'זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה כו'. מה"מ? אמר ריש לקיש: אמר קרא (בראשית ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ" מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. הניחא למ"ד ענני כבוד היו, אלא למ"ד סוכות ממש עשו להם מאי איכא למימר? דתניא: (ויקרא כג, מג) "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ענני כבוד היו, דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם. הניחא לר"א, אלא לר"ע מאי איכא למימר? כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: אמר קרא (דברים טז, יג) "חג הסוכות תעשה לך", מקיש סוכה לחגיגה, מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. אי מה חגיגה בעלי חיים אף סוכה נמי בעלי חיים? כי אתא רבין אמר ר' יוחנן: אמר קרא (דברים טז, יג) "באספך מגרנך ומיקבך" בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ואימא גורן עצמו ויקב עצמו? א"ר זירא: יקב כתיב כאן, ואי אפשר לסכך בו. מתקיף לה רבי ירמיה: ואימא יין קרוש הבא משניר, שהוא דומה לעיגולי דבילה? אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, ואתא ר' ירמיה ושדא ביה נרגא. רב אשי אמר: "מגרנך" ולא גורן עצמו, "מיקבך" ולא יקב עצמו. רב חסדא אמר מהכא: (נחמיה ח, טו) "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות"' וכו' (סוכה יא,ב-יב,א). בלימוד של ר"ל זה ממש מרמז על ענני הכבוד, כיון שלומד מעננים, לכן נראה שגם בדרשות הבאות, שהם למ"ד שהסוכה כנגד סוכות ממש, זה מרמז לדעה. ע"פ שיטת הי"מ ברוקח (סימן ריט) הסוכות שכנגדם מציינים בסוכה, הם הסוכות שבנ"י בנו כשנלחמו בכניסה לארץ, לפי זה מובן שהפס' שממנו למד ר"י הוא "באספך מגרנך ומיקבך", שזה בא"י, כשיושבים כל אחד בנחלתו, שיש לו בית בנוי, שזהו כמו סוכות ממש – בניין טבעי (ולא ענני כבוד). כמו כן לומד ר"ח מהפס': “ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב", שזה נאמר כשעלו בתחילת בית שני לארץ, כמו שנאמר קודם: “אלה בני המדינה העלים משבי הגולה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל וישובו לירושלם וליהודה איש לעירו" (נחמיה ז,ו), שזהו כמו כשבנ"י באו בימי משה ויהושע, וכמו כאן התיישבו ובנו בתים, כך גם הסוכות זה סוכות ממש. ולפשט שהסוכות כנגד זמן המדבר, זמן המדבר היה כעונש על חטא המרגלים, עד שיקומו דור חדש שלא חטא ולא מפחד ליכנס ולילחם על הארץ, כך שבשורשו זמן המדבר קשור לא"י, ולכן מתגלה בגילוי של מה שיהיה בא"י בהמשך, שישבו בבתים ויהיה לכם גורן ויקב משלהם, וכך מרמז גם שעשו סוכות ממש כמו בבתים ממש שבא"י (רק שאלו סוכות ארעי בשל שזה זמן המדבר [שנגזר עליהם שינדדו ממקום למקום] ולא ישיבת קבע). (אולי לשיטת ר"י [שנדחתה בגמ'], יש רמז בהמשך הפס': "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך", שכעין מדגיש שהשמחה בחג כוללת את כל אלו שבשעריך, כרמז שהלימוד בהיקש מ"חג" ל"הסכת", קשור לגילוי של בשעריך, לישוב, כסוכות ממש שבנו). בדיני