המצווה המרכזית והעיקרית בראש השנה היא תקיעת השופר. היא המצווה הדאורייתא, אולי היחידה, שיש לנו בראש השנה. לכן נתבונן במצווה זו.

איזה קול הוא העיקרי בשופר התקיעה או התרועה?
בוודאי ששניהם חיובים הוא מדאורייתא, ובכל זאת, מה השורש ומה הענף? מהו הקול השורשי יותר?

כותב הרמבם בתחילת הלכות שופר: ''מצוות עשה ביום ראש השנה לשמוע תרועת השופר שנאמר יום תרועה יהיה לכם''. הרי לנו מפורש שמצוות השופר היא התרועה.

נתבונן בה, בטעמי המצווה, עד כמה שידענו מגעת.

 
מה פירוש המילה 'תרועה'?
תרועה מהמילה לרועע, דבר רעוע, סדוק ושבור ("תרועם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם").  ובאמת, מטרת התרועה להעיר את הלב לתשובה כדברי הרמב״ם "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם... והטיבו דרכיכם ומעלליכם" (הלכות תשובה ג ד).
השופר מעיר אותנו, מזכיר לנו לתקן את המעשים.
ובהלצה, השופר עושה צליל כמו של שעון מעורר, טי טי, טי טי (ואחר כך אם לא מכבים את השעון אז הוא ממשיך לצפצף בטורמיטין ארוכים עד בלי די..., ממש כמו תרועה), כי הוא בא לעורר אותנו מתרדמה כדי נשוב אל ה'. אבל הדגש הוא: שבירה, להפסיק את מהלך החיים העיוור ולהיכנע לפני השם.

 
עד כאן הכל מובן לנו. אבל אם כן, מה תפקיד התקיעה? ומאיפה חכמים למדו שיש להוסיף גם תקיעה (ולא רק זה, אלא שכמות התקיעות הם הרבה יותר מכמות התרועות. פי שתיים. מניין למדו זאת?)

המקור לתקיעה הוא מהפסוק "והעברת שופר תרועה" (כדברי הגמרא: "ומנין שפשוטה לפניה? תלמוד לומר והעברת שופר תרועה". ראש השנה לג ע''ב). ולמדנו מכאן שהתקיעה תפקידה להיות משמשת לתרועה, מעין הקדמה לתרועה  (מזה שהתורה לא כתבה במפורש תקיעה אלא והעברתה למדנו שהתקיעה היא באה להעביר את התרועה, להנעימה, להיות הקדמה אליה).

ומדוע צריך הקדמה לתרועה?
נדמיין לעצמנו שהחזן בעל התוקע עולה ומברך ברוך לשמוע קול שופר, ומיד אחריו 100 תרועות. 100 קולות המשברים את הלב. איך אפשר לעמוד בזה? הלב היה נשבר ומי היה מרפא את הלב? היינו עלולים להרגיש שהקדוש ברוך הוא הוא רק בא אלינו בתביעות ובטענות לתקן את המעשים וכביכול הוא עומד עם שוט או מקל או מלכה בנו ואומר לנו תקנו מעשיכם שפרו מעשיכם!!! כביכול ה' בא איתנו חשבון.
ובאמת, יש בזה אמת! הרי ה' הוא מלכנו!
אבל
ה' הוא גם אבינו!
לכן באה התקיעה, כדי להנעים את התרועה.

 
התקיעה היא קול רצוף ואחיד שבאה לבשר בשורה, באה לקבץ את האנשים למקום אחד כדי לשמוע איזה דבר (כך ראינו בחצוצרות: מריעים כדי לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולנסוע, ולעומת זאת תוקעים תקיעה רצופה כדי לקבץ את הנשיאים לשמוע את דברי אלוקים חיים מפי משה "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י, ז). הרי לנו שתרועה מפרקת ותקיעה מקבצת. וראה מלבי''ם, הובא בסוף המאמר).

אם כן התרועה משברת את הלב על ידי פחד, ואומרת ליהודי לתקן מעשיו.
אבל התקיעה יש לה פעולה אחרת, לעטוף אותנו באהבתו יתברך, והיא כמו אומרת לנו: בניי חביביי בואו והקשיבו לאביכם שכל כך אוהב אותכם. תשבו על השם הטוב שכל כך מתגעגע אליכם.

 
ואז מגיעה התרועה, שמזכירה לנו לעשות חשבון נפש, ושהשם חפץ בתיקון המעשים.
ואז באה תקיעה נוספת כדי להזכיר לנו עוד פעם לא לשכוח בעצבות או ביאוש או בפנקסאות וחשבונאות. אחרי שעשינו תשובה אפילו קטנה אפילו רק התחלה של תשובה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מקרב אותנו וזוהי התקיעה השניה.

 
התקיעה השניה היא הקירבה והאהבה שה' אוהב את בעלי התשובה, מעין דברי הרמבם בהלכות תשובה על כמה שהאדם אהוב לה' אחרי שובו: "אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה  והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (הלכות תשובה פרק ז', ו', ועיין שם דברים מאירים בהלכה שאחריה).

אם כן תקיעה ותרועה זה ממש כמו מטבע התפילה 'אבינו מלכנו', אהבה ויראה.

התקיעה היא אהבה והתרועה היא יראה, יראת העונש בעיקר.
ועל פי דרכנו למדנו גם את היחס והמינון: יש פי שתיים אהבה מאשר יראה, 

הרי זה כמו לומר: אבינו מלכנו, ועוד פעם אבינו. אהבה לפניה ואהבה לאחריה.

