"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד,א-ב). '"לא תתגודדו" - לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים. "בין עיניכם" - אצל הפדחת, ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא כא) "לא יקרחו קרחה בראשם", לעשות כל הראש כבין העינים' (רש"י). ראה 'בשערי הארץ', ”לא תתגדדו ולא תשימו קרחה", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א (מביא כמה פירושים: רש”י, ספורנו, כלי יקר, רמב”ן, העמק דבר, ראב”ע). הספורנו מסביר: '"בנים אתם לה׳ אלקיכם לא תתגדדו" – שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב. לפיכך ״אתם״ ״בנים לה׳״, שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת. "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה" – וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק מגיע למת במיתתו'. אומר על זה מרן הגרח"ד זצ"ל שאמנם זה מתיישב עם הפס' אולם לא מובן מה ההבדל בין גדידה לקרחה שלכן על זה נאמר כך ועל זה כך, הרי לכאורה היה אפשר לומר על שניהם את שני הדברים (ואכן בשאר הפרשנים לא חילקו בין זה לזה)? בפשטות כיון שזה מתאים לפס' אז כנראה שכך היה מנהגם לעשות כסימול הדבר, אע"פ שמצד הסברא יכלו לעשות גם אחרת. אמנם אפשר שיש בכך גם טעם, את המת קוברים בקבר, כך שמה שרואים זה גודל גופו, ולכן כשבאים לקברו מגעגוע ומצטערים על שאינו עמנו יש בזה גילוי כעין מטעם גופו (שהוא הנראה ע"פ קברו), לכן את הפגיעה בגוף כאות אבל על שאינו עמנו עושים ע"י גדידה בגוף. לעומת זאת כשבאו לבטא שאין למת המשכיות הם עשו זאת בפגיעה בשיער, שבשיער כשהשערה ניתקת ממקומו בקרחה אין בה יותר שום מעלה אלא זורקים אותה והיא נאבדת ללא שום שימוש וערך, כך כעין אותו מת אין בו יותר שום דבר ולכן כעין בטל לגמרי כעין השערה שניתקה בקרחה. עוד אפשר, שהגדידה זה בגוף ולכן מרמז על החיבור בין האנשים (שלכן כואב לו שאין לו אותו יותר לצידו), שע"י גופו יש את החיבור בין האנשים, שהולך ברגליו לחברו, ומושיט לו יד, ומדבר ומחייך אליו, לכן על כל אלו שורטים את הגוף שמסמן את ההתחברות. לעומתו אין ערך לשיער בחברות ולכן בו לא מסמנים את הפסקת החברות; לכן זה נשאר כדימוי לאדם עצמו, ולכן בו מסמלים את אבדנו של האדם עצמו. או שבראש הוא מקום שכינת הנשמה, ואף אם לא האמינו בנשמות בכ"ז בראש מתגלה הצד הרוחני שבאדם, שמשם המחשבה וכן שורש חייו (שהראש מחיה את כל הגוף, שבהפסקתו האדם מת), ולכן הראש סימן אצלם את הרוחניות באדם, לכן בשיער שהוא היחודי בראש (שאין בו עור אלא שיער) ביטאו ביטול לחייו וחוסר המשכיותו הרוחני לאחר מיתתו. אולי אפשר שבפגיעה בגוף רמזו על שאין יותר את קיומו בעולם לסובבים אותו, שזה בעור הגוף כרמז כמו כשאדם נולד להוריו (שהם הראשונים לאוהביו הסובבים אותו) הוא נולד שלם בגופו, אבל לרוב בלי שיער או מועט מאוד, לכן כרמז לפגיעה בסובבים אותו זה נעשה בעור גופם (לכן גם כנגדו נאמר "בנים אתם לה' אלקיכם", כרמז לכנגד הוריו שלכן עשו גדידה, וה' הוא אבינו ולכן אין לעשות גדידה). כשאדם מת אז השיער לא נפגע ואף נראה כאילו ממשיך לגדול, ולכן כביטוי להפסקת חייו שלו מבטאים זאת בשיער - בקריחתו כביטוי שאין יותר גילוי להמשך חייו (ואף כצער שפוגעים בשיער, כזעקה נגד השיער שכאילו מכריז שממשיך בעולם, שהאבל לא מוכן שיתגלה כך ולכן בצערו פוגע בשיער כזעקת שבר נגדו).