' ... לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם' (ברכות ג,א). 'ועונין יהא שמיה הגדול מבורך - מכאן יש לסתור מה שפי' במחזור ויטרי: יהא שמיה רבא שזו תפילה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכתיב (שמות יז) "כי יד על כס י'ה", שלא יהא שמו וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ופירושו כך: יהא שמי"ה - שם י'ה רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם; ומבורך לעולם הוי תפילה אחרת, כלומר: מבורך לעולם הבא. וזה לא נראה, מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול ומבורך, משמע דתפילה אחת היא ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם אלא יהא שמו הגדול מבורך' (תוס' ד"ה 'ועונין'). ה' מצטער על חורבן המקדש כשישראל עונים יהא שמיה רבא. בפשטות זה מטעם שבמקדש היה גילוי שם ה', ולכן כשעונים ישר"מ, שמברכים את שמו הגדול, אז כביכול עולה החסרון על כך שאין מקדש שלכן לא נעשה קידוש השם גדול כיום. אמנם ע"פ המחזור ויטרי יש בכך עוד עומק גדול, שאנו מבקשים בבקשה הראשונה שישלים את שמו החסר, שזה נעשה במלחמת עמלק, שיש בהם קשר לחורבן ירושלים; ובפרט מה שנאמר שם ה' בחסרון (י'ה), זה בהקשר למה שעתידים להחריב את ירושלים, כמובא בתנחומא: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק", וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה" (שמות יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, "תמחה". כשפשט ידו בכסא, "מחה אמחה". אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה". ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'" (שמ' יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). הרי שמה שנאמר: "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז,טז), זה מכוון לכך שהם יגרמו גם לחורבן ירושלים והמקדש. לכן כשעונים יהא שמיה רבא - ששם ה' יושלם מי'ה להויה, זה קשור בחורבן ירושלים, ולכן ה' אז מצטער כביכול על חורבן המקדש וירושלים, ולכן מזכיר את ביתו וגלות בניו, כנגד חורבן המקדש (ביתו), וחורבן ירושלים (גלות בניו). אמנם תוס' מקשה על פירוש המחזור ויטרי, אולם שמעתי בשם המקובלים (שהביאו בשם האר"י ז"ל) שיש לכוון בעניית אמן יהא שמיה רבא וכו', שיתמלא שם י'ה לשם הוי"ה; כך שאפילו אם נאמר כשיטת תוס' שאין זהו פשט המילים שבקדיש, בכ"ז בעומק הקדיש יש עניין לכוון בכוונה גם לעניין השלמת שם ה' כעין שאומר המחזור ויטרי. כנגד כסא ה' בשמים מתגלה בעולם כסא של מלכים, ובתנ"ך מצינו כסא מלכים אצל פרעה ("אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך" [בראשית מא,מ]), ואצל אחשוורוש ("בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה" [אסתר א,ב]). אצל אחשוורוש נרמז בפס' על החורבן, שהרגיש שיושב על כסאו חזק כיון שישראל לא יגאלו ולא יבנו את המקדש: '(אסתר א, ב) "בימים ההם כשבת המלך", וכתיב בתריה "בשנת שלש למלכו"! אמר רבא: מאי "כשבת"? לאחר שנתיישבה דעתו ... כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק, אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקי; אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו' וכו' (מגילה יא,ב), ומי שעמד והשפיע עליו וניסה להרוג את כל היהודים (שזהו סיפור פורים), היה המן העמלקי, שיש בכך גילוי של עמלק וחורבן ירושלים והמקדש, ובזה מתגלה כסא, כנגד שאנו באים להשלים את כסא ה' שנחסר בשל עמלק. לעומת זאת אצל פרעה זה היה בזמן האבות, כך שזה מרמז על כלל העולמות (שמעשה אבות סימן לבנים, כך שהם השורש לכל העתיד, וכן) שכל העולם יתוקן מכח גילוי שם ה' שהחל באבות ונמשך דרכנו לכל הדורות עד התיקון השלם שימשך לכל העולמות. כך יוצא כעין רמז שבבקשה הראשונה אנו מבקשים שיהיה גילוי שם ה' שלם (שזהו גילוי כסאו - גילוי מלכותו בעולם), שיתמלא שמו מי'ה להוי"ה, כעין המתגלה כנגד כסא אחשוורוש בעולם; ובקשה שניה ששם ה' יהיה מבורך לעולם, שזהו כעין המתגלה בכסא פרעה בעולם. בעקבות חורבן הבית התמעט גילוי שם ה', ולכן: 'רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר (דברים כח, סז) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר"; הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי? אלא דחליף' (סוטה מט,א). אם כן במה העולם עומד (במה יש השלמה לחסרון בגילוי שם ה' בשל החורבן)? 'ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. שנא' (איוב י, כב) "ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים", הא יש סדרים תופיע מאופל' (שם). 'אקדושה דסידרא - סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה. וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים: קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים. בכל שבת היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם' (רש"י). אולי גם זה מרמז על שני החלקים ביהא שמיה רבא; ששיאו מתגלה כשנאמר על לימוד תורה ברבים, שאז יש גילוי של תורה וקידוש השם. כעין רמז בתורה כנגד עמלק, שהוא בא כשיש חסרון בלימוד תורה: 'אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין "רְפִידִם" – אֶלָּא רִפְיוֹן יָדַיִם. לְפִי שֶׁרִפּוּ יִשְׂרָאֵל יְדֵיהֶם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, לְכָךְ בָּא שׂוֹנֵא עֲלֵיהֶם' (מכילתא; שמות יז,ח). לכן לימוד תורה ברבים בא כהיפך מעמלק (שהם רבים) שקשורים לביטול תורה; וקידוש השם זהו גילוי שיהיה שם ה' מבורך בכל העולמות, שזהו החלק השני ביהא שמיה רבא (לכן זה גם התגלה בשבת, כרמז לעולם הבא [שעליו אומרים שיבורך]: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), לכן ב'יהא שמיה רבא דאגדתא' יש גילוי שיא של אמירת יהא שמיה רבא, ולכן בו כעין השלמה מסויימת לחסרון שיש בקידוש השם בשל חסרון המקדש.