'ומוציאין ספר תורה וקורים שלשה בפרשת עריות עד סוף הפרשה, והשלישי מפטיר ביונה' (שו"ע; או"ח סימן תרכב סעיף ב). במנחה של יוה"כ קוראים את ספר יונה, מדוע? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א שלושה הסברים: א. 'ללמד לבני העולם שאין אדם יכול ברוח מפני ה' אם עבר עבירות. כמו שכתוב: “אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך" (תהלים קלט,ז-י)' (אבודרהם). ב. 'להורות כי ה' יתברך רחמיו על כל מעשיו, ואפילו על אומות העולם, כל שכן בישראל. ולכן אנו מפטירים אותה בזה היום בשעת המנחה, שהיא שעה רצוייה כמו שאמרו ז"ל (ברכות ו,ב): לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה' (ר' יהושע אבן שועיב). ג. 'לפי שיש בו גודל כוח התשובה' (הלבוש). בכל אחד מהשיטות האלו יש טעם יפה ונכון מצד עצמו שלכן ראוי לקרוא את ספר יונה ביוה"כ; נראה שזה מתגלה בדברים אלו מכח השתלשלות שיש משורש טעם יוה"כ. שהנה שורש יוה"כ נעוץ בשני דברים שנעשו ביום זה: א. הורדת הלוחות השניים: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). ב. ביוה"כ נימול אברהם: 'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא"; שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). נראה שבכל אחד מאלו יש גילוי של שלושה דברים, ולכן כנגדם התגלה גילוי ביוה"כ ששייך לעניין שכזה וכך התגלגל שיתגלה שיקראו ביוה"כ בספר יונה שמתגלה בו דברים אלו. הלוחות השניים ירדו ביוה"כ, אבל זה לאחר שמשה עלה להר סיני בפעם השלישית, שכך בסיומו, כשירד ביוה"כ עם הלוחות השניים נאמר "סלחתי" על מעשה העגל, וכך התגלה גילוי של סליחה ביום זה (כמו שהסביר רש"י בגמ': ' … ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי. ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו; ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי'). והנה פעולות משה לגלוי סליחה על העגל החלו עוד בעליה הראשונה, שאז משה החל לבקש לכפר על ישראל מכליה (“ויחל משה את פני ה' אלקיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה” וגו' [שמות לב,יא]). יוצא שבשלושת העליות יש גילוי של קשר לכפרה לעגל, שמתגלה בסופו ביוה"כ. והנה בעליה הראשונה היה בהתחלה את מתן תורה, שנעשה בכפיית הר כגיגית: '(שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם' (שבת פח,א). כך שהארבעים יום הראשונים קשורים לכפיה עד כליון, שזה כרומז שאדם לא יכול לברוח מהקב”ה, כמו שבנ”י הוכרחו לקבל את התורה. (ובנ”י במעמד הר סיני היו בדרגה גבוה מאוד של נבואה, ששמעו את דבר ה' שאומר את עשרת הדברות [מה בדיוק שמעו זה מחלוקת בחז”ל, ראה בהרחבה ב'תורת המועדים', מאמר 'עשרת הדברות', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א], שזהו כעין מתקשר ליונה שניסה לברוח מגילוי נבואת ה' עליו). וכן אז ה' רצה לכלות מיד את ישראל אלמלי משה שעמד ואמר לה' שלא לעשות זאת, שה' אמר: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב,י), שזהו גילוי שמי שחוטא לא יכול לברוח מיד ה' שיענישו, שכך אלמלי משה ה' היה מכלה אותנו מיד ח”ו. העליה השניה היתה בשביל בקשת רחמים על ישראל: 'ובי"ט עלה, שנאמר (שמות לב, ל) "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם" וגו', ועשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר (דברים ט) "ואתנפל לפני ה'” וגו'' (רש”י; שמות לג,יא); שזה מרמז על כך שה' מרחם על בריותיו. בעליה השלישית קיבלנו את הלוחות השניים ונאמר סליחה על העגל כשמשה ירד, והסליחה באה יחד עם התשובה שעשו, שכך מובא בחז"ל שעשו ישראל: 'ובסוף מ' ימים נתענו והיו בוכין כנגד משה, ונתמלא עליהן הקב"ה רחמים ועשה להן אותו יום, יום כפרה לעונותיהם, וזה יום הכפורים. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז ל), ראה מה יפה התשובה' וכו' (תנחומא [בובר] “וירא" סימן טז). לכן כנגד זה מתגלה מעלת כח התשובה. כך מתגלים שלושה עניינים אלו בכח יוה"כ וכך התגלגל שיקראו את ספר יונה שמתגלים בו שלושה עניינים אלו. כמו כן נראה שבמילת אברהם מתגלה כעין רמז לשלושה עניינים אלו; שמי שנימול היו אברהם ישמעאל ואנשי ביתו של אברהם ("ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלקים” [בראשית יז,כג]). אברהם היה מפיץ את שם ה' בעולם, שה' הוא האלקים האמיתי בורא העולם, ורצונו בקיום המצוות, ממילא מזה מובן שמי שחוטא אינו יכול לברוח מה', שכל העולם שלו. כך שבזה מתגלה שאי אפשר לברוח מה'. בפרט שאצל יונה הוא ניסה לברוח מהנבואה שה' שלחו, וכך אצל אברהם ה' ציווהו על המילה בנבואה, והוא לא ניסה להתחמק מזה (על אף הקושי והסכנה) אלא עשה את רצון ה'. ישמעאל עמד למות מהתייבשות וה' הצילו (בראשית כא,טז-יט), שה' ריחם עליו והצילו (על אף שבעתיד יהרוג בישראל); ומזה גילוי שה' מרחם על בריותיו. אנשי בית אברהם מלו כחלק מהיותם שייכים לבית אברהם, שבכולם התגלה שהלכו אחר אמונתו של אברהם שהאמין בה', ובכך עזבו את הע"ז שלהם, ששבו בזה מהיותם עובדי אלילים, וזה מרמז על גודל כח התשובה, גם כשהיא בעייתית (כמו אצל נינוה), שכך כאן שבו בתשובה אבל זה היה לא בשלמות מלאה, ולכן כשמת אברהם חזרו לסורם, שלא נשאר מאנשי בית אברהם אנשים שהלכו בדרכו אחרי מותו, כך שמראה שמה שהיו בתשובה קודם לא היה בשלמות גמורה. שמזה גילוי על כח התשובה (גם כשהיא בעייתית).