'וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה. ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית – נודרים נדבות, וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור)' (רמ"א; שו"ע או"ח סימן תרסט סעיף א). למה נקבע (בתקופת הגאונים) שיחול שמחת תורה דווקא בשמיני עצרת? במחזור ויטרי מובאים שני טעמים – א. כיון שבסוכות התרבה שמחה בתורה ולכן מחברים זאת לשמחת תורה. ב. העם מברכים את המלך אז, ולכן חיברו לברכת משה שב"וזאת הברכה”: 'יום תשיעי ספק שמיני קורין "וזאת הברכה” כדי לסמוך שמחת התורה, שזכו לסיימה, לשמחת החג, שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת, לפי ששמחת החג מרובה. ועוד, כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה; שביום טוב האחרון היתה ברכת המלך כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה' (מחזור ויטרי; הל' לולב שפ"ה). האבודרהם מסביר שזה בגלל ששלמה ברך את ישראל בשמ"ע ולכן מסמיכים את ברכת משה לשמ"ע: 'הטעם לפרשה זו, על שם ששלמה המלך ברך את ישראל בשמיני של חג, שנא': "ויברך את כל קהל ישראל" וגומ', לכך קורין בתשיעי ספק שמיני הברכה שברך משה את ישראל. ובשני קורא מתחיל "בראשית" עד "אשר ברא אלקים לעשות”. … ונקרא יום זה יום שמחת תורה לפי שמסיימן בו התורה וראוי לשמוח בסיומה. והטעם שמתחילין מיד "בראשית", כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג, לומ' כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרות עוד. או הטעם, כמו שזכינו בסיומה כך נזכה בהתחלתה' (אבודרהם; סדר תפילות ומועדים, שמיני עצרת). האברבנאל מביא שזה התגלגל ממנהג שהיו קוראים בתורה והמלך היה מסיים את התורה בסוכות: 'וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט וגדול הדור קורא בחג הסכות חלק מן התורה, ושהיה משלים ספר בראשית ואלה שמות ויקרא ובמדבר סיני בשש שנים, ובשנה השביעית שנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר אלה הדברים. שבכל שנה ושנה ברגל בחג קריאת התור' בסדר, ובשנה ההיא השביעית היה המלך מסיים התורה באופן ההוא. ושמכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה, שבו ביום אנו משלימים את התורה' (אברבנאל; דברים לא,ט). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר שקביעת שמחת תורה בשמ"ע, קשורה לכך שבתשרי נברא העולם (האדם נברא בר”ה, והוא עיקר העולם), ובו קיבלנו את התורה (ביוה"כ ירדו הלוחות השניים), ולכן קוראים את בראשית שזהו בריאת העולם (ובפרט ע"פ הקבלה – 'בימים נוראים חוזר העולם המטאפיסי למצב שבו היה נתון הקוסמוס כולו בזמן בריאת העולם. ובקריאת מעשה בראשית אנו משחזרים כביכול את אשר התרחש בימי בראשית. שהוא בבואה נאמנה למה שחוזר ומתרחש כעת מחדש בכל העולמות המטאפיסיים'), וכן כיון ש'בו קיבלנו את התורה ועלינו לשחזר זאת באותו זמן עצמו' ('מועדי ישראל', 'שמחת תורה בא"י ובבבל בתקופת הגאונים'). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר שזה מטעם שהסוכה מדגימה כמה התורה חשובה: 'בסוכות אנו מבינים שבלתי אפשרי להסתדר בעולם הזה בלא תורה. הסוכה מדגימה את חיי העולם הזה, בהם התורה מהווה את התפקיד החיוני ביותר. מתוך שמחת חג סוכות, שהיא שמחה של חיי קודש בעולם הזה, מתרוממים אנו לשמחת התורה. השמחה עולה מתוך הכרה בחיוניות ובהכרחיות התורה לחיים. אנו תופסים את ערכה האדיר, ועד כמה תוכן חיינו תלוי בה' ('לזמן הזה', תשרי, 'ימים נוראים וזמן שמחתנו'). אולי אפשר להוסיף שבסוכות יש כח רוחני שמחיל בנו חירות: 'דְּכָל מַאן דְּיֵתִיב תְּחוֹת צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא, אַחֲסִין חֵירוּ לֵיהּ וְלִבְנוֹי לְעָלְמִין, וְאִתְבְּרַךְ בִּרְכָתָא