"ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם” (במדבר כט,א). "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים ה,כח). ' … אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא: (שופטים ה, כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא". מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל' (ר"ה לג,ב). חז"ל למדו שמה שנאמר בתקיעת שופר להשמיע קול תרועה, הכוונה לקולות בכי, וחלקו האם הכוונה לקולות של שברים או תרועה, שהם שני סוגי קולות בכי. למה התורה לימדה על התרועה בדווקא מבכיית אם סיסרא (אמנם בפשטות מצאנו אצלה בכי ולכן למדו משם; אולם לכאורה אם התורה לימדה דווקא משם סימן שיש בכך רמזים שעולים משם לעניין השופר)? השופר הוא גזרת הכתוב, אבל יש לו רמז לחזרה בתשובה, כמו שאומר ברמב"ם: 'אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה' וכו' (רמב"ם; הל' תשובה ג,ד). לכן נראה שלמדו מאם סיסרא שר צבאו של יבין ששלט על ישראל: "וימכרם ה' ביד יבין מלך כנען אשר מלך בחצור ושר צבאו סיסרא והוא יושב בחרשת הגוים" (שופטים ד,ב). שזה בא לרמז על המקור לחטאי האדם שמהם יש לחזור בתשובה, ששורש החטא נובע משני דברים – יצה"ר והגוים: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' (ברכות יז,א). לכן כרמז על שעבוד מלכויות שמחטיאנו נרמז באם סיסרא, שיבין שלט עלינו, ובפרט זה נעשה ע"י סיסרא שאכף את שלטון יבין עלינו בהיותו שר הצבא שאחראי על הכוח לכפות את ישראל תחת יד יבין. ויש בזה גם רמז ליצה"ר, שהוא כח חזק חיצוני לנו היושב בתוכנו ומחטיאנו: 'א"ר אבין: מאי קראה? (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"; איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע' (שבת קה,ב). שזהו כעין סיסרא שנכנס לשטחנו ושלט עלינו בכח (וכעין אל זר, ש-"אל" משמעו כח חזק). לכן יש בזה רמז לתשובה כמתגלה בקולות השופר. אולי לכן למדים על קולות השופר לר"ה מיובל (ר"ה שם), שביובל יש שתי מצוות – שחרור עבדים והחזרת שדות לבעליהן; שכך כעין רמז בשחרור עבדים לשחרור משעבוד האדם ליצרו שבו, שזהו באדם (שהאדם עבד ליצרו שבו, כרמז בעבד שהוא אדם, וכן הוא עבד לאדם); והחזרת שדות לבעליהן כעין ביטול שעבוד חיצוני לאחרים (כעין נמכרנו לזרים השולטים בנו), כשדה מכורה, כרמז לשחרור משעבוד מלכויות. שכך רומז לעניין השופר שמרמז לחזרה בתשובה. אולי גם השופר מרמז על תשובה וחזרה לה', שזה נעשה ע"י מלחמה ביצה"ר, שאז בכח זה שב בתשובה כשמתגבר על יצרו; שלזה צריך לצאת למלחמה נגד יצה"ר כדי לנצחו, כמו שאמרו חז"ל: 'וְעַל דָּא, "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", דָּא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע. דַּאֲנַן צְרִיכִין לְמֵיפַּק לְקִבְלֵיהּ בְּמִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וּלְקַטְרְגָא לֵיהּ, וּכְדֵין יִתְמְסַר בִּידָא דְּבַּר נָשׁ. כְּמָה דְאִתְּמָר: "ונתנו ה' אלקיך בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”' (זוהר חדש, “כי תצא” [תרגום: 'וְעַל כֵּן, "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךְ" - זֶהוּ יֵצֶר הָרָע, שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לָצֵאת כְּנֶגְדּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, וּלְקַטְרֵג עָלָיו, וְאָז יִמָּסֵר בִּידֵי הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְתָנוֹ ה' אלקיך בידך וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ”']). לכן למדו בהקשר לאם סיסרא שבכתה על בנה שיצא למלחמה, שכך יש לצאת למלחמה נגד יצה”ר ולנצחו וכך לשוב בתשובה לה'. כמו"כ, בשופר יש רמז למלחמה: 'הענין החמישי, להזכירנו חורבן בית המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים, כמו שנאמר: "כי קול שופר שמעתי שמעת נפשי תרועת מלחמה” (ירמיהו ד יט); וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש' (רס"ג, עשרת העניינים של השופר; מובא באבודרהם; ומובא במחזורים לר"ה). עוד אפשר שבר"ה האדם נידון על חייו: 'בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"' (משנה; ר"ה א,ב). שזה קשור לתקיעת שופר, כמו שאומר רס”ג: 'הענין השני, כי יום ר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשינו כמי שמזהיר ואומר: כל הרוצה לשוב ישוב, ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים, מזהירים את העולם תחלה בגזירותם, וכל העובר על האזהרה אין שומעין לו טענה'. לכן למדו על תקיעת השופר מאם סיסרא שבכתה מהמחשבה שמת בנה, כרמז לדין בר”ה. וכן בכתה מצער שחרדה לגורל בנה, שזה