ספרדים,אשכנזים, תימנים...

   וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': (ויקרא י' א' - ב').

   בפרשה זו אנו קוראים על נדב ואביהו - בניו שלאהרון הכהן, אשר מצאו את מותם בטרם עת, על ידי שני חוטי אש שחדרו לאפם ושרפום חיים (תרגום יונתן ורבנובחיי ועוד).

   נציין רק שמדובר בשני האנשים הגדולים ביותר שהיו באותה תקופה, גדולים אפילו יותר ממשה רבנו ואהרון הכהן. (רש"י י' ג', והכלי יקר הרחיב יותר).

   ומדוע פגעה בהם מידת הדין? למה נענשו צדיקים וקדושים אלו? מה החטא הכביר והאדיר שהם ביצעו?

   הראב"ד מגלה לנו ידיעה מאוד מרעישה בעניין הזה (הובא ברשב"א ובריטב"א עירובין סג.). הראב"ד מגלה לנו שנדב ואביהו באמת נכשלו בהוראה. הם עשו חשבון לא נכון - וטעו בדבר הלכה. ואם מלכתחילה הם היו שואלים את משה על העניין ולא עושים "כפי הבנתם", הםהיו ניצולים מהטעות והתקלה.

   ממשיך הראב"ד וכותב: למרות שנדב ואביהו טעו בדבר הלכה, לא על כך יצא הקצף - ולא זו הסיבה שהביאה את מותם. אםכן על מה הם נענשו? על כך שהם הורו הלכה בפני רבם - ועל ידי זה נפגע כבוד תורתו שלמשה רבנו "בעקיפין". כיון שכך, פגעה בהם מידת הדין - והם נענשו.

   מכאן אנו למדים עד כמה חמורה בשמים הפגיעה "בכבוד התורה" של הרב, ואפילו פגיעה בעקיפין.

   עד כאן הדברים ברורים ומובנים. אך התורת חיים (עירובין סג.) מעמיק יותר את העניין, ושואל את השאלה הבאה:

   מדוע חכמינו ז"ל מדגישים לנו שנדב ואביהו מתו על ידי שנכנסו בחוטמם "שני חוטי אש"? מדוע יש הדגשה שמדובר בשני חוטים, מה זה אמור לעניין אותנו כמה חוטי אש היו שם?

   ועונה התורת חיים (בלשון אפשר) את החידוש הבא: כאשר נדב ואביהו הורו הלכה - מבלי להתייעץ עם הגדולים, הם נכשלו פעמיים. א) הם לא התייעצו עם גדול הדור- משה רבנו. ב) הם לא התייעצו עם אביהם - אהרון הכהן. וכיוון שכך, נפגע כבוד התורה של משה רבנו - וגם כבוד התורה של אהרון הכהן. לכן משמים ירדו שני חוטי אש ושרפו אותם. חוט אחד כדי לתבוע את כבוד תורתו של משה, וחוט נוסף כדי לתבוע את כבוד תורתו של אהרון (וכן מבאר המהרש"א בסנהדרין סוף נב.).

   לכן טרחו חכמנו ז"ל להודיענו את הפרט הזה של "שני חוטי האש". ללמדנו שְׁכָּל כבוד תורה שנרמס - בורא עולם לא מוותר עליו, ואין צירוף תיקים ועסקת חבילה, ועל כל פגיעה ברב צריך לשלם - ואפילו אם היא נעשתה בעקיפין. עד כדי כך דק החשבון.

   כלפי מה הדברים אמורים? בטרם נענה על השאלה הזו, נפתח בהקדמה קטנטונת.

   זכה עם ישראל והתברך במגוון גדול. יש בו הרבה עֵדוֹת, חוגים, קהילות, ולכל אחד יש את הנוסח שלו, לכל קהילה יש את המנהגים והמנגינות שלה, ואת הבגדים המייחדים אותה.

   כמובן שהכל טוב ויפה, אין ספק גם שבורא עולם שמח בכך שְׁכָּל אחד צועד בדרכי הוריו ורבותיו, ושומר על המנהגים והמסורת שלו בדקדקנות נפלאה.