עִלָּאָה. וּמַאן דְּאַפִּיק גַּרְמֵיהּ מְצִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא, אַחֲסִין גָּלוּתָא לֵיהּ וְלִבְנוֹי, דִּכְתִּיב: "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"' (זוהר פרשת אמור; ח"ג קג,א ['שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹשֵׁב תַּחַת צֵל הָאֱמוּנָה, יוֹרֵשׁ חֵרוּת לוֹ וּלְבָנָיו לְעוֹלָמִים, וּמִתְבָּרֵךְ בְּרָכָה עֶלְיוֹנָה. וּמִי שֶׁמּוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִצֵּל הָאֱמוּנָה, יוֹרֵשׁ גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו, שֶׁכָּתוּב: "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי''']). לכן הסמיכו זאת לשמחת תורה שבה אנו מראים שאנו קשורים לתורה (ושמ”ע הוא עצרת של סוכות, כך שקשור לעניין שמתגלה בסוכות), שגם היא גילוי של חירות רוחנית: 'ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו,ב). ולא קבעו בסוכות כדי להבדיל בין שני כוחות החירות, סוכה ותורה. (אמנם גם בפסח יצאנו לחירות, אולם זה המעשה בפועל, הפיזי, שיצאנו לחירות, ואילו סוכות זה שורש רוחני לחירות. וגם שאז עדיין לא קיבלנו את התורה; ואפילו בשבועות [שהוא קשור לפסח, כך שקשור כהמשך לחירות] עדיין לא באה התורה לידנו בכדי שנוכל ללמוד בה). עוד אפשר, שבשמיני עצרת מסתיימת העברת אגרות הדין של יוה"כ: 'אִי זָכֵי בִּתְשׁוּבָה, וְלָא שְׁלֵימָתָא כְּדְקָא יְאוּת, תַּלְיָין לֵיהּ עַד הַהוּא יוֹמָא בַּתְרָאָה דַּעֲצֶרֶת, דְּהוּא תְּמִינָאָה לֶחָג. וְאִי עֲבַד תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָתָא לְקַמֵּי מָארֵיהּ, אִתְקְרָעוּ. וְאִי לָא זָכֵי, אִינוּן פִּתְקִין נָפְקִין מִבֵּי מַלְכָּא, וְאִתְמַסְּרָן בִּידוֹי דְּסַנְטִירָא, וְדִינָא מִתְעֲבִיד, וּפִתְקִין לָא מְהַדְּרָן תוּ לְבֵי מַלְכָּא' (זוהר ח"א רכ,א ['אִם זָכָה בִּתְשׁוּבָה וְלֹא שְׁלֵמָה כָּרָאוּי - תּוֹלִים לוֹ עַד אוֹתוֹ יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שֶׁהוּא שְׁמִינִי לֶחָג. אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ - נִקְרָעִים. וְאִם לֹא זוֹכֶה - אוֹתָם פְּתָקִים יוֹצְאִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְנִמְסָרִים בִּידֵי הממונה, וְהַדִּין נַעֲשֶׂה, וּפְתָקִים יוֹתֵר לֹא חוֹזְרִים עוֹד לְבֵית הַמֶּלֶךְ']). כמו שמברר הבא"ח: 'בליל הו"ר בעת חצות לילה נגמר ונעשה בחינת חותם החיצון למעלה, כי ביוה"כ נגמר חותם הפנימי שהוא העיקר יותר, ולכן בהו"ר נמסרין הפתקין, ואע"פ שנמסרו הפתקין יש עוד זמן להצלה עד יום ח' עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהו"ר ויהיה לבו חרד בתשובה כל היום כולו' (בא"ח שנה ראשונה, הלכות, “וזאת הברכה", ב). אולי לכן הסמיכו את שמחת תורה לשמ"ע, כגילוי כהמשך ליוה"כ (כמו שהאגרות קשורות לשני ימים אלו, והאגרות הם הדין על גילוי התורה של האדם בעולם), שבו קיבלנו את התורה (שמשה הוריד את הלוחות ביוה"כ [תענית ל,ב]), שזהו בשמ"ע שאנו קשורים לתורה וקוראים בה. אולי אפשר עוד שבסוכות נידונים על המים (משנה; ר"ה א,ב), ולכן הסמיכו לזה את שמחת תורה בשמ"ע כיון שהתורה משולה למים, ונרמז בכך שצמאו למים, שלכן תקנו קריאת התורה בשבת: 'דתניא (שמות טו, כב): "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוי כל צמא לכו למים". כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת; כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה' (ב"ק פב,א). לכן הסמיכו את גילוי קריאת התורה (שמסיימים ומתחילים שוב) לגילוי של דין המים בעולם. ולא קבעו בסוכות עצמו כיון שבאו להבדיל בין מים ממש לכך שהתורה משולה למים (וכן בסוכות יש