"ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב. ה' אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם" (דברים א,י-יא). משה המשיל את ישראל לכוכבי השמים, ואילו אצל אבות נאמר שנמשלו לחול ועפר ולכוכבים: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית יג,טז). "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (שם טו,ה). "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו" (שם כב,יז). "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך" (שם כח,יד). בפשטות משה המשילם דווקא לכוכבים כדי לבטא את מעלתם ככוכבים (לעומת עפר וחול שדורכים עליו), שאע”פ שיש דימוי וחשיבות גם בריבוי כעפר וחול, בכ”ז כיון שאומר זאת לישראל אז מבטא את הדימוי המכובד כדי לכבד את ישראל (בפרט שזה בפתיחה לאמירה שבנ”י קשים: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" [דברים א,יב], אז חובה לבטא את מעלתם, שלא ישמע ביזוי שהם קשים וראויים לירמס בשל קושיים). אולי כוכבים מסמלים את מעלת ישראל כשהם בגדולתם, כמו שאמרו להמן: 'אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים; כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים' (מגילה טז,א), לכן משה המשלים לכוכבים, אולם באבות נמשלו גם לעפר (כיון שיש בו מעלות מסויימות כמו שמובא בחז”ל; וכן) כרמז שהארץ נתנה לאבות, לכן אצלם הדגש הוא בעפר כרמז לקרקע א”י שהיא מורשה לנו מאבותינו. וכן רמז שלא ימצאו מנוח בקרקע חו”ל כדי שיחזרו לארץ (שנתנה לאבות): '"וישלח את היונה" וגו'. "ולא מצאה היונה מנוח" וגו' . יהודה בר נחמן בשם ר"ש אמר: אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א, ג): "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח”, אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים. ודכוותה (דברים כח, סה): "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח" וגו', הא אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים' (ב”ר לג,ו). לכן באבות נרמז גם על עפר וחול כרמז לירושת הארץ שנתנה להם וחיו בה, ונתנת לנו מורשה דרכם, ואילו משה המשילם לכוכבים, כיון שהוא לא זכה להיכנס לארץ ולהנחילם אותה (וגם ירושת הארץ לא עוברת לכלל ישראל דרכו, אלא מהאבות ממשיך לכלל ישראל). (אולי זה נרמז בכך שרמזו חז"ל בדימוי לעפר על הגלות: 'מה עפר הארץ, מסוף העולם ועד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו ... ומה עפר, עשויה דייש, אף בניך, עשויין דייש לעובדי כוכבים, הדא הוא דכתיב (ישעיה נא): ושמתיה ביד מוגיך וגו'' [ב"ר מא,ט]. 'הדא הוא דכתיב (ש"א ב, ח) "מקים מעפר דל", אלו ישראל שהיו משוקעים בטיט ובלבנים במצרים והוציאן הקדוש ברוך הוא בקומה זקופה, שנאמר (ויקרא כו, יג) "ואולך אתכם קוממיות", הוי "מקים מעפר דל". סיקוסים נתן הקדוש ברוך הוא ליעקב, ואמר לו: (בראשית כח, יד) "והיה זרעך כעפר הארץ", כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה "ופרצת ימה וקדמה", הוי "מקים מעפר דל”' וכו' [שמו"ר כה,ח]. כרמז שנאמר לאבות, לומר שיצאו מהגלות לא”י כהבטחה לאבות). משה ממשיל את בנ"י לכוכבים כאן, שזה בהקשר לכניסה לארץ, שעמדו לקראת הכניסה לארץ. כרמז שהמעלה ככוכבים קשורה ומתגלה בא"י. שמא"י מאירים לכל העולם את גילוי שם ה', מראים לכל העולם את דרך ה' (“והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" [ישעיהו ב,ג]), שזהו ככוכבים בלילה שמאירים את הדרך, וכן מראים את הכיוונים (ע"פ כוכב הצפון ו-ג' הדרום) כדי ללכת בדרך הנכונה (ואם כוכבים כוללים גם את השמש והירח אז ממש מאירים בעולם), שזהו מאירים את העולם הזה החשוך, ששם ה' נסתר בו – בנ”י בא”י מאירים את אור ה' בעולם ומראים את דרך ה'. כמו”כ בא”י יש קידוש השם לעומת חו”ל שבה יש חילול השם, לכן אור ה' מאיר דווקא בא”י: “ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם” (יחזקאל לו,יט-כד). 'ויחללו את שם קדשי" – השפילו את כבודי. ומהו החילול? "באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו", ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו … "וקדשתי את שמי" – ומה הוא הקידוש? "ולקחתי אתכם מן הגוים”' (רש"י). [חז"ל דרשו בפס' אלו שה' הקשיב לדברי הגוים שאמרו שה' לא הגן על ישראל, שזהו שנעשה חילול השם: 'ומדרש אגדה: הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין: הרי אלו עם ה' ולא היה לו יכולת להצילן; במדרש איכה רבתי' (רש"י), שזהו שהגנת ישראל מפני האויבים זהו קידוש השם הגדול; והרי קידוש השם זהו מטרת התורה בישראל. לכן רמז לאור ה' בקידוש-הארת שם השם, וכן כוכבים גבוהים בשמים כרמז לעליית שם ה' בעיני הגוים, וכן רמז למהות התורה שהיא "תורה אור”, שזה קשור לישיבת בנ"י בא”י, שמנצחים את אויביהם ויושבים בארץ]. אולי אצל האבות נמשלו ישראל (גם) כעפר, כרמז שגם כאשר בנ"י בדרגה נמוכה, שאז באים צרות (כגלות ושמד) שרומסים אותנו כעפר, בכ"ז עדיין יש גילוי של זכות וברית אבות שמגינה (ראה על עניין זכות וברית אבות, בתוס' ד"ה 'ושמואל'; שבת נה,א). עוד נראה שדברים זהו ספר משנה תורה, חזרה על כל התורה, וזה לקראת הכניסה לארץ, שכך בא לרמז שבחיבור של בנ"י (אותם המשיל) עם א"י ותורת ישראל נעשה אור גדול בעולם, מתגלה התורה בשלמותה, שמתגלה "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג), שאור תורה במעלתו ושלמותו זה דווקא בא"י, שכאן זהו מקום התורה (ספרי "עקב"; מג). (ויש כוכבים שמאירים יותר ויש פחות, שכך ההארה תלויה בחיבור ובדבקות בתורה ומצוותיה, שכך מאיר אור חזק יותר). אולי נרמז ככוכבים בקשר לא"י, שלכן זה לקראת הכניסה לארץ ונחלתה, שהכוכבים מרמזים: '"והנכם היום ככוכבי השמים לרוב" – אתם קיימים כיום; מכאן אמרו: ז' כיתות של צדיקים בגן עדן זו למעלה מזו' וכו' (ספרי). שכך רמז שבנחלת א"י יש מעלה של כעין עולם הבא: 'והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק העולם הבא' (ראב"ע; בראשית לג,יט). וכן נאמר בחז”ל שהיונה הביאה לנח את העלה זית מא"י או מגן עדן ('מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו … רב ביבי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו' [ב"ר לג,ו]), שהכוונה שהביאה מא”י, שא”י היא גן עדן (כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א ['לזמן הזה', שבט, 'פירות א”י']). (לכן אולי יש ז' כיתות של צדיקים בגן עדן זו למעלה מזו, כעין כנגד ז' עממין שבא"י שאנו יורשים אותם, וכמה שמכלים אותם ונוחלים את הארץ כך מתרבה השכינה [כעין המובא בחסד לאברהם ג,ז] ומתעלים בקדושה מעלה מעלה).