"עזי וזמרת י'ה ויהי לי לישועה זה א'לי ואנוהו אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו,ב). האדם בעולם נועד לגלות את שם ה' בעולם וזה נעשה ע"י תורה ומצוותיה, ולכן יש בתורה תרי"ג מצוות המחולקים למצות עשה ול"ת כנגד איברי האדם והבריאה: 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם' (מכות כג,ב). 'רמ"ח מצות עשה - דכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה. שס"ה [מצות] לא תעשה – שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור' (רש"י). כמו שמפורט במדרש: 'אמר רב אדא: מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה יש בתורה כמניין איברין שבאדם, ובכל יום ויום צועקים על האדם, עשה אותנו שתחיה בזכותינו ותאריך ימים. ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה. הרי שש מאות ושלש עשרה מצות' (תנחומא "כי תצא" סימן ב). במקביל לזה מניין מצוות הל"ת הם גם כנגד שס"ה הגידים שבאדם (זוהר ח"א קע,ב), כגילוי שתיקון האדם ותיקון העולם באים יחד, שמתקן ומקדש עצמו ובכך מתקן ומקדש את כל העולם. (שמכריע את עצמו ואת כל העולם: 'ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר "וחוטא אחד" כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה' [קידושין מ,ב]; וזהו כנאמר בתנחומא: 'ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה'). הגידים מרמזים על ל"ת, שהעובר על מצוות ל"ת לוקה בשוט של גידים, וכך בצעקת העולם שלא יחטא כעין מתרה בו שיענש, שבחטאיו פוגם בעולם שמתקלקל וממילא בא בעקבות כך רעה לעולם. גיד בגימטריה 'טוב', שהעולם צועק לאדם שלא יקלקל את הטוב שיש בעולם; וכן שיסור מרע אבל זה לא מספיק אלא גם צריך לעשות טוב ("סור מרע ועשה טוב”). איברי האדם זה מה שרואים באדם, ולכן מרמז על הבריאה שה' ברא כמו שאנו רואים, וייעודנו בעולם זה להראות את גילוי ה' בעולם, שיראו את מעשינו (עשיית המצוות) ויראו בזה את רצון ה' שזהו גילויו בעולם; לכן זהו איבר = 'ברא – י', לגלות בבריאה את מעשה ה' שהוא זה שברא את העולם בעשרת המאמרות. זהו מטרתנו בעולם, לכן עכשיו כשיצאו ממצרים היה גילוי ה' גדול עד שאמרו "זה א'לי", שכביכול ראו ממש את ה': '"זֶה אֵלִי" – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה״ (הושע י״ב:י״ב) וּכְתִיב: ״נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקים״ (יחזקאל א׳:א׳). מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה, וְעָלָיו צְפִירָה מַקִּיפַתּוּ, וְגִבּוֹרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ, וַחֲיָלוֹת מִלְּפָנָיו וּמִלְּאַחֲרָיו. וְהָיוּ הַכֹּל שׁוֹאֲלִין: ״אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?״ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹתָם. אֲבָל כְּשֶׁנִּגְלָה הקב״ה עַל הַיָּם, לֹא הֻצְרַךְ אֶחָד מֵהֶם לִשְׁאֹל ״אֵי זֶהוּ הַמֶּלֶךְ?״ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאוּהוּ, הִכִּירוּהוּ. פָּתְחוּ כֻּלָּן פִּיהֶן וְאָמְרוּ: ״עָזִּי וְזִמְרָת יָ'הּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה! זֶה אֵ'לִי וְאַנְוֵהוּ! אֱלֹקי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ!' (מכילתא על הפס'), ובכך נעשה חיבור חזק לתורה עד קיום בהידור גדול, ודבקות בה' : 'ואנוהו – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לְהַנְווֹת לְקוֹנוֹ? אֶלָּא אַנְוֶה לוֹ בַּמִּצְווֹת: אֶעֱשֶׂה לְפָנָיו לוּלָב נָאֶה, סֻכָּה נָאָה, צִיצִית נָאָה, תְּפִלָּה נָאָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אֶדָּמֶה לוֹ: מָה הוּא רַחוּם וְחַנּוּן, אַף אַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן' (שם). שזהו מהותנו כבנ"י לידבק בקב"ה ובמצוותיו, ולגלות גילוי שם ה' בעולם, לכן ישר בסיום היציאה ממצרים (שהסתיים בטביעת המצרים בים) התגלה גילוי שם ה' ואנו קיבלנו על