הרבה מצוות, ולכן קבעו בשמ"ע שבו אין מצווה מיוחדת לאנשים; ושמ”ע קשור כעצרת לסוכות). אולי עוד אפשר שמובא בגמ': 'א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' (סוכה נה,ב). ממילא ביום זה מתגלה אהבת ה' אותנו, ולכן אנו גם מראים כנגד זה את אהבת ה' שלנו, שלכן אנו הולכים אחר רצונו שמתגלה בתורה, ולכן מראים בעניין של גילוי קריאת התורה. וכן התורה קשורה בנו ולא בשאר האומות (ספרי; דברים לג,ב), ולכן בזה מגלים את ייחודנו שקיבלנו את התורה שמתאימה לנו (בשל שיש בנו חלק אלוק), ולכן מגלים זאת בשמחת תורה בחיבור לתורה, כגילוי שלכן ה' אוהבנו במיוחד בשל שיש בנו יחודיות, חלק אלוק מיוחד (שלכן התורה מתאימה דווקא לנו). אולי אפשר עוד שחג סוכות קשור לא"י (אברבנאל; דברים טז. ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א), והתורה עיקרה הוא דווקא בא"י: 'ד"א: "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים; שירמיהו אמר (ירמיה לא): "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי; “עקב" מג). לכן הסמיכו את שמחת תורה בו אנו קוראים בתורה עד סיומה והתחלתה מחדש, לסוכות, שמגלים בכך שהתורה קשורה לא”י כעין הגילוי של סוכות; ולא קבעו זאת בסוכות עצמו, כרמז שגם בחו"ל מהתורה חייבים לשמור את התורה (כדי שלא תשכח), ולכן חוגגים את שמחת תורה לאחר סוכות, כרמז שגם כשאנו לא בארץ עדיין חייבים בה, אולם שמ"ע היא עצרת, שבשורשה יש גילוי קשר לחג סוכות, כעין שהתורה בחו"ל בשורשה קשורה בשביל א"י. אולי גם כרמז שזמן המדבר היה בו בשורשו כדי שהתורה תספג בנו שכך כשנכנס לא"י היא תמשיך להתגלות בנו: 'והקיפן במדבר ארבעים שנה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מוליכן דרך פשוטה, עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר, והתורה מתיישבת בגופן' (תנחומא "בשלח" סימן א). לכן חג סוכות הוא כנגד הזמן במדבר, בו ישבנו בצל השכינה (בסוכות ענני כבוד) והתחברנו לתורה, וכך כשנכנסנו לארץ אח"כ התורה קיימת בנו, שכך בדומה מיד לאחר סוכות, כעין אחרי זמן המדבר, עכשיו התורה נמצאת בנו, שזהו הגילוי שאנו עושים שמסיימים ומתחילים מחדש, שזה מראה שאנו קשורים לתורה, שהתורה יושבת בנו. אולי אפשר שבתשרי ה' ברא את המאמרות (ראה 'מועדי ישראל', 'תשרי וניסן כחודשי בריאת העולם בכח ובפועל', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), שהם עשרה וכנגדם עשרת הדברות, ובדברות כלולה כל התורה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה): "ממולאים בתרשיש" כימא רבא' וכו' (יר' שקלים ו,א), ולכן אנו מגלים בתשרי את סיום והתחלת התורה, כרמז שכל התורה קשורה לדברות ולעולם שנברא בעשרת המאמרות. וכן ה' ברא את העולם ע"פ התורה: 'כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב”ר א,א), ולכן בחודש הבריאה אנו מגלים על התורה. וקבעו דווקא בשמ"ע כיון שבו אין משהו מיוחד לעשיה כסוכות שיש בו הרבה מצות (ובר"ה ויוה"כ לא ראוי לחגוג מעל ומעבר כבשמחת תורה, כיון שאלו ימי דין). אולי בעצרת של פסח קיבלנו את התורה, ולכן כרמז כנגד זה בעצרת של סוכות אנו מגלים את קשרנו לתורה, וזה דווקא אז שהוא סמוך ליוה"כ בו קיבלנו את התורה; וכן בעצרת זה הקבלה העקרונית, שעדיין לא הגיע לידנו, ואילו בשמ"ע זה סמוך לסוכות (ואף קשור בו בהיותו העצרת שלו) שבו מגלים עולם של גילוי קדושה במעשינו, שהסוכה מרמזת על עולם שמתגלה בו שכינה (שיושבים בסוכה תחת צל השכינה, וחיים בה חיים של העוה”ז – אוכלים ויושנים וכו'), שזה ע”י התורה שאצלנו. אולי גם כרמז ששמ"ע הוא ביום כב תשרי זהו היום הי"ב לאחר יוה"כ, ולכן כעין רמז שהתורה ירדה אלינו והתייחדה על כולם, על כל שבט ושבט מי"ב השבטים, ואז חוגגים שהתורה מתגלה בנו, בכל בנ"י.