   אלא שיש אחד שמנצל את כל העסק הזה לרעה, ושמו "יצר הרע". יצר הרע מנצל את המערכת הענפה הזו, ובאמצעותה הוא מצליח להפיל הרבה חללים וחלליות (גברים ונשים), ולקחת נשמות טובות וקדושות וטהורות, ולהאכיל אותם"בכל הרע" - בשם הדת והיהדות!

   יצר הרע מאכיל אותם בשנאת חינם, הלבנת פנים, לשון הרע, הוצאת שם רע, קנאה ותחרות, בזיון התורה ובתי הכנסת, רמיסת כבוד הרבנים,חילול ה', והרשימה עוד עמוקה וארוכה.

   אך מחמת רגישות העניין, בטרם נמשיך ונכנס לעובי הקורה, חובתנו להכריז את ההכרזה הבאה:

   בכל דור ודור יש את הצדיקים והחסידים, היהודיםהפשוטים והתמימים, אלו שאוהבים את כלל עם ישראל בכל נפשם - ומכבדים כל יהודי -למרות מנהגיו השונים, יהודים אלו יודעים שכל אחד עובד את בורא עולם בדרך רבותיו- והכל קדוש וטהור ואהוב לפני ה', ובשמים כולם חשובים אותו דבר, ללא הבדל גזע וטבע וצבע.

   זו ההשקפה האמיתית והנכונה המלווה את כל מי שמחובר לאמת האלוקית, כך חושב כל יהודי על רמה, ואשרי מי שמאמין בזה ומחנך כך את בניו.

   אלא שמצד שני, יצר הרע השתרבב והתערבב בעסק, ומרבים עשה מיץ ורסק. הוא מפתח להם בראש את ההשקפה של אני ואפסי עוד, הוא נותן להם לדמיין שהם הקהילה והקבוצה הכי צודקת, שהם האליטה וכל השאר סתם בטטה, ובעצם כל מי שחושב אחרת מהם, אין לו זכות קיום - והוא חייב דחוף שיקום. [אנו מתכוונים לקטלוג המטופש של: ספרדים, אשכנזים, תימנים, אתיופים, בעלי תשובה, מקובלים...].

   יצר הרע הצליח לסובב הרבה ראשים ולהפיל חללים רבים, והכל "כאילו" בשם הדת וההשקפה הצרופה, אך בפועל האנשים הללו פועלים בשם "המנדט" וההשקפה "השרופה" (בקיצור, בשם הפוליטיקה).

   אמת! ניתן להתיפייף ולנפנף בהרבה סיפורים וראיות ושאר ירקות, ולהצדיק את כל המלחמות והעבירות - ולהפוך אותם לְכֵּאִילוּ "קנאוּת אלוקית" ומלחמת קודש.

   אך כל מי שמחפש את האמת ויראת ה' לנגד עיניו, לא מתבלבל מכל הקשקושים והציטוטים של אותם מחרחרי ריב ואוהבי המחלוקת, הוא לא נגרר אחרי משנתם ודברי שטותם וראיותיהם העקומות, מחמת שתי סיבות:

   סיבה ראשונה: משום שהוא יודע את דבריו הנפלאים של "המסילת ישרים", שכתב (בסוף פרק ו') שכל מי שעקום בדעתו ופגום בהשקפתו - בטוח שכולם טועים והוא הצודק, והוא מצליח להביא להגנתו הרבה ראיות "מהמקורות", ואין הוא יודע שמחמת השקפתו העקומה ועצלותו להשתנות - הוא מפרש כך את הדברים.

   סיבה שניה: מי לנו גדול מבית הלל ובית שמאי, אשר היו ביניהם מחלוקות בנושאים הרגישים ביותר - כמו הלכות טהרה וממזרות, ולמרות זאת ידעו שתי הקבוצות הללו לשמור על האחדות והשלום בצורה הגבוהה ביותר, וכפי שמעידה בפנינו הגמרא (יבמות יג:) וכדלהלן:

   א) אע"פ שבית הלל ובית שמאי נחלקו בסוגיות הקשורות לממזרות ונישואין, לא נמנעו שתי קבוצות אלו להתחתן אחת עם השנייה.

   ב) אף על פי שהיתה מחלוקת קיצונית בין בית שמאי לבית הלל בענייני "טהרות", לא נמנעו שתי קבוצות אלו להשאיל את כליהם אחד לשני.

