א. המתפלל סליחות מתפלל כל היום: ברמ"א סימן תקפ"א הביא בשם הכל בו, יש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום.

וכתב המשנ"ב: ר"ל שחרית ומנחה, ש'המתחיל במצוה אומרים לו גמור'. ועיי"ש במשנ"ב, דיש אומרים שאף דוחה את האבל ובעל יארצייט.

וצ"ע: דבגמ' יומא דף כ"ו מבואר דבהעלאת אברים לכבש מחלקים זאת לכמה כהנים, כיון ד'ברוב עם הדרת מלך', וצ"ע: למה לא נאמר כן בתפילה, שאדרבה עדיף שכמה יהיו שליחי ציבור מצד 'ברוב עם'.

וי"ל: דשאני בית המקדש, שכל הכהנים עבדו ביחד, לכן יש עניין של ברוב עם, כבוד למלך, שיראו שיש לו הרבה משרתים. אבל בתפילה, בעלי התפילה לא מתפללים ביחד, אלא אחד אחרי השני, וריבוי בעלי התפילה לא הוי יותר כבוד למלך, כיון שלא ניכר שיש לו הרבה משרתים, לכן ה'מתחיל במצוה' הוא הקובע.

ב. בני דוב בער יא"ו שאל: מאי שנא שבכל יום אנו לא אומרים, המתפלל שחרית, יתפלל מנחה משום 'המתחיל במצוה'?

ושמעתי מחברי ר' אליהו יודייקין שיש חילק יסודי בן כל יום, לתפילת סליחות.

כיון שפשוט שכל יום אין קשר בין תפילה לחברתה. כשגמרו שחרית, נגמרה המצוה, ומנחה היא מצוה אחרת ובזמן אחר, ולא שייך בה כל 'המתחיל במצוה אומרים לו גמור'.

אבל בסליחות, נהגו לומר ביום ראשון לפני ראש השנה סליחות, ומעיקר הדין הסליחות לא שייכים לתפילה מסוימת, אלא הם שייכים ליום ראשון (או שני וכו'), והזוכה בסליחות ביום ראשון, זכה בכבוד לומר את הסליחות של יום ראשון, הוא זכה בתפילה המיוחדת ליום הראשון, הוא התחיל את המצוה החשובה ליום ראשון.

וכיון שהוא זכה במצוה החשובה של היום הזה, כל היום שייך לו, ועל כל התפילות שייך לומר, "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", ודפח"ח.

ג. ודרך אגב: המתחיל במצוה אומרים לו גמור, נראה במקרה דידן זה לא חובה בשבילו, אם הוא לא רוצה לגשת הוא לא חייב, כיון שלמעשה המצות חלוקות, אלא זוהי זכות בשבילו, שאם הוא רוצה לתבוע את שאר התפילות, זכותו לתבעם, מכח "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".

לעומת זה, במצוה אחת, אדם שהתחיל אותה, יש לו חובה לגומרה מכח "המתחיל במצוה אומרים לו גמור".