נביא ככתבו
עיון בכתוב בספרי נביאים ראשונים ואחרונים, בלא סיוע מפרשים
וחז"ל
מאת אורן ירון מס (אי"ם)
[1]
יהושע א,ב: מֹשֶׁה עַבְדִּי, מֵת;
וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: ש: מדוע נוספה המילה 'ועתה'? ת: ה'
אומר ליהושע, כיוון שמשה מת, אתה, יהושע, נבחרת לבצע את משימתו של משה, להכניס מיד
את בני ישראל לארץ. המילה 'עתה' מרמזת גם על 'אתה' וגם על 'מיד עכשיו'.
[1]
א,ג: כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה: ש: היכן אמר זאת ה' למשה? ת: כָּל-הַמָּקוֹם,
אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם יִהְיֶה (דברים יא,כד).
[1]
א,ח: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה: האם זאת מצווה
פרטית ליהושע או לכל עם ישראל? ת: רק יהושע צוּוה לעשות כך, כי רק כך יצליח
במשימה: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז
תַּשְׂכִּיל. יהושע לא ציווה כך את העם, וגם ה' לא ציווה כך את העם.
[1]
ב,א: לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ: ש: האם
המרגלים בצעו את המשימה לראות את הארץ, הרי הם הלכו ליריחו בלבד ומשם חזרו? ת: אין
צורך לראות את הארץ בעיניים, אלא לראות בהתרשמות מה הלך הרוח של התושבים, זה נחשב
'לראות את הארץ'. אכן רחב ספקה את הידיעה: יָדַעְתִּי,
כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ (ט). המרגלים דיווחו ליהושע כי כך
המצב בכל הארץ, לא רק ביריחו: וַיֹּאמְרוּ, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ,
כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ; וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי
הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ (כד).
[1]
ב,ד: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים,
וַתִּצְפְּנוֹ: ש: מדוע וַתִּצְפְּנוֹ, ולא 'ותצפנם'? ת: רחב החביאה ודחסה
אותם במקום קטן וצפוף, כאילו היו איש אחד, וַתִּטְמְנֵם
(ו). תשובה אפשרית אחרת, 'ותצפנו' – את עצם העניין שהאנשים שבאו אליה עדיין
אצלה.
[1]
ב,ח: וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם, עַל-הַגָּג: ש: מדוע
'עליהם' ולא 'אליהם'? ת: האנשים הוטמנו בפשתי העץ – החומר המבודד – שמתחת לגג, לכן
עלתה לגג, שזה מעל האנשים.
[1]
ג,ד: אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה, בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו,
כְּאַלְפַּיִם אַמָּה, בַּמִּדָּה: ש: מדוע וּבֵנָיו ולא 'ובינו' – בין הארון? ת: הארון
לווה בכהים ולוויים (וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם
נֹשְׂאִים אֹתוֹ; ג) ומקבלים בכך את קדושתו, וגם מהם צריך לשמור מרחק של
אלפיים אמה, בעת שהם נושאים את הארון. כאשר יתקרבו לירדן בפועל, הלווים יפרשו ורק
הכהנים ישאוהו: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ, אֶל-הַכֹּהֲנִים
לֵאמֹר, שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית, וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם (ו).
[1] ג,י: וְהוֹרֵשׁ
יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַחִוִּי,
וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְהָאֱמֹרִי, וְהַיְבוּסִי: ש: מדוע
יהושע מצווה להוריש גם את האמורי, הרי משה כבר השמיד את סיחון מלך האמורי
וכל עמו (וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב;
וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן--כִּי עַז,
גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן; במדבר כא,כד)? ת: אמורי ישב במקומות רבים, גם מעבר לירדן
מערבה (וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן
יָמָּה; ה,א), כפי שישב גם ביעזר (וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת-יַעְזֵר,
וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ; ויירש (וַיּוֹרֶשׁ), אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-שָׁם; במדבר
כא,לב).
[1] ג,טז: וַיַּעַמְדוּ
הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם)
הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח,
תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ: ש: האם העם ראה את נס נד
המים בירדן? ת: לא, העם עבר מול יריחו, והנס התרחש ליד אדם (איזור הג'יפטליק של
ימינו), כדי לאפשר לכל העם לעבור מהר ובמקביל, לכל אורך הירדן שמימיו יבשו בגלל
הנס.