   ומבארת הגמרא (יבמות יד.) שבית הלל ובית שמאי ידעו לשמור על "הגבולות הנכונים". ובמקרה ספציפי שהיתה ביניהם מחלוקת תורנית, כמובן שהם נהגו כל אחד כפי רבותיו. אך בשאר המקרים שלא היתה ביניהם מחלוקת, הם ידעו להתנהג כמו אחים האוהבים בלב ונפש, ואפילו לעשות חתונה משותפת!!!

   הגמרא הזו היא הדוגמא הכי יפה לאדם היהודי "כיצד הוא אמור להתנהג עם רעהו", ומי שמתעמק בגמרא הזו - נדהם מעומק העניין. הרי הלל ושמאי נחלקו בנקודות הכי גבוהות! בנושאים הכי עדינים ורגישים! ולמרות זאת, הם אהבו אחד את השני בלב ונפש, והפוליטיקה והקשקושים לא בלבלו אותם.

   ההתנהגות הזו של בית שמאי ובית הלל, היא זו שאמורה להוביל אותנו ולהיות עטרה לראשנו ואור לעיננו והשקפת חיינו, ולא שום דבר אחר!

   אך כיצד ניתן להגיע לעוצמה הכבירה הזו ולאהוב את השני בלב ונפש - למרות חילוקי הדעות והשוני שיש בין הקבוצות השונות בעם ישראל?

   המהרש"א מגלה לנו מהו הסוד והיסוד שהשתמשו בו הלל ושמאי - שעל ידו הם הצליחו לשמור על האחדות, ואלו דבריו (יבמות יד.): לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, לקיים מה שנאמר הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח' י"ט).

   נכון! אתה איש אמת - ומחפש רק את האמת, ואינך מוכן להתפשר בהלכה אפילו על קוצו של יוד. אך מדוע האמת מעניינת אותך? כי בורא עולם ציווה על כך. יהודי יקר, אל תשכח שמצד שני בורא עולם ציווה גם על "השלום". ומי שמתנגש עם השלום, בעצם מתנגש עם בורא עולם. לכן באותה מידה שאתה מחזר אחרי האמת, עליך לחזר גם אחרי השלום!

   זה הסוד של בית שמאי ובית הלל. הם לא היו מהדרים "באמת" - ומזלזלים "בשלום", אלא הם היו מהדרים גם באמת "וגם "בשלום". ומי שיש לו עיניים נכונות והוא מחפש לעשות את רצון ה' בשלמות, חייו לאמץ את הגישה הזו.

   כן, זו לא חכמה לדקלם לפני התפילה את המילים הנפלאות של "הריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי", אלא צריך לחיות את זה בשטח! ומי שמסנן את האוכלוסייה ומקטלג את איכותה - לפי הסולם המטופש של "ספרדי, אשכנזי, מקובל, תימני, בעל תשובה", הרי שהוא עושה מהעיקר טפל ומהטפל עיקר, ולאחר 120 שנה תהיה לו הפתעה גדולה.

   בורא עולם ישאל אותו "למה זלזלת בבנים שלי"? מדוע הסתכלת בעיניים "זולות" על מי שלא נהג כמוך? מדוע אחזת "שהקבוצה" שלך היא הצודקת והמובילה?

הידעת?! היהדות אינה מגרש כדור רגל!

במגרש הכדור רגל, יש קבוצות מובילות ויש את המקום הראשון.

אך במגרש של בורא עולם, כל הקבוצות לוקחות את המקום הראשון. ספרדים, אשכנזים, תימנים, בעלי תשובה... כל מי שעובד את ה' בתמימות ופשטות, הופך להיות מושלם, ולאהובו של מלך העולם.

   הבעיה הגדולה היא שלא תמיד האנשים מבחינים בהתנהגותם - וכפי שנפסק בהלכה שאין אדם רואה נגעי עצמו (רמב"ם טומאת צרעת ט' א'), ובינתיים יצר הרע חוגג עליהם. הוא מכשיל אותם בשנאת חינם, הלבנת פנים, לשון הרע... ועושה עליהם קופה גדולה. אך אם האנשים היו בוחנים את מעשיהם והתנהגותם ובודקים את עצמם כראוי, הם היו מגלים את התקלה, ומנסים לתקן אותה.

