"ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה. לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי. ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" וגו' (במדבר יא,יא-יז). '"כי תאמר אלי" - שאתה אומר אלי שאהו בחיקך; והיכן אמר לו כן? (שמות לב) "לך נחה את העם", ואומר (שמות ו) "ויצום אל בני ישראל", ע"מ שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם' (רש"י; פס' יב). '"אשר ידעת כי הם" וגו' - אותם שאתה מכיר, שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה) "ויכו שוטרי בני ישראל", עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתן' (רש"י; פס' טז). '"האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו?" והיכן דבר לו כן? בשעה שאמר לו (שמות לב) "לך נחה את העם אל אשר דברתי לך". לפיכך הדבר תלוי בך. או לא תלוי בך? ת"ל "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל". אמר להם: היו יודעים שסרבנין וטרחנין הם! אלא על מנת שתקבלו עליכם שיהו מקללים אתכם, וסוקלים אתכם באבנים!' (ספרי). ' ... מנה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם: "לא תאספון לתת תבן לעם" ( שמות ה ז), היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: "ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם" וגו' (שם שם יד). והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות, ואל ייכשלו שאר העם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש", אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו. לפיכך הוא אומר: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו". ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, "ונשאו אתך במשא העם". ללמדך, שהשוון הקדוש ברוך הוא למשה. מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש. לכך כתיב: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", מן אותם שכתוב בהן, "ויכו שוטרי בני ישראל"' (תנחומא "בהעלותך" סימן יג). נאמר למשה לסבול את ישראל גם כשהם מקשים עליו ביותר, אפילו אם מחרפים וסוקלים אותו, וזהו כעין השוטרים שסבלו בשביל בנ"י, שהוכו על בנ"י ולא היכו את ישראל ולכן מתגלה בהם מסירות נפש על ישראל כעין הנאמר למשה. דבר זה הוא הלכה לדורות: 'ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור, עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי: (במדבר יא, יב) "כאשר ישא האומן את היונק"' וכו' (סנהדרין ח,א). 'וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו, שנאמר בו "כאשר ישא האומן את היונק", והרי הוא אומר "ואצוה את שופטיכם", זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק. צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים, כיון ששלחו הקב"ה במצרים ונאמר "ויצום אל בני ישראל", אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן: על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים' (רמב"ם; הל' סנהדרין כה,ב). דרגה כזו גבוהה של לסבול את בנ"י היא דרגה גבוה מאוד שראויה למנהיג (ודיין) כדי שיתנהג כראוי לבנ"י, שיוכל להנהיגם כראוי ויהיו מחוברים כראוי. אבל יותר מזה, ההסתכלות כעין הורים לבנם ('"הריתי" – ואני אמם. "ילדתיהו" – או אני אביהם, כמו: "ילד את שלח"' [ראב"ע]) חשובה מצד שבמנהיג יש ניצוץ קדושה כגילוי ה' בעולם, כעין שנאמר בשלמה: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דויד אביו ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" (דה"י א כט,כג), כיון שבנ"י מייצגים את ה' בעולם, ממילא מנהיגם מייצג ביותר את גילוי ה', ולכן עליו להתייחס לבנ"י כמו שה' מתייחס לבנ"י, שזהו כעין אב לבן: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב); וכן בכלל כיון שה' אוהב מאוד את ישראל, שבנ"י כבנים לה' אז היחס אליהם חייב להיות בשלמות, עד כדי כמו אב לבנו, שאוהבו ופועל לטובתו בכל מחיר. אולי לכן כיון שדבר זה מתגלה במיוחד אצל משה לכן הדימוי למשה הוא בגדעון: 'ת"ר: למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו? שלא יאמר אדם: פלוני כמשה ואהרן?! פלוני כנדב ואביהוא?! פלוני כאלדד ומידד?! ואומר (שמואל א יב, ו) "ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן", ואומר (שמואל א יב, יא) "וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל", ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל? שעשה מריבה עם הבעל. בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן? דאתי מדן. יפתח כמשמעו. ואומר (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו". שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך: ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו' וכו' (ר"ה כה,א-ב). למה דווקא גדעון נאמר כנגד משה? בפשטות אפשר שזה משום הטעם שמובא כאן שנקרא ירובעל ע"ש שעשה מריבה עם הבעל – שניתץ את מזבח הבעל (שופטים ו,לב), והנה משה שבר את העגל: "ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק" (שמות לב,כ), ולכן מזכיר את מעשה גדעון שניתץ את המזבח של הע"ז והעלה פר קרבן לה' (כהיפך מע"ז), שכך כעין מרמז על השמדת העגל (שהוא פר צעיר) ע"י משה: "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת. ובנית מזבח לה' אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת. ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו ויעש כאשר דבר אליו ה' ... וישכימו אנשי העיר בבקר והנה נתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרתה ואת הפר השני העלה על המזבח הבנוי" (שופטים ו,כה-כח). [וכן ככלל, משה הוריד את התורה שכולה מול ע"ז: '"מן הדרך אשר צויתי אותם ללכת אחרי אלהים אחרים" - מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי; דברים יא,כח), ולכן דומה לגדעון שעשה מריבה עם הע"ז]. בנוסף, גדעון נלחם נגד "מדין ועמלק ובני קדם" וגו' (שופטים ו,לג), שזהו כעין מלחמות משה, ששלח את יהושע להילחם בעמלק (והרים ידיו לעזרה), ונלחם בסיחון ועוג שהם במזרח הארץ שזהו כמו בני קדם שהם מצד מזרח הארץ, ושלח את פנחס להילחם במדיין. וגם בבסיסו היה מכח גילוי דימוי למשה (ולכן התוצאות היו בהמשך כמשה במעשיו ומלחמותיו), שטען להצלה מכח יציאת מצרים (והרי משה הוא שפעל ביציאת מצרים): "ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין. ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך" (שם, יג-יד) [וזה היה בפסח (רש"י)]. אולם נראה ששיא הדימוי למשה (שלכן דימו בין משה לגדעון) זה בכך שבא לסנגר על בנ"י, שזהו מהותו של משה כמנהיג (שה' אמר לו לפעול כך) לדאוג לבנ"י כמו בנים, שכך זהו שורש כוחו של גדעון שסנגר על ישראל לפני הקב"ה: '"ושפטו את העם משפט צדק", שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון, שלמד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: "ויבא אליו מלאך ה', ויאמר לו, לך בכחך זה" (שופטים ו יד), בכח זכות שלמדת על בני. הוי, "ושפטו את העם משפט צדק", שיהיו מלמדין זכות על הדור' (תנחומא "שופטים" סימן ד). גדעון לימד זכות על בנ"י ('"אשר ספרו לנו אבותינו" - פסח היה. אמר לו: אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר (תהלים קיד א) "בצאת ישראל ממצרים", ועתה נטשנו; אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו ואיה כל נפלאותיו?' [רש"י; שופטים ו,יג]), וה' רוצה שילמדו זכות על בניו גם כשלא ראויים ח"ו, כמו אב שרוצה בטובת בנו מאהבתו אליו, ולכן רוצה שיסנגרו על בנו ויוכל להיטיב לבנו. כדברי המסילת ישרים: 'ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא עניין הכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפרותיו. וכן אמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט"ו): "היש בה עץ" (במדבר י"ג) - "אם יש מי שמגין על דורו כעץ". ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): "יבואו אלה ויכפרו על אלה", שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפועל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו. וכבר אמרו ז"ל על פסוק (דניאל י'): "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סנגוריה על ישראל. וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכוחך זה", לפי שלמד סניגוריה על עמו. כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו' וכו' (מסילת ישרים; פרק יט). ואשרי דורנו שיש בנו לוחמים רבים שפועלים במסירות נפש למען עם ישראל (ועוד בארצו), ובפרט במלחמה הנוכחית, אשרינו ואשרי חלקנו (יה"ר שיזכו לנאמר עליהם: 'שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש' [תנחומא "בהעלותך" סימן יג]).