[1] ד,ט: וּשְׁתֵּים
עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן: ש: מדוע יהושע מקים
מצבה בתוך הירדן, הרי ה' לא ציווה על כך, אלא ציווה לקחת שתים-עשרה אבנים מתוך
הירדן ולהעביר אותן למלון (ג)? ת: יהושע מבין שה' רוצה לשמר את זיכרון הנס
(כִּי-יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר, מָה
הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם; ו), ולכן משמר גם את זיכרון המקום בו קרה הנס, ובו עמד
ארון הברית בעת מעבר העם בירדן.
[1] ה,ט: הַיּוֹם
גַּלּוֹתִי אֶת-חֶרְפַּת מִצְרַיִם, מֵעֲלֵיכֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם
הַהוּא, גִּלְגָּל: ש: מדוע קראו לו 'גלגל', הרי השם כבר היה ידוע קודם: וְהָעָם, עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ
הָרִאשׁוֹן; וַיַּחֲנוּ, בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה, מִזְרַח יְרִיחוֹ (ד,יט)?
ת: אמנם המקום נקרא כבר גלגל, אך כאשר מלו את בני ישראל, המקום קיבל את שמו גם
בזכות המילה וסילוק (גלות) החרפה. לחלופין, הכתוב מייחס את שם המקום אליו עלו העם
מהירדן, למאורע העתידי שנעשה שם, המילה.
[1] ו,ז: ויאמרו
(וַיֹּאמֶר), אֶל-הָעָם, עִבְרוּ, וְסֹבּוּ אֶת-הָעִיר; וְהֶחָלוּץ--יַעֲבֹר,
לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה: ש: מדוע ציווה יהושע את העם לסוב את חומת יריחו, הרי ה'
ציווה שהעם רק יריעו (יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; ה) ושרק אנשי
המלחמה יסובו (וְסַבֹּתֶם אֶת-הָעִיר, כֹּל
אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה--הַקֵּיף אֶת-הָעִיר; ג)? ת: אנשי המלחמה הלכו
חלוצים לפני הכוהנים והארון, ויהושע רצה שהעם במעגל הרחוק יותר מהעיר יהיה גם הוא
שותף לנס, ולכן גם העם יסוב את העיר.
[1] ו,יז: אֶת-הַמַּלְאָכִים
אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: ש: מדוע המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ מכונים בארבעה תארים:
מלאכים, אנשים, מרגלים (כב), נערים (כג)? ת: להראות את כפיפותם ליהושע, כשליחים
חשובים (מלאכים) וממושמעים כנערים.
[1] ז,א: וַיִּמְעֲלוּ
בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל, בַּחֵרֶם; וַיִּקַּח עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי
בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן-הַחֵרֶם: ש: מדוע חטא היחיד נחשב לחטא כל בני
ישראל? ת: ה' מלמדנו דין ערבות היחיד לעם, היחיד למשפחתו, והעם ליחיד.
היחיד לעם: עכן חטא – והעם חטא (חָטָא, יִשְׂרָאֵל,
וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; יא), היחיד
למשפחתו: וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו (כד),
העם ליחיד ולמשפחתו: וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ
כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם
בָּאֲבָנִים (כה), כלומר קודם רגמו ושרפו אותו ואחר כך את משפחתו ורכושו.
[1] ח,יז: וְלֹא-נִשְׁאַר
אִישׁ, בָּעַי וּבֵית אֵל, אֲשֶׁר לֹא-יָצְאוּ, אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל: ש: איך קרה
שאנשי בית אל שיצאו לעזור לאחיהם בעי לא נתקלו בכוח האורב שבין בית אל לעי,
כפי שנאמר: וַיִּקַּח, כַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ;
וַיָּשֶׂם אוֹתָם אֹרֵב, בֵּין בֵּית-אֵל וּבֵין הָעַי--מִיָּם לָעִיר (יב)? ת:
בשטח שבין בית אל (היום הכפר בייתין) לעי (היום הכפר ג'אבל א-תל), יש רכס המוליך
מבית אל (ממקום המכונה היום בורג' בייתין) בכיוון מזרח - לעי. לרכס זה יש מדרון די
תלול מצפון ומדרום. הכוח האורב בן חמשת
אלפי החיילים הסתווה היטב במדרון הדרומי, ממערב לעי, כך שאנשי בית אל שעברו על
הרכס לכיוון מזרח לא ראו אותם. יהושע שבא עם הכוח העיקרי במדרון הצפוני מול העי,
עשה עצמו נס מזרחה לכיוון הערבה והמדבר (יד-טו), מצפון לעי, ובכך גרם לאנשי העי
ולאנשי בית אל לרדוף אחרי יהושע במדרון הצפוני והוא מוסתר לחלוטין מהמדרון הדרומי,
ממנו עלה הכוח האורב ונכנס לעי באין מפריע.
