"ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי" וגו' (דברים כז,יא-יג). בנ"י חולקו בין הר גריזים והר עיבל, אולם מדוע דווקא שבטים אלו אמורים להיות כאן ואלו כאן ולא אחרים? מסביר צרור המור: 'אחר כך צוה "אלה יעמדו לברך את העם" – לפי שהוא לא היה עובר לארץ רצה לתת להם סדר הברכה והקללה. וזהו שאמר: "אלה יעמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין”. לפי שהיו כולם בני גבירה וראויים לברכה יותר מהאחרים. ואע״פ שהיה ראוי שיהיה ראובן לצד הברכה אחר שהוא בכור וראשון לכל הדברים. לא רצה לעשות כן לסבה ידועה שנפרש בעז״ה משום מעשה בלהה. והכניס לשמעון ולוי לפי שהם אחים וכלי חמס מכרותיהם מצד הדין, לא רצה לתת להם יותר דין, והעמידם על הברכה לבטל מהם חוזק הדין. שמעון הוא דין במעשה זמרי וזהו ש״ם עו״ן. לוי הוא דין כדכתיב: "והעבירו תער על בשרם”. ולכן לא העמידם על הקללה. יהודה הוא מלך ויששכר בעל תורה. ויוסף ובנימין היה בחלקם משכן שילה וירושלם כי שם צוה ה׳ את הברכה, ולכן אין ראוי שיעמדו לצד שמאל. וכן שמעון העמידו על הברכה לפי שלא היה בדעתו לברכו לא רצה להעמידו על הקללה. והעמיד על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. לפי שהיו הד׳ בני השפחות, רצה לתת בן גבירה אחד עם ב׳ בני שפחות. ונתן לזבולון עם דן ונפתלי, לפי שזבולון היה עמוד התורה ומקיים ומפרנס ליששכר, וכתיב: "עץ חיים היא למחזיקים בה", ולא נאמר ללומדים בה, ואחר שהוא עץ חיים ראוי שיהיה עם אלו השנים לצד הקללה ליתן להם חיים. ולכן לא סמך זבולון אצל ראובן; והעמיד לראובן עם גד ואשר, לפי שהיה בכור ביחס והיה בעל תורה כאומרו: "כחי וראשית אוני”. ואמרו: אין כח אלא תורה, שנאמר: "גבורי כח עושי דברו”. וכה״א: "בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר" וגו׳, ולמה נקרא שמו בארה? שהיה בארה של תורה וכו׳. ולכן צרף ראובן עם גד ואשר, להגין עליהם בתורתו. כמו שצירף לזבולון עם דן ונפתלי לפי שהיה מחזיק ידי התורה, וכן צרף ראובן עם גד ואשר לפי שראובן רצה להיות עם גד בחוצה לארץ שהיא ארץ טמאה וארורה ושמע לעצת גד, שנאמר: "ויאמרו בני גד ובני ראובן”, לכן צירף משה לראובן עם גד בענין הקללה. ובמדרש אמרו שהטעם שצירף משה לראובן עם המקללים כדי להודיע לישראל שלא חטא ... וכיון שנמסר המעשה למשה כשבקשו ישראל להכנס לארץ, אמר משה: הרי השעה שאודיע לישראל שראובן נקי מאשת אביו. מה עשה? העמיד ו׳ שבטים לברך בהר גריזים והעמיד ו׳ מקללים על הר עיבל, והעמיד לראובן עם המקללים. לפי שהיו ישראל אומרים על ראובן שעשה אותו מעשה, דכתיב: "וישכב את בלהה". ידע משה שלא היו הדברים אמת, כד״א: "פחז כמים אל תותר", ומסר לו יעקב אביו המעשה. לפיכך אמר משה יעמוד ראובן עם המקללים בשביל שיאמר: "ארור שוכב עם אשת אביו". שהרי אמרו חכמים החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כיון שפתח פיו שבטו של ראובן ואמרו "ארור שוכב עם אשת אביו", ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונקי מאותו מעשה' וכו'. האברבנאל מסביר (מביא את שיטות הרלב"ג והראב"ע): 'והנה פרט לברך את העם: שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימן. להיות