הבראם זה צורת מקור של נפעל (הִקָּטֵל - שימו לב לחד"ק).

לענ"ד רש"י מתקשה מדוע השימוש בנפעל הסביל.

בד"כ משתמשים בבניין נפעל או לציון פועל שאדם עושה על עצמו (כמו נכנס) - מה שלא שייך פה. או לציון סביל של קל (כמו כאן).

השאלה מדוע נקט הפסוק בסביל.

שימוש בסביל נעשה בד"כ כשאין חשיבות לפועל הפעולה (לא מתאים כאן), או כשמנסים להסתיר את עושה הפעולה (כמו כשהבן שלי אומר: הכוס נשברה... כלומר: בוא לא נתמקד במי שבר אותה...), או שרוצים להדגיש את הפעולה יותר מאשר את המבצע.

מדוע כאן מתמקדים בשמיים ובארץ ולא בבוראם?

במיוחד שהפסוק נדרש לכפל לשון מסורבל:

אלה תולדת השמים והארץ בהבראם, 

ביום ברוא ה' אלוקים ארץ ושמים.

היה אפשר לנקוט בפשטות: אלה תולדות השמים והארץ ביום אשר בראם ה' אלוקים.

לכך מביא רש"י שני פירושים:

1. כל מעשה בראשית נברא ביום הראשון. ובשאר ימי הבריאה הם רק הוציאו את מה שכבר היה גלום בהם.

כלומר: השמים והארץ נבראו במשך שאר ימי הבריאה - בראו את עצמם, הוציאו מה שכבר היה גלום בהם (כמו במילה "נכנס").

לפי זה גם מובן מדוע הפסוק כופל ומדגיש: ביום ברוא ה' אלוקים ארץ ושמים. אמנם נראה שהם בראו והוציאו צמחים וחיים וכוכבים. אבל האמת שהכול כבר היה מוכן מ"יום ברוא ה'" (ע"פ המהר"ל מפראג בגור אריה).

הפירוש השני יוצא מפשוטו של מקרא לתחום הרמז, ומסביר שלמעשה היה צ"ל "בבראם". והה"א נוספת לציין כאילו כתוב: בה' בראם. בעזרת האות ה' ברא ה' את הכול (עיי"ש ברש"י למה רומזת צורת האות ה"א).

ומעניין, שמפרשי רש"י הבינו שהפירוש הראשון עונה רק על השאלה: מדוע נאמר "ביום ברוא" - בלשון יחיד, ולא "בימי ברוא". והפירוש השני עוסק בלשון "בהבראם".

ונלאו להבין מה היחס בין הפירוש הראשון לשני (שהרי רש"י כתב על השני: "דבר אחר:". משמע שהם חלוקים. ולדבריהם כל פירוש הוא על מילים אחרות בפסוק. ואינם חולקים, ואפשר לומר את זה ואף את זה). ולדברינו מובן, ששניהם עוסקים בלשון "בהבראם" והם פירושים חלוקים.