[1] ח,לב: וַיִּכְתָּב-שָׁם,
עַל-הָאֲבָנִים--אֵת, מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר כָּתַב, לִפְנֵי בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל: ש: מהו 'משנה תורת משה'? ת: ברור שזה שלא ניתן לכתוב על אבנים, את כל
התורה המוכרת לנו היום, אלא משהו חלופי – משנה – והוא המסר העיקרי לעם. מהו אותו
מסר? קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה,
הַבְּרָכָה, וְהַקְּלָלָה (לד). מכאן שיהושע קרא לעם רק את הברכה והקללה: רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה,
וּקְלָלָה (דברים יא,כו).
[1] ט,א: וַיְהִי
כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה: ש:
היכן זה 'עבר הירדן'? ת: כל השטח שממערב לירדן – בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה, וּבְכֹל
חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל. בתורה הביטוי 'עבר הירדן' מופיע שתים-עשרה פעמים,
מהם שבע פעמים הכוונה למזרח הירדן, וחמש פעמים למערב הירדן.
[1] ט,יח: וְלֹא
הִכּוּם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי-נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, בַּיהוָה
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: ש: האם שבועה בשם ה' מחייבת גם במקרה של שבועה בטעות ואף
ברמאות? ת: כן, ככתוב: לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא (שמות
כ,ו). הברית עם הגבעונים נעשתה בפזיזות, ללא בדיקה מעמיקה, ולא הייתה צריכה
להיעשות תוך שבועה בשם ה'. יהושע נשאר מחויב לברית, ולא ביטל אותה בטענה של הונאה.
[1] י,כח: וַיַּעַשׂ
לְמֶלֶךְ מַקֵּדָה, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ: ש: מדוע משווים את
הניצחון על מקדה (כח) וכן הניצחון על לבנה - לניצחון על יריחו (ל), ובכל המלחמות
העתידות באותם ימים - כל ניצחון הושווה
לקודמו, כגון לכיש ללִבנה (לא), עגלון ללכיש (לד), חברון לעגלון (לו), דביר
לחברון (לט)? ת: הניצחונות על מקדה ולבנה באו לאחר הנס הגדול בו ה' היה כעין חייל
בצבא יהושע וביצע את פקודותיו של יהושע לעצור את השמש והירח (וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא, לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לִשְׁמֹעַ
יְהוָה, בְּקוֹל אִישׁ: כִּי יְהוָה, נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל; יד), כשם
שביריחו היו ניסים בניצחון. לאחר מכן, כל מלחמה נראתה בדרך הטבע, אף שגם בהן ה'
לחם לישראל - אך בדרך הטבע (כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, נִלְחָם,
לְיִשְׂרָאֵל , מא) והיוותה דוגמא למלחמה הבאה.
[1] יא,יב: וַיַּכֵּם
לְפִי-חֶרֶב--הֶחֱרִים אוֹתָם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה, מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה: ש:
מדוע יהושע מביא את ציווי החרם בשם משה, ובשם ה', כמו שכתוב בתורה: רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,
נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה--לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה. כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם,
הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי, וְהַיְבוּסִי--כַּאֲשֶׁר
צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים כ,טז-יז)? ת: יהושע לא שמע זאת מה'
ישירות, אלא דרך משה ולא רצה להתפאר כאילו קיבל זאת ישירות מה'. בפסוק טו יהושע
מסביר זאת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה
עַבְדּוֹ, כֵּן-צִוָּה מֹשֶׁה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וְכֵן, עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ.
[1] יד,יב: כִּי
אַתָּה-שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי-עֲנָקִים שָׁם, וְעָרִים גְּדֹלוֹת
בְּצֻרוֹת--אוּלַי יְהוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: ש: מהו
'אותי' במשפט אוּלַי יְהוָה אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים? ת:
נראה לי שהדבר נכתב כאילו: 'אולי יהיה ה' אִתי', ואז אוכל להחרים את
הענקים.