כלם בני הגבירות ד׳ הראשונים בני לאה. ויוסף ובנימן בני רחל. ולמעלתם נתיחדו לברך העם. אמנם ראובן וזבולן שהיו גם בני לאה הונחו עם שאר השבטים על הקללה להשלים מנין השבטי׳. ולפי שראובן נתחבר עם גד בנחלתו וארצו לכן נתחברו שניהם בכאן גם כן. ולהשלים מנין האנשי׳ שהיה צריך שיעמדו על הקללה כמו שאמר בספר יהושע חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, הושם עמהם זבולן להיות הפחות מבני הגבירות, כמו שזכר הרלב״ג. ור׳ אברהם כתב: היו על הברכה בני הגבירות, ועל הקללה בני השפחות, והם יחסרו שנים ובני לאה רבים לקחו מהם הקטן והגדול'. הספורנו מסביר: '"ויצו משה" וגו׳ "אלה יעמדו" וגו׳. אמר הגאון, שכיוון לשים השבטים היותר נכבדים על הברכה – כדי שתהא ברכתם יותר חזקה וקיימת, והיותר פחותים על הקללה – למען תהיה הקללה נעדרת מן הכח והאומץ הגדול. וכן תמצא: שמעון – דכתיב בו (לג ג): "ישא מדברותיך”, אין לך כל מלמד ספר שלא יהא מחלקו של שמעון, כאמרם ז״ל. לוי – שהיה בשבטו הכהונה והלויה. יהודה – ידוע. יששכר – כדכתיב (דה״י א׳ יב לג): "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים”. יוסף – היה שילה בחלקו. ובנימין – כל הבית מקדש היה בחלקו של בנימין, כדכתיב (להלן לג יב): "חופף עליו כל היום”, כמו שאמרו ז״ל (מגילה כו.): רצועה אחת היתה יוצאת מחלקו וכו''. אולי אפשר להוסיף שבמדרש מובא הטעם שראובן מובא בתחילת הקללות: '"ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי" – ראובן ממונה על הקללה תחלה, ללמדך שמה שאמר הכתוב (בראשית לה,כב): "וילך ראובן וישכב את בלהה", לא היה שכיבה ממש, שהרי עתיד היה שבטו לעמוד ולומר: "ארור שוכב עם אשת אביו”. אלא כמו שאמרו רבותינו ז״ל שבלבל מצעה' (לקח טוב). כך נראה שעל הקללה עומדים כאלו שבא לרמז עליהם ישרות, להדגיש שאין פסול בהם. שזהו ראובן כמו שאומר המדרש, ונוסף אליו יש את בני השפחות, שלכאורה אינם הנשים הנבחרות של יעקב, שלא התחתן אתם לכתחילה (אלא רחל ולאה נתנו לו את שפחותיהם כעין תחרות מי תוליד לו יותר), ולכן כעין נראה שיש בזה חסרון בכך שיעקב לקחם. לכן מדגישה התורה שהם נקיים לגמרי מגילוי של שמץ קשר לפגם איסור ערווה, אלא הם בני יעקב בשלמות המעלה הקדושה והטהרה. מבני זבולון כנראה שהיו הרבה יורדי ים, כיון שהיה קשור לנמלים בשטחו (“זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אנית וירכתו על צידן" [בראשית מט,יג]), אז מן הסתם גם היה בעצמו מתעסק באוניות (ובפרט ע”פ תרגום יב”ע: 'וְהוּא יְכַבֵּישׁ מָחוֹזִין בִּסְפִינָן' [='והוא יכבוש נמלים בספינות'], הרי שהיו יורדי ים ממש), והנה מבין הזמנים של מצוות עונה, המרוחק ביותר הוא של ספנים: 'הספנים, אחת לששה חדשים' (משנה; כתובות ה,ו; וכך נפסק להלכה: 'המלחים, אחת לששה חדשים' [שו"ע; אה"ע עו,ב]), לכן כיון שמצוות העונה בהם רחוקה זה נראה כגילוי פגם; ובפרט שכיון שנמצא כ"ך הרבה זמן רחוק בביתו זה יכול לעורר חשד של אנשים; לכן מדגישה התורה שהוא עומד בקללות על ערווה, כגילוי שהם מנוקים מפגם זה. אולי גם אפשר כעין זה בברכות, שבא לבטא שאותם השבטים יש בהם גילוי של ברכה לעולם. שעל שמעון ולוי נאמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם. בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור" וגו' (בראשית מט,ה-ו). '"כי באפם הרגו איש" - אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כולם אלא כאיש אחד, וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז): "והכית את מדין כאיש אחד", וכן במצרים (שמות טו א): "סוס ורוכבו רמה בים", זהו מדרשו' (רש"י). יהודה ממנו מלכות יהודה, שדוד כבש חלקי ארץ רבים, כך שיצא שהרג גוים רבים. יששכר נלחם בחלקו בארץ עד שניקה אותה לגמרי, שהשמיד את כל הגוים משטחו ('"ויט שכמו לסבול", עולה של ארץ ישראל. "ויהי למס עובד", רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן. רבי אלעזר אומר: כל השבטים הניחו יתירות, ושבטו של יששכר לא הניח יתירות. רבי שמואל בר נחמן אמר: אף שבטו של יששכר הניח יתירות, אלא שהיו בעלי מסים; א"ר אסי: הם מעלה מסין היו כמו שנשתעבדו' [ב"ר צח,יב]. כך שניקה לגמרי או שכבש את הכל וכעין שעבדם בכח, שהטיל עליהם מיסים, שגם זה יכול להראות כביכול לא ראוי להתנהג כך לאנשים). יוסף ובנימין מרחל, ששניהם קשורים למלחמה החזקה נגד עשו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף" (בראשית ל, כה) – כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד יוֹסֵף נוֹלַד שִׂטְנוֹ שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי", דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: מָסוֹרֶת הִיא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כ): "אִם לוֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן", וְלָמָּה הוּא קוֹרֵא אוֹתָן צְעִירֵי הַצֹּאן? שֶׁהֵם צְעִירִים שֶׁבַּשְּׁבָטִים' (ב"ר עג,ז). לכן יכול אדם לחשוב שאולי יש בזה פגם בגילוי הברכה לעולם שבאה מישראל, באה התורה ומעמידה אותם על הר הברכה להדגיש שדווקא זה, כילוי הרשעה מהעולם, זו הברכה הגדולה ביותר לעולם. אולי בהר עיבל שזהו הקללה עמדו בני השפחות שהם כעין הפחות חשובים, וכן ראובן וזבולון שהם מבני לאה אלא שבמעשיהם כעין גרמו שלא יתגלה בהם גילוי של ברכה; ובפרט שקשור לכניסה לארץ, שאז עושים את מעמד הר גריזים והר עיבל. שזהו: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן", שזהו כרמז שהברכה קשורה בא"י. שראובן לא רצה להיכנס לארץ שבעת העממין אלא להישאר בעבר הירדן המזרחי, כך שגילה בו ריחוק מהארץ. זבולון חי לחוף ימים כך שהיו בו יורדי ים, שהם שטים אל מחוץ לא"י, כך שיש בהם גילוי של ניתוק מהארץ. לכן לא ראוי שהם יעמדו על הר הברכה לגלות ברכה, שזה קשור בא"י שהיא מקור הברכה בעולם. אמנם גם חצי שבט המנשה לא נכנס לארץ אלא נשאר בעבר הירדן המזרחי, אולם רוב שבט יוסף כן נכנס לארץ (אפרים וחצי שבט מנשה), ואף אלו שלא נכנסו זה היה בשל בקשת משה מהם שיהיו שם כדי להשפיע תורה (הנצי"ב; דברים ג,טז), לכן זה פחות חמור, ולכן לא פוסלם מלהיות בהר הברכה. ועוד שראובן וגד נשארו בעבר הירדן בשל הברכה בממונם, ריבוי המקנה, ולכן לא ראוים להיראות בגילוי של הברכה; שלא כחצי שבט המנשה שלא באו מלכתחילה בשל הברכה בממונם אלא בשל שמשה שאל מי גם רוצה להיות שם (רמב"ן; במדבר לב,לג).