (במדרש: 'פַּדְּנָךְ'), דהא חריב בית מקדשא. געת זמן תניינות, א"ל: בר יודאי בר יודאי, קטור תוריך וקטור קנקניך (במדרש: 'פַּדְּנָךְ'), דהא יליד מלכא משיחא. א"ל: מה שמיה? מנחם' וכו' (יר' ברכות ב,ד). בסיפור זה יש מסר עמוק, שהחורבן הוא השורש לגאולה; ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'לזמן הזה', תמוז-אב, 'התעניות ייהפכן לימים טובים'. אולי אפשר להוסיף שיש בסיפור עוד רמזים שקשורים לחורבן ולגאולה. מקודם נאמר שריב"ל וריבדר"א לא חלקו כיון ששני השמות הגימטריה שלהם שווה, כך שיש קשר ביניהם; ואז מובא הסיפור כראיה לדברי ריבדר"א ששמו מנחם. אולם נראה שכיון ששניהם קשורים (בגימטריה) אז יש בזה גם רמז לשם צמח, שלכן הגילוי של המשיח בשם מנחם נעשה תוך כדי שהיהודי התעסק בחרישה כדי להצמיח, כך שיש בזה רמז שבשורש של גילוי מנחם יש גם עומק של קשר לצמח מלשון צמיחה. שלכן מסופר שזה נעשה בזמן שחרש, כרמז שיישוב א"י הוא השורש לחורבן ולגאולה. שהחורבן יסודו בחטא המרגלים שלא רצו לעלות לארץ וליישבה, שלכן בכו בתשעה באב ונגזר שיחרב המקדש ויבכו על חורבנו: ' … (במדבר יד, א) "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' וכו' (תענית כט,א). ומצד שני ישוב הארץ הוא הבסיס לגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר: כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה, כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז [כמו שנעשה בדורות האחרונים שעלו חלוצים ויישבו את הארץ וכך זכינו לגילוי של התחלת הגאולה, שהולכת וגדלה עד שנזכה לגאולה השלמה; וזה מתאים לשם צמח, שצומח בדרך הטבע ולוקח זמן עד שמגיע לשלמותו]); ובפרט מתגלה הגאולה בצמיחה בארץ: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). היהודי חרש בשני שוורים, והערבי אמר לו (ע"פ הנוסח שבמדרש) להתיר את הצמד שמחבר ביניהם בשל החורבן, ואח"כ לקשור חזרה בשל הולדת הגואל; נראה שיש בזה רמז שהחורבן הגיע ע"י פילוג, שנאת חינם: 'מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם' (יומא ט,ב), ולכן במדרש יש גילוי של פירוד הצמד שמחבר בין שני השוורים, כרמז לביטול האחדות שהיה מחברם בצמד [שבמדרש (איכ"ר א,נא) לא נאמר שהערבי אמר לו להתיר את הקנקן אלא את צמד הבקר: 'פַּדְּנָךְ'; 'א"ל התר שורך והתר פדנך, פי' צמדך [צמד בקר מתרגמי' פדנא דתורי]' (עץ יוסף)]. וכמו שהחורבן נעשה בפילוג, כך גם התיקון נעשה ע"י אחדות ישראל, ולכן זה מתגלה בהחזרת הצמד שמחברם. והערבי הבין מה נעשה מגעיית השור, שזה כרמז לסיפור קמצא ובר קמצא שהוא המעשה שגרם לחורבן (גיטין נה,ב), שנעשה ע"י דיבור – שהשליח נשלח להזמין את קמצא והתבלבל והזמין את בר קמצא, שזהו גילוי דיבור, שבעל הסעודה אמר לשליח (שזהו דיבור), והשליח הזמין בטעות (שהזמינו בדיבור), ובעל הסעודה בייש את בר קמצא בדבריו שאמר לו לצאת, ואף אחד לא התערב ומחה בדיבור להרגיע ביניהם (ע"י שידבר על לב בעל הסעודה) כמו שאומר בר קמצא, ולכן הלך לקיסר ואמר שהיהודים מרדו בו (שזהו דיבור); כך שבחורבן יש גילוי של דיבור. כמו"כ בגאולה יש גילוי של דיבור, כמו שהתגלה שהבסיס ליישוב הארץ נעשה ע"י כנסים של ציונות (קונגרסים) שדיברו ודחפו להגיע לארץ וליישבה, וטכסו עצות כיצד לבצע זאת; וכן קדמו להם הרבנים שדחפו לזה בקריאותיהם לחזרה לארץ, כרב קלישר וכדו'. מי שמברר ליהודי מה נעשה הוא הערבי, שיש בזה רמז לימנו שיש קשר של ערבים לחורבן וגאולה, שהם רוצים להחריבנו (וחלק קטן מהם רוצים בגאולתנו); וכן כרמז ערבי מלשון ערבות, שהבסיס לחורבן ולגאולה זהו האחדות, שהחורבן בא ע"י פירוד, והגאולה באה ע"י אחדות: ' ... וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו" וגו' (ירמיה נ ד)' (תנחומא "נצבים" סימן א). לכן זה התגלה בשור (שגעה), שזה סמלו של יוסף (“בכור שורו הדר לו" [דברים לג,יז]), שמצד אחד מתגלה בהקשרו פילוג, שסיפר ליעקב על אחיו, ואחיו שנאוהו ומכרוהו; ומצד שני מתגלה בו אחדות, שדאג לכל צרכי אחיו ומשפחותיהם במצרים. בסיפור נאמר שנולד המשיח, הגואל, מושיעם של היהודים (במדרש: 'פְּרִיקְהוֹן דִּיהוּדָאי'), אולי עניין גאולה בא לרמז לקשר לגאולת מצרים, שבה נאמר: 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה. ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד): "אם תשכבון בין שפתים" וגו' … וכיון שמתעברות באות לבתיהם. וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר השירים ח, ה): "תחת התפוח עוררתיך" וגו' ... וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע; ומביאין שוורים וחורשין על גבן, שנאמר (תהלים קכט, ג): "על גבי חרשו חורשים" וגו'' וכו' (סוטה יא,ב). לכן נאמר בהקשר לגואל סיפור של חרישה בשוורים כעין רמז למסופר על הנעשה במצרים (שהמצרים חרשו בשוורים כדי להרגם), וזה היה בעניין שקשור להבאת הגאולה, שזהו האחדות, כמתגלה כמו אחדות בין איש ואשתו כמו שעשו הנשים שלכן בזכותן זכו ליגאל. שכך גם הגאולה העתידית קשורה באחדות, שבזה יש גילוי שכינה ('כשהן אגודים, מקבלין פני שכינה' [תנחומא שם]), ולכן ראויים למקדש (מקום שכינת ה'). וכמו ששם זה התגלה בהבאת ילדים לעולם, כך גם כאן נולד המשיח. וכמו בין איש לאשתו יש גילוי של שכינה או ההיפך ח”ו: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן; לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א), כך גם באחדות יש יסוד לקיום המקדש (מקום השכינה), ובפילוג בא אש ומחריבתו. וכך גם המשמח חתן וכלה, שבזה גילוי של אחדות ביניהם (בנישואין) מביא כח לגאולת ירושלים: 'רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא): "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (ברכות ו,ב). [ולכן בהקשר למקדש, זכו מהזכות של מצוות שמחת חנוכת הבית, שהתגלה גילוי של אחדות בין איש ואשתו: 'דתני תחליפא: (מלכים א ח, סו) "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו". "לאהליהם", שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה. "שמחים", שנהנו מזיו השכינה. "וטובי לב", שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר' וכו' (מו"ק ט,א)].