[1] טז,י: וַיֵּשֶׁב
הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם, עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיְהִי, לְמַס-עֹבֵד: מדוע
שילמו הכנענים לאפרים מס, ואילו היבוסים לא שילמו מס לבני יהודה (וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, בִּירוּשָׁלִַם,
עַד, הַיּוֹם הַזֶּה; טו,סג)? ת: היבוסים לא שילמו מס כי בני יהודה לא יכלו
להם (וְאֶת-הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם,
לֹא-יוכלו (יָכְלוּ) בְנֵי-יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם; טו,סג), ואילו הכנענים העדיפו
לשלם מס לאפרים, בלי לבדוק אם יכלו להם או לא. אם הכנענים לא היו יכולים לאפרים –
היו אפרים מורישים אותם. אם כן היו יכולים לאפרים – לא היו משלמים מס. מכאן
ששני הצדדים העדיפו לא להתעמת במלחמה.
[1] יח,ח: לְכוּ
וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי, וּפֹה אַשְׁלִיךְ
לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי יְהוָה: מדוע יהושע חוזר ואומר להם שיחזרו אליו עם המדידות
וכאן הוא ישליך גורל, איזה חלק ילך לאיזה שבט, הרי כבר אמר זאת קודם: וַהֲבֵאתֶם
אֵלַי, הֵנָּה; וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה (ו)? ת: יהושע מעונין
שהמדידות יהיו הוגנות ואמיתיות, ולא יגדילו בדיווח את החלק המיועד להם, לכן חוזר
ואומר, שהחלוקה תהיה על פי גורל לפני ה' בלבד.
[1] כ,ז: וַיַּקְדִּשׁוּ
אֶת-קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל: ש: כיצד נקבעו ערי המקלט? ת: משה ציווה לקבוע ערי
מקלט גם בעבר הירדן המערבי לפי קריטריון של שליש הנחלה שנכבשה: תָּכִין לְךָ, הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת-גְּבוּל אַרְצְךָ,
אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ (דברים
יט,ג). משה לא יכול היה לקבוע מהן הערים בעבר הירדן המערבי, כי הארץ טרם נכבשה.
לעומת זה משה כן קבע את שלוש הערים שבעבר הירדן המזרחי, כי הארץ כבר נכבשה:
אֶת-בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר,
לָראוּבֵנִי; וְאֶת-רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי, וְאֶת-גּוֹלָן בַּבָּשָׁן
לַמְנַשִּׁי (דברים ד,מג). רק עתה, משנכבשה הארץ והסתיימה מלאכת חלוקת
הנחלות (וַיְכַלּוּ, מֵחַלֵּק אֶת-הָאָרֶץ; יט,נא),
חייב יהושע לקבוע את שלוש בעבר הירדן המערבי, ולהחיל את שלוש הערים בעבר הירדן
המזרחי (ח), וכך עשה, במצוות ה' (א). כן נקבעו ארבעים ושמונה ערי הלויים
ומגרשיהן, על פי גורל (כא,ח), הן במזרח הירדן והן במערבו. שש ערי המקלט נכללות
ברשימת ארבעים ושמונה הערים.
[1] כב,יח: וְאַתֶּם
תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם, מֵאַחֲרֵי יְהוָה; וְהָיָה, אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם
בַּיהוָה, וּמָחָר, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף: ש: מדוע חשש העם מקצף ה'
על כל העם בגלל חטא של שבטי ראובן, גד וחצי שבט מנשה? ת: העם חשש לדין
ערבות, כפי שקרה בחטא עכן (כ) ובעוון פעור (יז).
[1] כד,יד: וְהָסִירוּ
אֶת-אֱלֹהִים, אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם,
וְעִבְדוּ, אֶת-יְהוָה: מה היחס בין 'אלוהים' ל 'י-ה-ו-ה'? ת: 'אלוהים' הוא שם
כולל לאל או כוח שאנשים מאמינים בו, כולל שופטים. השם 'י-ה-ו-ה' מבטא את האל הכל
יכול, של עם ישראל.
