"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" וגו' (דברים כא,א-ח). 'זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים (דברים כא ז) "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)' (משנה; סוטה ט,ו). ראה 'בשערי הארץ', 'עגלה ערופה ... ', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. 'לא בא לידינו ופטרנוהו - בגמ' מפרש בלא מזונות. והיינו "ידינו לא שפכו", לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. לא ראינוהו והנחנוהו - יחידי בלא חבורה, והיינו "ועינינו לא ראו"' (רש"י. סוטה מה,ב). [דברי רש"י 'בגמ' מפרש',  כוונתו לברייתא בגמ': '"ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה' (סוטה מו,ב)].  '"ידינו לא שפכו". פי' שלא היינו גרמא לרצח הזה. לא ע"י שלא נתנו מזון להרוצח, ועי"כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו, למלא נפשו כי ירעב. ולא ע"י שלא נתנו לויה להנרצח, שלא ילך יחידי במקום סכנה' (מלבי"ם; פס' ז). רש"י פירש את שני הדברים על הנרצח, והמלבי"ם פירש שחלק זה על הרוצח וחלק על הנרצח. בגמ' משמע בפשטות כרש"י שזה על אותו אחד (אמנם אפשר לדחוק ולומר שזה נאמר בכל חלק על אחד אחר). ויותר מזה מוכח בפירוש ביר' כמו רש"י; אמנם ביר' מובא אפשרות גם על הרוצח אלא שזה בצורה אחרת מהמלבי"ם (לכאורה מזה משמע שלא מקבלים את פירוש המלבי"ם, שלכן לא אמרו כמותו ברוצח. אולם אפשר שהביאו דבר חמור יותר, אבל אפשר גם כמלבי"ם לשיטתם): 'רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג, ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג: שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג: לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה' (יר' סוטה ט,ו) [ביר' למדו ההפך מרש"י בצורת הלימוד בפס', שלמדו שידנו זה על הלויה והראיה זה על הפרנסה]. ביר' במשנה הגרסה היא: 'שלא בא לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו' (וכך גם בגרסתנו בבבלי הפירוט שלא הנחנו אותו ללא מזון ולויה זה תוספת מאוחרת שלכן זה מופיע בסוגריים; וכך גם מוכח מרש"י שמביא את ההסבר מהגמ', סימן שזה לא נאמר במפורש במשנה), לכן אפשר לפרש שהכוונה היא שלא פטרנו והנחנו את הרוצח מדינו למוות (שאם היה מפורש במשנה על אוכל ולויה לא היה שייך לפרש אחרת כמו שהעמידו ביר'). אולי אפשר ששני הפירושים מרומזים בתורה, שלכן יש קרי וכתיב: "ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה", שהקרי "שפכו" מרמז כבבלי שידנו לא פעלו בגרימת הדם הזה, שזהו שלא נתנו לו אוכל בשתי ידנו ולכן זה כבכיכול שידנו שפכו. בכתיב "שפכה" מרמז כיר' שלא פעלו בגרימת הדם הזה בכך שלא הרגנו רוצח שהיה חייב בדינו והינו צריכים להרגו; שזה לא נעשה בידיים של הדיינים ולכן אין זה בלשון רבים, של שתי ידיים שפועלות במעשה פיזי, אלא בלשון יחיד - של שפיכת דם בדין; כעין בעדים שנאמר בלשון יחיד: "יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו" (דברים יז,ז). (הפשט הוא שידנו לא שפכו כעין בפועל, כעין רצח בידיים ולכן זה 'שפכו', אבל נרמז בקרי וכתיב לומר כיצד זה חל). אולי גם 'שפכה' זה אחד פחות מ"שפכו" (בגימטריה), כעין קודם לו, כרמז שקודם לשפיכת הדם הזו היה גם גילוי שפיכת דם קודמת, שזהו שרצח קודם). אולי גם אפשר כרמז שנאמר בסמוך "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", מיילא 'כל ריב' מובן, שהרי כאן יש מת שנהרג בריב, אולם מה העניין לומר 'וכל נגע'? אלא שזה מרמז על שתי האפשרויות: "כל ריב" כרמז שרבו על המזון, שזהו כבבלי, "וכל נגע" כרמז לשיטת היר', שלא פטרנו רוצח ממוות, שזה נרמז בנגע שבא על שפיכות דמים: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים ... על שפיכות דמים, דכתיב (שמואל ב ג, כט) "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע" וגו'' (ערכין טז,א). אולי גם אפשר שבתחילה מודדים זקנים מבי"ד הגדול, ונאמר עליהם "ויצאו זקניך ושפטיך", שזקנים רמז לחכמים, למלמדי תורה, כרמז שהנרצח רצה לגזול את האוכל, שזהו שלא לימדוהו מספיק תורה ולכן עלה בדעתו לחטוא ולגזול (שזהו כרמז לבבלי); ו"שפטיך" כרמז למשפט, כרמז שהרצח קשור לענייני משפט - שלא הרגו את הרוצח ולכן נגרם כאן הרצח (כרמז לשיטת היר'). בתחילה באים זקנים מבי"ד הגדול בירושלים כדי למדוד את המרחק מהנרצח לעיר הקרובה, בפשטות זה כדי לדעת על מי מוטלת החובה, ולכן זה מהבי"ד הגדול שהוא מעל בי"ד של הערים הסמוכות, והוא שקובע לאן לשייך. אולם אפשר שזה נעשה כך במיוחד, שהם מודדים ומפנים לזקני העיר הקרובה, כביטוי שעל בי"ד הגדול יש חובה לפעול למנוע רציחות וחטאים בארץ ע"י שירבו תורה בכל מקום, שזה נעשה גם ע"י הקמת בי"ד בכל מקום (שמלמדים תורה במקומם, וכופים על היושר, ההליכה כרצון ה' בתורה); לכן הם שיוצאים ראשונים ופועלים ומפנים לזקני העיר, כגילוי על פעולתם לריבוי וגילוי תורה בכל ישראל כדי שלא יהיה רעה ורצח בישראל. כעין שמצאנו בחז"ל בעניין פלגש בגבעה שהאשמה כעין מוטלת על הסנהדרין: 'ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי - כדי שלא להרבות עליהם את הטורח ... ומי הרג את כל אלה? הוי אומר: לא הרג אותם אלא סנהדרין הגדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר' (תנא דבי אליהו רבה, יא). (אולי למדו חז"ל שזה קשור לחובת הסנהדרין, מכך שנהרגו שבעים אלף, כרמז לשבעים זקנים. כמו"כ קודם נאמר בעקרון דומה על יפתח, שנהרגו 42 אלף מישראל כביכול באשמת פנחס על שלא הוכיחם, שאולי למדו זאת מהמספר 42 כרמז ללימוד תורה, שהיה עליו להוכיחם בד"ת, שזהו רמז "בם" [42] כרמז לד"ת "ודברת בם").