למה התורה קוראת ללשון הרע "שקר"? אם אדם היה עד למעשה שלילי של חברו אפשר לומר שאסור לספר על כך אבל כיצד ניתן לכנותו "שקר"? מה היא הדרך הטובה ביותר לראות טוב באחרים?

האם כל לשון הרע הוא שקר? אנו יודעים בוודאי שהוא אסור, גורם נזק ועוד. אבל לשון הרע אסור גם אם ראינו במו עינינו את הדבר השלילי. אם כן, גם דבר אמתי לחלוטין יכול להיות "לשון הרע". להפתעתנו אומר התרגום על הפסוק "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כ"ג א'), "לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִשְׁקָר", לשון הרע נקרא שקר! גם רש"י מצטרף, "כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע", וגם תרגום המיוחס ליהונתן, "עַמִּי, בְּנֵי יִשְרָאֵל, לָא תְקַבְּלוּן מִילֵי שִׁיקְרָא". כיצד מתיישבים הדברים? אפשר להבין שהתורה אומרת לנו, לא לספר דבר שלילי, גם אם אדם ראה יודע שזו האמת, אבל כיצד ניתן לומר על דבר שאדם ראה במו עיניו, הוא שקר?!?

מסופר על שתי חסידויות שהייתה ביניהם מחלוקת, האחת הפיצה שמועה שבחסידות השנייה רקדו בבית הכנסת עם נקבה ולא צמו בט' באב! שמועות חמורות ללא ספק. מה פשר הדברים? מתברר שלאחד מחברי אותה חסידות נולדה בת והוא עשה לכבודה קידוש בבית הכנסת והם רקדו במעגל כאשר האבא מחזיק את התינוקת החדשה (=הנקבה) על ידיו. וכמו כן, באותה שנה ט' באב יצא בשבת ולכן הם לא צמו באותו היום אלא יום למחרת. כל הפרטים שנאמרו היו נכונים במאת האחוזים, אבל יחד עם זאת, זה היה שקר!

בכל זאת יש לשאול, אם הכל "אמת" איפה השקר? התשובה היא שפרוש הדברים הוא השקרי. כאשר מספרים איזה דבר לא טוב על אדם, איזו 'פדיחה' שקרתה לו, גם אם אין שקר באף פרט, אבל כל הסיפור הוא שקר אחד גדול! עצם סיפור הדברים, בא 'למחוק' את זה שמספרים עליו, להדביק עליו 'תווית', כבר לא רואים את כל הדברים הטובים שלו. גם אם הוא עשה מאה אלף מעשים טובים, יבוא עכשיו הסיפור הזה וצובע הכל בשחור, כל הצדדים הטובים שלו נמחקו, יש מיקוד רק ב'לא טוב' שלו. הרושם הזה שמתקבל אצל השומע, הוא השקר! גם אם הגנאי קרה באמת, אבל ה'סימן' ה-'x' שהשומע שם עליו, הוא שקר. ואפילו אם לא 'נמחוק' אותו לגמרי על-ידי מעשה אחד לא טוב שראינו אצלו, אבל היחס אליו כבר ישתנה, אמנם הוא לא "רשע גמור" אבל הוא כבר הופך להיות "שקול" - "מחצה על מחצה", אמנם יש בו גם "דברים טובים" אבל אי אפשר כבר להגדיר אותו כ'אדם טוב'. לכן גם אם אדם מקפיד לא להוסיף שום פרט מיותר, שום הבעת פנים, בכל מקרה - הרושם שנוצר הוא לא נכון. ואיסור זה כלול בדיבֵּר "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר".

בדברים אלו, אנו רואים עד היכן מגיע החיוב לדון לכף זכות. עם זאת יש דרך טובה יותר, לא לדון כלל! אם, על דרך משל, אדם מחכה כבר זמן רב לטרמפ, לפתע חולף רכב ולא עוצר. בהתחלה מגיע כעס או אכזבה, אח"כ מתעורר הצורך ללמד 'זכות' על אותו יהודי שלא עצר, "בטח הוא בדרך לבית חולים...". למען האמת יש דרך יותר טובה מאשר - "לדון אותו לכף זכות", והיא, לא לדון אותו כלל! הוא לא יעשה תאונה ואין לו שום מקרה חירום. האמת היא שאין לי מושג למה הוא לא עצר, אבל זה בכלל לא העסק שלי. אני תקוע פה לא בגללו, אני כאן כי ה' רוצה שאהיה כאן. רק זאת הסיבה, אני בכלל לא נכנס ל"חשבון" של השני זה בכלל לא ענייני! מבחינתי הוא רצה לעצור, וכח עליון מנע זאת ממנו בגלל שנגזר עלי להיות דווקא פה.

דוגמה לצורת המחשבה הזאת ראינו אצל דוד מלך ישראל, שיוצא בביזיון גדול מירושלים לאחר שנופלות עליו צרות רבות, מגיע שמעי בן גרא, מקלל אותו וזורק עליו ועל המלווים שלו אבנים. לכאורה זאת הזדמנות טובה "להוציא עליו את כל העצבים", אבל דוד המלך יודע שהקדוש-ברוך-הוא הוא "אלוקי הרוחות" - המחשבות, ויש עבודת ה' גם במחשבה, אדם יכול, וצריך לבחור מה הוא חושב. יש לנו ניסיונות גם במחשבה. דוד המלך לא מתבלבל ואומר "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד" (שמואל ב ט"ז י'), לא נכנס בכלל ל"חשבון" של שמעי מול הקדוש-ברוך-הוא, דוד המלך מסתכל כרגע רק מבחינתו[1]. מה העבודה שלו מה הניסיון שלו, במצב הזה. ובזכות העמידה בניסיון הזה הוא הגיעה למדרגה עליונה של להיות רגל רביעית של המרכבה.

אין הכוונה שאדם לא צריך להגיב לסביבה או להצדיק כל עוול שנגרם לו. השאלה היא איפה המחשבה שלנו נמצאת, האם אנו מתחילים לדון על טיבו של האדם השני ולנסות להבין האם נכון או לא נכון היה מבחינתו לנהוג כך. או שאנו מבינים שאם דבר מסוים קורה לי, משמעות הדבר, יש כאן השגחה פרטית לגבי ואני צריך לבדוק מה העבודה שאני צריך לעשות במצב הזה, והדרך שזה קרה בפועל כלל לא רלוונטית כרגע.

 *** ישיבת ישועת מרדכי היא ישיבה לבחורים אוהבי תורה ועשייה.

ישיבה תורנית ומשפחתית עם חיבור לתורת ארץ ישראל. 

- מסגרת שהיא מחוץ למסגרת 

סרטון תדמית:

https://www.youtube.com/watch?v=UO3xCgBUOEY

טלפון לפרטים מזכיר הישיבה : 

פינחס בן חמו - 0545770853