"רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִבְטִיחַ שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קלח, ב): 'כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אָמְרוּ: עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח'... כִּי בֶּאֱמֶת בְּזֶה הַפָּסוּק בְּעַצְמוֹ מְרֻמָּז וְנִסְתָּר סוֹד הַזֶּה שֶׁעַל יְדֵי זַרְעוֹ שֶׁל יוֹחַאי שֶׁהוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַל יָדוֹ לא תִּשְׁתַּכַּח הַתּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל כִּי סוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁל זֶה הַפָּסוּק: 'כִּי לּא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוּ' - הֵם אוֹתִיּוֹת יוֹחַאי".

(הקדמת ליקוטי מוהר"ן)

כפתיח לכל ליקוטי מוהר"ן, שׂם רבי נחמן את התורה של רשב"י. נראה לכאורה שתורה זו הינה בסיס לכל הספר כולו. הכיצד?

לאחר החורבן, שארית הפליטה מן הפאר שהיה איננו עוד, והיה חשש ש"עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל", "וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח". מביט רשב"י על פני הדורות ומבין את הסוד של הדור הבא. 'הדור הקודם אמנם מת ועמו הסופיות מופיעה, אך הדור הבא ממשיך.

שתיים עשרה שנה במערה הפנימו בתוכו מה עיקר ומה טפל בחיים. ברור היה לרשב"י שהסופי והזמני ייכנעו לאין סופי ולנצחי.

אך מה בכל זאת נשאר לנצח? המהות שלנו - במידה שנדע לגעת במהות זו, לרתום את החיים למען מהותם ולהפסיק להסתובב סביב עצמנו. בסוף יושלו כל העטיפות בהם עוטף האדם את עצמו על מנת לשרוד בחייו. בסוף יגיע האדם אל החלק הגולמי, הבסיסי שמתחת לכל עטיפותיו, אותו חלק שלשמו נברא ושם תכליתו הנצחית. רק כך, טוען רשב"י, הופכת התורה לרלוונטית בכל דור - לנצחית, ומנצחיות זו בטחונו "שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל".

זאת הסיבה שלקח רשב"י את בנו עמו למערה, ביודעו שתורה שלא עוברת את 'מבחן הבן', לא תחזיק מעמד ותשכח בסוף.

עמדתו של רשב"י ללא ספק, מעוררת, מתריסה, הודפת את האדם ממקומו הנרדם. רשב"י מנסה לעקוד את הקיום אל המהות שלו. רשב"י מעוניין במהות של האדם הנצחית ורוצה להרים את האדם אליה.

אם כן, מדוע שם רבי נחמן את התורה של רשב"י, כפתיח לכל ליקוטי מוהר"ן?

כידוע, רבי נחמן, משתמש רבות ב"מידת הרחמים". בליקוטי מוהר"ן יש מקום לכולם, כולל החולשות והנפילות. ייתכן שרצה רבי נחמן להדגיש שגם ה"רחמנות" שלו, איננה באה מתוך וויתור על המהות. ההתחלה מוכרחה להיות תפישתו של רשב"י שמותחת את השמיים מעל ראשנו ומכריחה אותנו להגביה מבטנו אליהם ולהינתק מחיי הקטנות בהם אנו שרויים. אם נדלג על השלב הזה, הרי שגם לרבי נחמן לא נגיע. בלי מבטו התובעני של רשב"י גם לרחמים של רבי נחמן לא יהיה ערך.

אבל יותר מן הכל, מבט קצר בתורה שלנו עצמה יגלה לנו את הסיבה שבגללה מונחת תורה זו בתשתית ספרו של רבי נחמן: בתורתו של רשב"י צדה עינו החדה של רבי נחמן דבר אחד אותו מחפש הוא ללא לאות - את התקווה, את ההבטחה שבסוף יהיה טוב - "שֶׁלּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל". יודע רבי נחמן היטב, שעד כמה שתורתו של רשב"י תובענית היא, מה שמניע אותה, כמו גם את כל העולם כולו - הוא התקווה.

הרב דן האוזר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home