   עד כאן המאמר המוסגר. אך כיצד הוא קשור למיתת בני אהרון?

   התשובה פשוטה. מי שהשקפתו שונה מהשקפתם של בית שמאי ובית הלל הנ"ל, מי שלא יודע לשדך לאמת - את השלום, מי שחייו מושתתים על מלחמת כוחות של "ספרדים ואשכנזים...", אדם כזה בדרך כלל נכשל גם בפגיעה בכבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים. וכאשר מגיעה שעת מבחן, האדם הזה עלול להיכשל על ימין ועל שמאל.

   רואים את זה בענייני כשרות, בתקופת הבחירות, ברישום לבתי ספר, בליבון סוגיית "פאה נוכרית"... פתאום אנשים הופכים לקנאי ה' - ומועכים ומורחים את כל היקר והקדוש לזולתם, הם מסוגלים לצאת חוצץ כנגד גדולי ישראל, והכל במסווה של "לשם שמים".

   בפרשת השבוע אנו למדים ממיתת נדב ואביהו, שבורא עולם לא מוותר על כבוד התורה של הרב, וכל פגיעה בכבודו - ואפילו בעקיפין - זו עבירה חמורה שבורא עולם ידרוש את תמורתה.

   הגמרא (ברכות יט.) מלמדת אותנו שאפילו אם התלמיד חכם כבר נפטר, מי שמזלזל בכבודו "לאחר מותו" - גם אז אלוקים בא איתו חשבון ותובע את כבודו של אותו תלמיד חכם. הגמרא שם מביאה מעשה נורא על כך, כיצד אדם שזלזל בתלמיד חכם שנפטר - אלוקים הענישו בעונש חמור עיי"ש.

   את הנקודה הזו צריכים להכניס עמוק לנשמה, ולדעת להיזהר בכבודם של תלמידי חכמים "זהירות רבה", ולהבין שיש קווים אדומים שאסור לחצות אותם - בכל מחיר. זה המסר המרכזי שעלינו להפיק ממיתת נדב ואביהו.

   אך אם כבר נגענו בנושא של "שנאת חינם" ומלחמת הכוחות של ספרדים אשכנזים וכו', חובה עלינו להפנים נתון מאוד מעניין, אשר בכוחו לאלפנו בינה ולהאיר את עיננו בדרך הנכונה ולהצילנו מתקלה.

   אם נזיז את הפוליטיקה ונבחן את התמונה לעומק, נגלה שכל ראשי ומנהיגי העדות מכל הצדדים - הם אוהבי עם ישראל מושלמים. הם אוהבים את כולם בהשוואה אחת, וכל יהודי יקר מאוד לליבם. מי שהיה פעם אצל גדולי ישראל, ראה איזו אהבת נפש הרב הקרין עליו, ללא כל קשר לעדתו ואורך חליפתו.

   אכן יהודי אמיתי אשר מידותיו תרומיות ונקיות, לא נגרר אחרי זוטות אלו, והוא אוהב כל יהודי אהבת נפש.

   ממילא אם האדם היה מאמץ לעצמו את הציווי של"עשה לך רב - והסתלק מן הספק" (אבות א' ט"ז) והיה לו רב אשר מורהו בינה ועצה והשקפה נכונה בכל נושא ועניין, הרי שהוא היה מתבטל לגדולי ישראל גם בעניין הזה - והיה ניצל מכל מכשול.

   הבעיה היא שיש אנשים שניגשים לרב רק בנושא שנראה להם בעייתי. אך מה שלא נראה להם בעייתי, הם לא מבררים אותו מול רבם - וזו סיבת נפילתם. שהרי מהיכן הם יכולים לדעת אם הם צודקים בראייתם ושפיטתם? מי גילה להם שהם לא מושפעים מהסביבה והמתירנות החוגגת בכל פינה? מניין להם שדעתם צלולה וטהורה ונכונה ולא מעורב בה אינטרס אישי וסממן של "שנאת חינם"?

