" … והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר אדנ'י ה' במה אדע כי אירשנה. ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל" וגו' (בראשית טו,ד-ט). דברי אברהם "במה אדע כי אירשנה" תמוהים, הן מצד שזה לא מתאים לאברהם שהיה עושה כל מה שה' ציוה עליו בלי חשבונות, אז עכשיו על דבר ה' הוא מפקפק? ובפרט שרגע קודם האמין שיצא ממנו זרע, שזה דבר רחוק מהמציאות בשל גילו (ואף מוכח מהניסיון במציאות שעד עכשיו לא הוליד), ובכ"ז האמין, אז עכשיו על מה שנאמר לו שזרעו ירש שזה דבר לא חריג כלל, בזה מסתפק? בנוסף לא מצאנו מילת ביקורת על ספקנותו, ואף ה' לא נתן לו הוכחה אלא רק עשה עימו ברית, והרי אם היה מסתפק אם זה יקרה היה צריך שה' יראה לו הוכחה? לכן הפרשנים העמידו את דברי אברהם בצורות אחרות. רש"י העמיד שאברהם שאל בזכות מה ירשו את הארץ ('ד”א: "במה אדע”, לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה. אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות'), הרמב"ן העמיד שאברהם ביקש ידיעה שבטוח שישראל יקבלו את הארץ ולא יגרום החטא או תשובת העממין שלא יכנסו לארץ ('בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה'), הרד"ק העמיד שביקש אברהם ידיעה שגם אם יגלו יחזרו לארץ ('ופירש "במה אדע”, כי הוא לא נסתפק לו אם יירשוה בניו, שהרי אמר "והאמין בה'”, אלא נסתפק לו אם יירשוה לעולם, כי אולי יחטאו ויגלו ממנה; ושאל באיזה ענין ידע הירושה, איך תהיה שיראה לו בנבואה כמו שהראה לו ענין רבוי זרעו בכוכבים'). כך מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ('מעשי אבות – א', “במה אדע כי אירשנה"). אמנם לכאורה מפירושו הראשון של רש"י משמע שאברהם הרהר על הבטחת ה' בירושת הארץ: '"והאמין בה'" - לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות, ואמר לו: "במה אדע"'. משמע בפשטות שאברהם הרהר. אולם זה תמוה לומר כך (כמו שהבאנו קודם), לכן נראה שגם רש"י לא אמר שאברהם הרהר או לא האמין לדבר ה' ח”ו, אלא ביקש אות כדי לקבוע את הדבר שיהיה מוכח ולא ישתנה בשל סיבות שונות (כעין דברי הרמב"ן והרד"ק). הנה בגמ' מובאת דעת שמואל שממנה משמע שאברהם חטא בכך שהרהר כאן: ' ... מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? … ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה"' (נדרים לב,א). אולם גם בזה נראה שאין הכוונה שחטא שהרהר ח"ו באמיתות הדבר, שהרי לא אמר שמואל שאברהם לא האמין או הרהר, אלא הפריז – ביקש יותר מידי; שזהו שלא קיבל את הדבר בשלמות ובתמימות, אלא חשש שזה לא יתקיים בשל סיבות שונות (כרמב"ן. או לא יתקיים אלא רק זמני, כרד"ק), ולכן ביקש אות, וביחס לאברהם זהו מקצת פגם, שהיה צריך להאמין בשלמות גמורה, ולכן נענשו ישראל. בגמ' במגילה חז"ל למדו מהפס' כאן על עניין הקורבנות שמכפרים ומצילם את ישראל: 'א"ר אמי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", וכתיב (בראשית טו, ב) "ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה"? אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע, שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו: לאו. אמר לפניו: רבש"ע, במה אדע? אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת" וגו'. אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם' (מגילה לא,ב). ולכאורה זה תמוה איך הגיעו מפשט הכתובים שמדברים על ירושת הארץ להצלת ישראל מכליה? בפשטות אפשר שחז"ל למדו (כעין הרד"ק ורש”י) שאברהם חשש שהחטא יגרום שיגלו לגמרי מהארץ, ובגלות מהארץ בא הרג רב בישראל (כמו שהיה בחורבן ובזמן הגלות), לכן בדברי ה' על כך שיחזרו גנוז גם שלא יכלו לגמרי בגלות, ודבר זה הוא ע”י הקורבנות. ומה שבהתחלה נאמר ע”י הקורבנות שמקריבים, שזה לפני החורבן, והרי אברהם שאל על כשיצאו לגלות שזה בחורבן ואחריו? בכ"ז כיון שמדברי אברהם התגלגל לשמירת ישראל מכליה, אז תשובת ה' חלה גם על קודם לחורבן כשיחטאו, שלא יכלו; או שזה כעין שהיתה גלות יהויכין 11 שנים קודם לחורבן הבית, כך שיש גלות כשעדיין יש מקדש. או שאברהם דיבר על ירושת הארץ, אולם כיון שה' אמר לו קודם בסמוך על זרעו, אז דרשו שה' אמר בזה גם על זרעו שיתקיים ולא יכלה. אמנם נראה שחז"ל דרשו שכיון שאברהם דיבר על הארץ אז בזה עצמו קשור גם קיום זרעו, כיון שישראל מוגנים דווקא בא"י, שכאן זהו מקום המבטחים של ישראל (על אף שא"י נקנית ביסורים [ברכות ה,א] – שיש הרוגים רבים לצערנו, עדיין זה המקום הכי בטוח לקיום ישראל), לכן הקשר של ישראל לארץ כולל בתוכו את קיום ישראל, ולכן דרשו שה' ענה לאברהם כעין ששאל גם במה ישראל יתקיימו ולא יכלו, וה' ענה ע"י הקורבנות (כך שחז"ל למדו כרש"י, אלא שהוסיפו עוד עומק). אולי אפשר שדברי אברהם על ירושתנו את א"י ותשובת ה' בקורבנות, מתגלה במיוחד בגילוי יצחק, שהיה אסור לו לרדת מהארץ בשל היותו קרבן עולה תמימה (ב”ר סד,ג), כך שזהו גילוי של ירושת א"י והקורבנות; ויצחק הוא הזרע שיצא מאברהם, שזה מה שנאמר לו קודם: “אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (פס' ד), שזהו יצחק. והנה יצחק עלה לעקידה במסירות נפש, וניצל, וכך גם מתגלה בבנ"י שנמצאים בסכנות וה' מצילם, שזה קשור במסירות נפש על קיום דבר ה' שקיים בישראל. לכן באו חז"ל לרמז בעומק דבריהם שמה שנאמר כאן על ירושת א"י והקורבנות זהו גילוי יצחק, שזהו שניצל בעקידה, ולכן מלמד על בנ"י שניצלים בזכות הקורבנות, שהאדם מרגיש שמוסר עצמו על קידוש השם וממיר את זה בקורבן שמוקרב תחתיו, כמו שנעשה ביצחק שהאיל הועלה במקומו; וכן כשאין ביהמ"ק יש אמירת קורבנות, שעדיין יש את גילוי הקורבנות – המסירות נפש על קיום דבר ה' קיים בנו תמיד, ובכך מכפר על חטאינו ומצילנו.