הסכך צריך שיהיו שלושה תנאים: צריך להיות מדבר שגידולו מהקרקע, הסכך צריך להיות מנותק מחיבור לקרקע, וכן צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה (שלא עיבדו אותו לכלי). נראה שזה בא לרמז שכל זמן המדבר היה כדי ליכנס לא"י בסוף, ולכן צריך להיות דבר שגידולו מהקרקע, שהגיע לעולם מהקרקע, כעין רמז שכל זמן המדבר הגיע לעולם מכח קשר לקרקע – לא"י שיכנסו אליה בסוף. אבל בזמן המדבר לא היו בארץ (וכן בכניסה לא"י [לשיטת הי"מ ברוקח], עדיין לא נחלו וחילקו את הארץ, שרק בסוף לאחר 14 שנה באה ההתיישבות בארץ, כל אחד בנחלת הקרקע שקיבל), ולכן צריך שהסכך לא יהיה מחובר לקרקע. (ע"פ הפשט שזה כנגד זמן המדבר ממש, אין זה מקום שצומחים בו צמחים, ולכן צריך שהסכך יהיה שלא בחיבור לקרקע, כרמז שלא יכול היה לצמוח במדבר כלום). בזמן שהיו במדבר כשחטאו מיד נענשו, ולכן כנגד זה צריך שהסכך יהיה מדבר שלא מקבל טומאה, כרמז שלא יכולו להיות בגילוי טומאת חטא במדבר (ולי"מ ברוקח אפשר שזה רמז לכניסה לא”י, כרמז שבא”י יש כפרה לחטאים ['היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל - א"י מכפרת עליו' וכו' (ספרי דברים לב,מג)], ואף גילוי טהרה ['ארץ ישראל טהורה' (משנה מקואות ח,א)], ולכן כנגד זה מרמזים באי קבלת טומאה). (וכן כל זמן שלא נכנסו לארץ לא נעשו כעין כלי שימוש, שעיקר קיום תו”מ זה בא”י [ספרי "עקב" מג], ולכן דווקא בא”י אנו נחשבים ככלי לתיקון העולם ולא בזמן שהיו במדבר, ולכן כנגד זה הסכך שכנגד זמן המדבר צריך להיות מדבר שלא נעשה כלי. ולשיטת הי"מ ברוקח, כיון שלא כבשו וחילקו זה כעין המשך ליציאת מצרים, כעין שאינו גילוי של א"י, ולכן מרמזים על מעלת א"י כגילוי של כלי לתיקון העולם, שקודם לכן לא היה). דפנות הסוכה צריכות להיות שתים שלמות והשלישית אפילו טפח, אולי מרמז שבמדבר בנ"י התקיימו בנס, במקום שאינו ראוי לחיי אדם, ע"י המן והבאר וענני הכבוד, ולכן כנגדם שלוש דפנות שמגינות מרוח וכדו' שכך יכולים להתקיים. ומה שדופן אחת אפילו טפח, זה כרמז של שינוי, שזהו כנגד הבאר שהיא בזכות מרים, ואילו המן והעננים בזכות משה ואהרן (תענית ט,א), כך שזה כעין שוני, שאלו בזכות איש וזה בזכות אשה, ולכן עושים שוני כעין רמז לשורש אותם שלושה דברים. בנוסף, להבדיל מהמן וענני הכבוד שפסקו, הבאר לא פסקה: 'א"ר חייא: הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל, ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים. אמר רב: מעין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים' (שבת לה,א), לכן כנגד המן והעננים זה שלם, שהיה כל כולו נס לזמן המדבר; אבל כנגד הבאר שזה ממשיך בדורות, בזה מתגלה כעין רק חלקי שהיה בנס בזמן המדבר, שהיה אמנם נס בזמן המדבר אבל נס קיומו ממשיך גם אח"כ. (לפי זה גם מובן דעת ר"ש [סוכה ו,ב], שצריך שלוש דפנות ועוד טפח ברביעית, כעין רמז שבמדבר נעשה נס בשלושה דברים, ולכן שלוש דפנות, וכיון שהבאר ממשיכה גם במשך הדורות, אז גם מגלים כנגד זה בעוד טפח בדופן הרביעי כעין המשך מהשלישי).