   דיברתי פעם עם יהודי מסוים על נושא מאוד דק ורגיש ביהדות. ניסיתי להאיר את עיניו בָּאֵמֶת התורנית ולגלות לו את הצד השני של המטבע, אך הוא היה נחוש בעמדתו ודעתו הלקויה. כאשר ראיתי שכלו כל הקיצים ומולי נמצא "עקשן המילניום" שלא מוכן לזוז מעמדתו, הודעתי לו שמה שאמרתי לו זה נושא ברור ושכך גם קיבלתי מרבותי, והוספתי והבהרתי לו שאני מוכן ללכת איתו אל הרב שלו כדי לברר איתו את הנושא - ולבדוק עם מי הצדק.

   להפתעתי, אמר לי אותו יהודי: אין לי רב, אני הרב של עצמי.

   מיד הבנתי את הבעיה. ליהודי הזה אין שום רב ודעת תורה מכוונת ומעולם הוא לא התכופף לדעה של אדם אחר. וכיצד אני רוצה שהוא יתכופף לאמת שאמרתי לו בשם רבותי? הרי הוא עושה רק את מה שהוא מבין!!!

   לא נעים לומר, אבל זו בעצם נקודת התורפה של הדור שלנו - אשר הפילה רבים וטובים, וחלק מפירותיה זה הקיטלוג של "ספרדים, אשכנזים, תימנים, מקובלים, בעלי תשובה"...

   אם היה לאדם רב אשר מנווט אותו בכל צעד ושעל - ופושט את לבטיו וספיקותיו בכל נושא, אם הרב היה המילה הראשונה והאחרונה בכל עניין, אזי האדם היה מצליח להינצל מכל מכשול ונחשול, ובשום מצב לא למעוד וליפול. שהרי לפני כל צעד שהוא עושה, הוא שואל את עצמו: מה הרב שלי אומר על העניין הזה? האם זה ראוי או לא? וכאשר הוא היה מגיע למבוי סתום ומגלה שהוא לא יודע מה ראוי לנהוג במצב מסוים, הוא היה ניגש אל רבו ושואל בעצתו.

   נו, כיצד אדם כזה יכול ליפול במחלוקות ושנאת חינם והלבנת פנים ולשון הרע וכו', הרי הרב שלו לא יאפשר לו את הלוקסוס הזה! הוא יישר אותו ויצילו מהטעות!

   מצד שני, כאשר האדם הוא הרב של עצמו, הוא עלול ליפול נפילות גדולות - ולא לשים לב, והכל במסווה של קנאת ה' ולשם שמים, בדיוק כמו שנפל קורח. הוא היה בטוח שהוא עושה את המעשה האציל ביותר, בו בזמן שהוא עשה את המעשה הפסול ביותר - אשר דרדרו עד לעשיית ליצנות מתורת משה רח"ל, והביא את הקץ על עצמו ועל משפחתו.

   אך אם לקורח היה רב ומנהיג, הוא היה ניצל מכל העסק. שהרי רבו לא היה נותן לו אור ירוק לכל המהלך שעשה, וממילא הוא לא היה מגיע לדיוטה השפילה שאליה הגיע.

   כעת אנו מבינים מדוע הקדוש ברוך הוא תובע את כבודו של כל תלמיד חכם, ולא מוחל על עלבונו. שהרי אם לא יהיה לנו ערך נכון לרב, אם נקל בכבודו ונזלזל בו, ואפילו בעקיפין, כל החן העוצמה של הרב עלולים לרדת בעיננו, נביט עליו כמו על אחד מאיתנו, והתוצאה תהיה שכבר לא נתבטל לדבריו ולעצותיו.

   לכן ציוותה אותנו התורה להקפיד מאוד על כבודו של התלמיד חכם, והחמירה מאוד בעונש המזלזל בכבודו - ואפילו בעקיפין, וכמו שראינו אצל בני אהרון.

   זה נושא מאוד רגיש ועמוק, ולא לכולם יש את הזכות להבין אותו. אך מי שזכה להבין את דקות העניין והוא נזהר בכבודו של כל יהודי, ממילא הוא גם נזהר בכבודו של הרב במלוא מובן המילה - וניצל מכל עבירה ותקלה. אך מי שמסנן את היהודים לפי הקטלוג המטופש של ספרדים אשכנזים וכו', אין לו סיכוי להינצל בזלזול בגדולי ישראל - בין בישיר ובין בעקיף, ומצבו הרוחני מאוד סבוך.

   מי חושב אחרת?