בשולי הדברים אוסיף עוד דבר חביב שהתחדש לי, בהבדל בין התקיעה שלפניה והתקיעה שלאחריה. והרי זה ממש מעין מלכויות זכרונות ושופרות:

 
הזכרונות באות לומר לנו שלכל מעשה שלנו יש השלכה, אתה זוכר מעשה עולם, מחשבות אדם ותחבולותיו. ברכת הזכרונות באו לעורר אותנו לתשובה, בדיוק כמו התרועה שבאה להעיר מהתרדמה וחשוב ממעשינו שאינם טובים.
המלכויות מציינות אהבה וקירבה. בדיקת מלכויות אני שוכח את עצמי ואת מעשי ובעצם אומר לא אכפת לי מעצמי! אתה המלך שלי, יחי המלך. תקיעה של אהבה- אני ואתה באותו צד, אני בא להמליך אותך, אני חי פה בעולם בשביל לעשות רצונך. כל חיי הם אמירה אחת גדולה 'אתה הוא מלכי, ואני עבדך'.
אחרי ההמלכה שבמלכויות, אני יכול לעשות חשבון נפש בריאה, בונה. זה לא ישבור אותי כי אני בצד שלו, כל כולי רוצה שהשם ימלוך, שהוא ימלוך על העולם וגם על החיים שלי.
ומהי ברכת השופרות?
אחרי זה באה אהבה מיוחדת בברכת שופרות. השופרות הם בעצם תשובת ה' לתפילות שלנו. השם מבשר לנו: שמעתי את תפילותיכם שמעתי את תשובתכם, אני אביא את גאולתכם 'תקע בשופר גדול לחירותנו' אתקע לכם בשופר ואקבץ נדחי ישראל.
כביכול בברכת מלכויות אנחנו תוקעים להשם, ובברכת שופרות השם תוקע לנו. ובאמת כך מופיע בזוהר הקדוש המופיע במחזורים לפני התקיעות : וְכַד אִתְעַר הַאי שׁוֹפָר וּבְנֵי נְשָׁא תַּיְבִין מֵחֲטָאֵיהוֹן בַּעֲיָן לְנַגְדָּא קוֹל שׁוֹפָר מִתַתָּא וְהַהוּא קָלָא סַלִיק לְעֵילָא כְּדֵין אִתְעַר שׁוֹפְרָא אַחֲרָא וְאִתְעַר רַחֲמֵי וְאִסְתַּלֵק דִּינָא... וּבְהַנֵּי קָלִין דִּלְתַתָּא יְהֵבִי יִשְׂרָאֵל חֵילָא לְרַחֲמֵי מִתַתָּא וְאִתְעַר שׁוֹפָר גָּדוֹל לְעֵלָּא. וְעַל דָּא בְּעִינָן לְזִמְנָא שׁוֹפָר בְּיוֹמָא דָא וּלְסַדְרָא קָלִין לְכַוְנָא בֵּהּ בְּגִין לְאִתְעֲרָא שׁוֹפָר אַחֲרָא.

למעשה
ראש השנה הוא הצצה אל החיים שלנו כל השנה. בתפילות מוסף של ראש השנה נמצאים יסודות עבודת ה'!

כל השנה אנחנו רוצים לעשות חשבון נפש, להיות יותר טובים ולשפר את מעשינו (אלה הם הזכרונות והתרועות, שבאות לעורר אותנו, תכל'ס, לשים לב איך אנחנו מתנהגים).

אבל יותר חשוב מאשר לתקן את המעשים, זה למצוא את השליחות שלי בעולם. זה עניין המלכויות: אנחנו רוצים להיות חדורי שליחות, לפעול עם אל ולהמליך אותו על החיים שלי, על הבחירות שלי בחיים. כל יום אני רוצה לומר להשם, בכל ברכה וברכה: אתה אלוהינו מלך העולם, אני בצד שלך. מה השליחות שלי בעולם? (זוהי התקיעה שלפני התרועה, ברכת מלכויות הקודמת לזכרונות).

ולבסוף אנחנו מאמינים שתגיע הגאולה השלמה ויבנה בית המקדש. יהודי חייב להאמין שהקדוש ברוך הוא רואה את ההשתדלות שלו, את החיפושים שלו (מה השליחות שלי בעולם) ושהשם מקבל אותו באהבה ויבשר לו בשורות טובות. 

אחי, השם יתן לך חיים טובים, השם יתן לכולנו חיים טובים וגאולה שלמה. 

(זוהי הבשורה שיש בתקיעה שלאחריה, וזוהי ברכת השופרות)
ה' מבטיח לנו שהוא מקבל את החזרה בתשובה שלנו "השם יברך את עמו בשלום".

להרחבה

אלו דברי המלבי''ם (במדבר י, ז):

 "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו- אולם נתן עצה שלא יצטרך לעורר אותם ע"י פחדים ועונשים ושבט אלוה עליהם שע"ז מורה התרועה. שיש על זה תקנה: אם הקהל יהיו מוקהלים היינו אם יש אחדות ושלום בין ישראל וכולם נקהלים כאיש אחד חברים שאז אלופיהם מסובלים והקטנים ילמדו דעת ה' ורוממותו מפי הגדולים, וא"צ לא להוסר ע"י עונשים ולא שיחול מדת הדין עליהם לגזור עליהם גזרות רעות שעל זה מורה התרועה, וכי אז "תתקעו ולא תריעו", שהם יקבלו מוסר השכל מפי גדוליהם וכן שהאחדות והשלום יגן עליהם מכל מיני פורעניות ולא יצויר התרועה כלל שמורה על מידת הדין והעונש: 

ועוד כתב שם לגבי התרועה שאומרת לעם לנסוע: ותקעתם תרועה: אמנם אם תרצו שיתעוררו ההמונים ומחנות העם לנסוע מדרכם הרע ולשוב בתשובה, הם לא יתעוררו ע"י תקיעה ויראת הרוממות רק צריך לתקוע תרועה שמזכיר פחד העונש".