[1]
כד,יט: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד
אֶת-יְהוָה--כִּי-אֱלֹהִים קְדֹשִׁים, הוּא: ש: מדוע יהושע מנבא לעם כי לא יתמידו
בעבודת ה'? ת: יהושע ידע את אשר אמר משה ללוויים נושאי הארון: כִּי יָדַעְתִּי,
אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר
צִוִּיתִי אֶתְכֶם (דברים לא,כט), ובימיו זה לא קרה, לכן הוא מנבא לעם שזה
יקרה אחרי מותו שלו.
שופטים
[1] שופטים א,א: וַיִּשְׁאֲלוּ
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּיהוָה לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ אֶל-הַכְּנַעֲנִי
בַּתְּחִלָּה, לְהִלָּחֶם בּוֹ: ש: מדוע יהושע לא מינה לו ממשיך לפני מותו, כפי
שמשה מינה את יהושע בחייו? ת: יהושע ידע שה' ציווה את משה להסמיך אותו לתפקיד (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ
בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו; דברים
כז,יח), אך אותו ה' לא ציווה, לכן לא מינה לו ממשיך. אפשר לשער מדוע ה' מינה ממשיך
למשה, כדי לסלק מאבק אפשרי בין הכהנים לשבט יהודה על הובלת העם לארץ, אך
אחרי יהושע – בלאו הכי העם חי לשבטיו, ולכן אין צורך במנהיג אחד לכולם. אכן, לאחר
שה' בחר בשבט יהודה להנהיג את העם במלחמה בעמלק (ב), יהודה גייס רק את שבט שמעון
הסמוך אליו (ג), ולא את כל העם.
[1] א,טז: וּבְנֵי
קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים, אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר
יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב אֶת-הָעָם : ש: מדוע חשוב לציין
שקיני הוא חותן משה, הלא עובדה זאת ידועה כבר? ת: הכתוב בא להדגיש שבני קיני, אף
על פי שלא התגירו, קבלו רשות לשבת בצמוד לעם ישראל, בגלל הקרבה המשפחתית
[1] א,כ: וַיּוֹרֶשׁ
מִשָּׁם, אֶת-שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק: ש: מדוע מסופר שכלה הוריש את שלושת בני
הענק, הרי כבר הכו אותם (וַיַּכּוּ אֶת-שֵׁשַׁי
וְאֶת-אֲחִימַן, וְאֶת-תַּלְמָי; י)? ת: קודם יהודה הכה את הענקים, עכשיו כלב היכה
את בניהם, כך שזרע הענקים כולו הוכחד.
[1] א,כז: וְלֹא-הוֹרִישׁ
מְנַשֶּׁה, אֶת-בֵּית-שְׁאָן וְאֶת-בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת-תַּעְנַךְ וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ:
איך קרה שלא הורישו את כולם, הרי ה' הודיע ליהושע שכל הארץ המובטחת להם נכבשה:
לֹא-נָפַל דָּבָר--מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-בֵּית
יִשְׂרָאֵל: הַכֹּל, בָּא (יהושע כא,מג)? ת: התנאי של ה' לשלימות הארץ ביד
העם היה שמירה על חוקי תורת משה: וַחֲזַקְתֶּם
מְאֹד--לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה (יהושע
כג,ו), ומשלא קוים התנאי, החלו הכנענים והאמוריים לשוב למקומותיהם הקודמים. בתחילה
שלמו מס לישראל (וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי
בְּקִרְבּוֹ, וַיִּהְיוּ לָמַס; ל), ולאחר מכן לחמו בישראל: וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי-דָן, הָהָרָה (לד).
[1] ב,י: וַיָּקָם דּוֹר
אַחֵר אַחֲרֵיהֶם, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר
עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: ש: מדוע הפרו העם את ההבטחה לה' לשמור את חוקיו? ת: העם
שנולד בארץ ישראל לאחר מות יהושע והזקנים אחריו, לא ידע את ה' ומה עשה לישראל,
ולכן חטא בעבודה זרה: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל
אֶת-הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבְּעָלִים (יא). להבנתי,
אין כאן רוע מכוון אלא חוסר ידע, מחמת חוסר במורי הוראה ומחנכים.