עצמו חיבור בהידור לתורה ולדבקות בה'. נראה שזה רמוז במשפט "זה א'לי ואנוהו" בראשי התיבות ובסופיהם: ראשי התיבות הם 'זא"ו' כרמז שאנו באים לתקן את העולם שנברא, שזהו ז' כנגד ימי הבריאה; וזה ע"י גילוי שה' הוא האלקים האחד, עד לתיקון שיהיה "ה' אלקינו ה' אחד", וזהו א' כנגד הקב"ה אחד; וזה נעשה ע"י בנ"י שזהו ו' (6) כרמז לבנ"י שמספרם היסודי הוא ששים ריבוא, ולכן מרומז בשש (וזה ע”י שמירת התורה במעשינו, שזה נעשה ע”י התושב”ע שמלמדת את פרטי המצווה לעשיה, שגם זה נרמז ב-ו' כנגד ששה סדרי משנה - התושב”ע). סה"כ יוצא 14 (7+1+6) כרמז ל"יד" ה', שאנו באים לגלות את גילוי שם ה' בעולם, להראות את יד ה' המסתתרת בטבע. וזהו גם סופי התיבות 'הי"ו' שהם האותיות המרכיבות את שם ה' (שם הויה. אמנם האות ה' מופיעה פעמיים אבל היא אותה אות ולכן נרמזות שתיהן באות ה'; אמנם “ואנוהו” זה קיצור של 'ואנוה לו', ולכן כעין רמז שיש בסופי התיבות כעין עוד ה' נסתרת, שזהו שיש פעמיים האות ה' בשם הויה). הדבר הזה יתגלה בעולם ע"י קבלת התורה ועשייתנו בהידור, לכן נרמז "זה" גימטריה 12 כנגד שבטי ישראל, שאנו קיבלנו את התורה כשה' ירד לעיני כולנו ומסר את התורה (שאנו מקיימים את התורה לא בגלל שמשה ציוונו אלא בגלל שכולנו הינו וראינו את מתן תורה שה' ירד לעיננו ומסר לנו את התורה), וכן בתורה אנו מגלים את ה' אחד, ולכן זהו "א'לי" גימטריה 41 כנגד ארבעים יום של מסירת התורה, ע"י ה' שהוא אחד ובתורה מגלים את אחדות ה', ולכן עוד אחד (סה”כ 41). ואנו מקיימים את התורה (ובפרט בהידור שמראים את אמיתות הדבר, שמאמינים בשלמות ולכן עושים בהידור) ומראים בכך את היותנו עדי ה' ("ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל" [ישעיהו מג,יב]), שזהו "ואנוהו" גימטריה 'עד'. כל זה נעשה בעקבות היותנו צאצאי האבות, שה' בחר בם, שלכן יש בכוחנו מעלות אלו של קדושה, כמו שנאמר בהמשך "אלקי אבי וארממנהו", 'אלקי אבי – לא אני תחילת הקדושה. מוחזקת ועומדת לי הקדושה, ואלקותו עלי מימי אבותי' (רש"י). שכך האמירה "זה א'לי ואנוהו" זה מכח הקדושה שנמשכת בנו מהאבות, שזה נרמז בכך שכעין יש גילוי כנגד האבות: “זה" רומז ליעקב שממנו יצאו י"ב השבטים. “א'לי" רומז ליצחק שהראה את שלמות אלוקות ה' עד שמסר עצמו להקרבה בעקידה (היפך מהע"ז שהיו מקריבים לאלוהיהם גם קרבנות אדם), וזהו גם אותיות 'איל' כרמז שבעקידה הוקרב בסוף "איל" (בראשית כב,יג) במקום יצחק. “ואנוהו" רומז על הידור במצוות שזה מרמז על אברהם שאצלו נאמר על הידור במצוות, שעשה את העקידה בצורה מהודרת, שלכן לקח איתו עצים ואף בקע אותם מראש כדי שיהיו ראויים בהידור לעשיית העקידה (ואף מתגלה כנגד זה בקריעת ים סוף: 'רַבִּי בְּנָיָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מִצְוָה שֶׁעָשָׂה אֲבִיהֶם אַבְרָהָם אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב,ג) "וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקים", וְנֶאֱמַר (שמות יד,כא) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם"' [מכילתא "ויהי", ד], ולכן מתגלה כח הידור במצוות בעקבות קריעת ים סוף). שכך אמרו שבזכות האבות יש לנו קשר לשכינה ולקב"ה, ולכן דבקים בה' ובמצוותיו, ולכן עכשיו ראויים ללכת למתן תורה לאחר קריעת ים סוף. אולי ההבדל בין הדרשות על "ואנוהו" האם זה הידור מצוות או דבקות במידות ה' (במכילתא על הפס'), רומז על שיש שני חלקים בתורה, מ"ע שכנגד זה נאמר "ואנוהו" שנעשה אותם בהידור, ויש מצוות ל"ת שזהו שלא לקלקל את ישרות האדם כמו שה' בראו שיהיה ישר ("אשר עשה האלקים את האדם ישר" [משלי ז,כט], שזהו הנאמר בבריאה "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" [בראשית א,כו], שיהיה דומה לקב"ה בישרותו), שזהו כעין כנגד ל"ת כמו שהעולם צועק שלא יקלקל אותו ממה שנברא ישר, שזהו רחום וחנון שהם מידות ישרות שכל אדם מבין שהם ראויות (גם אם ה' לא היה מצווה עליהם) שזה מצד טבע ישרות האדם.