מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא שיש שוני בין שבתות, פסח ושבועות, שבהם אין לנכרים כלל חלק בהם, לעומת חג סוכות בו יש קשר לנכרים, כגון שאנו מקריבים שבעים פרים כנגדם ('א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד? מי כנגד שבעים אומות' [סוכה נה,ב]) ועוד.. אבל במצוות סוכה עצמה זה מחלוקת האם יש להם חלק או שלא, ומעמיד שזה ע"פ המחלוקת מה הטעם של סוכה, האם זה משום ענני הכבוד או סוכות ממש. שלמ"ד סוכות ממש אז אין בעיה שיכנסו גם גוים אליה, ואילו למ"ד סוכת ענני הכבוד, אז הסוכה היא צל השכינה ולכן ודאי שאין לנכרי להכנס לשם. ראה בהרחבה ב'תורת המועדים', מאמר: 'האוניברסליות של חג הסוכות'. אולי אפשר להוסיף בדרך זו, שהנה מובא ברוקח שיש מפרשים שהסוכות שעליהם מדובר בתורה הם אותם סוכות שישבו כשנלחמו על סיחון ועוג וכיבוש א"י: 'ויש מפ': כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות, כמו שכתוב: "ויאמר אוריה אל דוד הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (שמואל ב פרק יא פסוק יא). כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון, כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען; זהו: "כי בסכות הושבתי את בני ישראל", כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים, כמו שכתוב: "אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים”, והיא שנת הארבעים. וזהו: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות", שלא יחשבו מאבתינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ, אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל' וכו' (הרוקח; סימן ריט). ממילא לפי זה אולי אפשר שלמ"ד שזה סוכות ענני כבוד זה היה בזמן המדבר, שישראל חנו תחת השכינה, ואז היה עניין להתרחק מהנכרים, כמו שהתגלה בערב רב, שכאשר היה מעמד של גילוי שכינה גדול הם חטאו והחטיאו, שזהו שעשו את העגל: '"אלה אלהיך" – ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"י; שמות לב,ד). שהגוים אינם מתאימים לחיבור לשכינה, ולכן הסוכות שקשורות לענני הכבוד אין לנכרים חלק בזה כלל. לעומת זאת בסוכות ממש, שזה נעשה בחלק של כיבוש הארץ, אין סיבה להחריג את שאינו ישראל; ויותר מזה, כמו שמביא הרוקח, הסוכות באים לבטא שהארץ נכבשה על ידנו ולא שישבנו כאן מאבותינו. ואמנם יש דין של מלחמה נגד שבעת העממין, אבל מצד הדין הם יכלו גם שלא להילחם, שהרי לשם כך שלח להם יהושע אגרות: 'דאמר רבי שמואל: שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ: מי שהוא רוצה להפנות, יפנה. להשלים, ישלים. לעשות מלחמה, יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי (מלכים ב יח): "עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם", זו אפריקי. גבעונים השלימו (יהושע י): "וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל". שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו' (יר' שביעית ו,א). וכן פסק הרמב"ם: 'שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה' וכו' (רמב"ם; הל' מלכים ו,ה). ממילא בגילוי של המלחמה על א"י היה מקום גם לגוים שיכלו לחיות בארץ, להיות יחד עם בנ"י; ע"י שהיו עושים שלום ומעלים מיסים (שהיו מראים בכך שאנו העיקר). ממילא בזה אין התנגדות גמורה ושלמה לנכרים, ולכן בזה יש מקום שיהיה מותר לנכרים להיות קשורים. אולי גם אפשר שהסוכות מתגלות במלחמה על הארץ, ע"פ מה שנאמר אצל דוד במלחמותיו. והנה מובא על מלחמות דוד: 'ועוד אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולם בני יפת תואר היו, וכולם מסתפרים קומי ומגדלים בלורית היו, וכולם יושבים בקרוניות של זהב, והיו מהלכים בראשי גייסות, והן הן בעלי אגרופים של בית דוד? דאזלי לבעותי עלמא' (קידושין עו,ב). אמנם כאן לא מדובר על נכרים אלא על בני יפות תואר, אולם במעשיהם הם התנהגו כמו גוים. וכיון שהם לא מיוחסים במעלתם בקדושה, לכן הם לא נלחמו אלא רק היו מהלכים בראש כדי להטיל אימה על האויבים ('לבעותי עלמא – אבל לא היו יורדין בתוך המלחמה עם ישראל' [רש"י]). (שזה גם מראה שדווקא הצדיקים צריכים ללכת ראשונים במלחמה, כי הם העיקר, שיש להם זכויות, כעין דברי הגמ' שם קודם על המיוחסים: 'אמר רב יוסף: מאי קרא? (דברי הימים א ז, מ) "והתיחשם בצבא במלחמה". וטעמא מאי? אמר רב יהודה אמר רב: כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן'). לכן מצד אחד במלחמה יש את הלוחמים במלחמה שהם דווקא ישראל, ולכן לפי זה לא ראוי לנכרים להיכנס לסוכה. ומצד שני, היו גם לא מיוחסים אלא כהמשך מנכריות, ובכ"ז היו בצבא, ולכן כנגדם יש מקום היתר לנכרי להיכנס; אבל כמובן לא כעיקר אלא כטפל לגמרי.