גם אחד מענייניו של השופר, להחריד: 'הענין השביעי, כשנשמע תקיעת שופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא, כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו” (עמוס ג ו)' (רס"ג). אולי גם כרמז שהשופר בא לרמוז לחזרה בתשובה, ולכן נרמז באם סיסרא שעמדה והביטה מהחלון ובכתה על שבנה לא שב, שזה כעין רמז שהקב”ה עומד ומצפה שנשוב בתשובה; וכן הנשמה מאירה את האדם לקדושה ודבקות בה', ולכן כעין שהיא נמצאת בתוך הגוף (כעין אם סיסרא שנמצאת בתוך הבית) ומביטה ברצון שהאדם לא יגרר אחר הגשמיות החיצונית (כעין שחשבו שסיסרא אוסף את השלל מישראל; וכן חשבו שמת, שנפל במלחמה, כעין שאדם נופל במלחמה מול יצה”ר), אלא יחזור אליה לדבקות בקב"ה (עם השלל הגשמי, שמתקן את העולם להעלותו לקדושה, כעין שנעשה בסיסרא: "ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה על יבין מלך כנען עד אשר הכריתו את יבין מלך כנען" [שופטים ד,כד], שתיקנו את העולם בהשמדת הרוע של יבין); וזה דרך גילוי באם סיסרא, כרמז לנשמה שהיא באה בעקבות האם, שהאדם משתייך לעם ישראל ע”פ האם. אולי אפשר שהשופר מרמז לחזרה בתשובה, והדרך לנצח את היצה"ר זה ע"י תורה: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח, שנאמר: (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר: (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"' (קידושין ל,ב). לכן נרמז באם סיסרא, שהיה שר צבא יבין, שיבין רומז בשמו להבנה, חכמה, וחכמה של מעלה מתגלה בתורה: 'נובלת חכמה של מעלה – תורה' (ב"ר יז,ה ['כשנאצלים דברים קטנים וקלים מדברים גדולים וכבדים נקראים נובלות' (עץ יוסף)]), כרמז שע"י התורה מנצחים את יצה"ר (וכרמז בסיסרא שהיה שר הצבא שיצא למלחמה וניצחנו אותו, שכך גם אנו מנצחים את יצה”ר במלחמה נגדו). כמו"כ רומז לעניין של קבלת התורה המתגלה בשופר: 'הענין השלישי, להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו: ”וקֹל שפר חזק מאד” (שמות יט טז), ונקבל על עצמנו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע' (רס"ג). ודרך התורה אנו מגלים את מלכות ה' בעולם, כעין שסיסרא בא בשם המלך (יבין); שגם זה עניין בשופר, גילוי מלכות ה': 'הענין הראשון, מפני שהיום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה. וכן אמר דוד: "בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'” (תהלים צח ו)' (רס"ג). (גם כרמז שבמלחמת סיסרא היה שותפות של השמים בעולם: “מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא" [שופטים ה,כ], כגילוי חיבור שמים וארץ, כרמז לגילוי מלכות ה' בעולם). אולי רמז לזה שהחלון נקרא בפס' של אם סיסרא: "אשנב", שזה כרמז לתורה; "אש נב", "אש" רומז לתורה: “הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כג,כט), ודבר ה' מתגלה בכל התורה שכולה כלולה בעשרת הדברות ('חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה): "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א). שזהו "נב" – רמז לעשרת הדברות ולתורה שנאמר עליה “ודברת בם” (י+מב=נב). (ונאמר “האשנב”, עם ה' הידיעה, שהאות ה' [5] רומזת לחמשה חומשי תורה). אולי גם יש רמז עמוק, שאם סיסרא בכתה על חיי בנה, שזה כרומז לגילוי חיים, שבזה ביטוי בקשר לשופר שמגלה מהם החיים האמיתים, שחיי אמת זהו ע"י הליכה כרצון ה', שאז נחשב חי בחייו ובמותו ('צדיקים שבמיתתן נקראו חיים' [ברכות יח,א]), שאין הדגש על חייו בעולם הזה, אלא על חייו האמיתים, גילוי חיי קודש שזהו בדבקות בה', שלכן נחשב חי תמיד, גם במותו (שדבק בקב”ה חי העולמים), שזה כרומז לעקידה שהלך יצחק למות, אבל בעצם זהו חיי אמת; שהשופר מרמז על העקידה ומסירות נפש שלנו: 'הענין השישי, להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו, ויעלה זכרוננו לפניו לטובה' (רס"ג). אולי אפשר שהשופר רומז לעורר לחזרה בתשובה (כמו שאומר הרמב"ם), ובתשובה יש ארבעה חלקים (עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי): 'ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יח). ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו' (רמב"ם; הל' תשובה ב,ב). שזה כעין נרמז באם סיסרא: היא בכתה מהמחשבה שנהרג, ממילא ברור שהיה לה צער וחרטה על שיצא למלחמה; וכמובן שעכשיו כבר אין בו גילוי של יציאה למלחמה וגם לא בעתיד כיון שנהרג, כך שיש כאן עזיבת החטא וחרטה וכעין קבלה לעתיד שלא ישוב לחטא. והיא אמרה בפיה: "ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו”. '"ותיבב" - לשון דבור, כמו (ישעיהו נז יט) "ניב שפתים"' (רש"י); שזהו כרמז לוידוי שנעשה בדיבור.