[1] ב,כא: מִן-הַגּוֹיִם
אֲשֶׁר-עָזַב יְהוֹשֻׁעַ: ש: איך קרה שיהושע השאיר גויים בארץ, הרי ה' הודיע
שכל הארץ המובטחת ירושה בידם: וַיִּתֵּן יְהוָה,
לְיִשְׂרָאֵל, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם;
וַיִּרָשׁוּהָ, וַיֵּשְׁבוּ בָהּ (יהושע כא,מא)? ת: אמנם הארץ נכבשה, אך ה'
גם השאיר גויים, או חזרו חלק מהגויים, לנסות בם את העם: לְמַעַן
נַסּוֹת בָּם, אֶת-יִשְׂרָאֵל: הֲשֹׁמְרִים הֵם אֶת-דֶּרֶךְ יְהוָה לָלֶכֶת בָּם
(כב), וגם כדי ללמדם מלחמה: רַק, לְמַעַן דַּעַת
דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם, מִלְחָמָה (ג,ב).
[1] ד,כד: וַתֵּלֶךְ יַד
בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, הָלוֹךְ וְקָשָׁה, עַל, יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן--עַד אֲשֶׁר
הִכְרִיתוּ, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן: אף שיבין מלך כנען הוכנע (כג), יש להמשיך
ולהכרית את האויב בשלבים קשים יותר ויותר - הלוך וקשה (תובנות).
[1] ו,יב: וַיֵּרָא
אֵלָיו, מַלְאַךְ יְהוָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל: ש:
האם המלאך שהוא שליח ה' מסוגל להביא את ה'? ת: כן, המלאך שהתגלה קודם לכם כנביא
(ח) והגיע לגדעון כמלאך ה' (יא), מודיע לגדעון: יְהוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל.
מרגע זה גדעון מדבר עם ה' ולא עם מלאך: וַיִּפֶן אֵלָיו, יְהוָה (יד), וַיֹּאמֶר
אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי (טו), וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה (טז). המלאך מופיע שוב
כאשר מדובר במאכל גשמי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ
הָאֱלֹהִים, קַח אֶת-הַבָּשָׂר וְאֶת-הַמַּצּוֹת (כ).
[1] ו,לא: וַיֹּאמֶר
יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר-עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל: ש: מדוע יואש,
אבי גדעון, הגן על בנו בחירוף נפש, אף שבנו פגע במזבח שלו (וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ; כה)?
ת: יואש הכיר את בנו שהניס את התבואה מפני מדין כאשר חבט חיטים בגת (יא) ואת
עבודתו החרוצה, והבין שאם גדעון עשה זאת – כנראה ה' נגלה אליו וציווה עליו לעשות
זאת. אכן, גם אנשי העיר הבינו ולא המשיכו בתלונתם על יואש ובנו גדעון, ולמעשה
הצטרפו לגדעון.
[1] י,ח: וַיִּרְעֲצוּ
וַיְרֹצְצוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּשָּׁנָה הַהִיא: שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה
שָׁנָה, אֶת-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן--בְּאֶרֶץ
הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד : ש: מהו וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ, והאם שנה
אחת או שמונה-עשרה שנים? ת: וירעצו – מילה יחידאית בתנ"ך , וירוצצו - כמעט
יחידאית בכל התנ"ך (מופיע עוד פעמיים: בספר עמוס ובספר תהלים במשמעות של
'שבירה'), ונראה מן ההקשר שמשמעותן להרע ולהציק. 'וירעצו' – לעשות רע. 'וירוצצו'
– לשבור ולעייף, כאדם רצוץ מעייפות – הצקה הנמשכת לאורך זמן. הצקה זאת נמשכה כל
השנה, לאחר שמונה-עשרה שנות שליטה של פלשתים ובני עמון בבני ישראל, ללא הרעה והצקה
חריגים.
[1] יא,לא: וְהָיָה
הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם,
מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה: ש: מדוע יפתח נדר
כזה נדר נורא לה'? ת: יפתח עבר תהליך מהיותו בן של זונה (א) ואח דחוי (ב)
לראש ולקצין לעמו (יא), ובראותו את הריחוק של העם מה', הרגיש צורך לתקן את עוול
עמו. כאשר נחה עליו רוח ה' (וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח
רוּחַ יְהוָה; כט) חש צורך להתחבר אל ה' בצורה הכי קיצונית ומרוחקת ממעשי החטא של
העם כלפי ה'. התחברות זאת לה' באה לידי ביטוי בצורת נדר, בדבר הכי קרוב אליך (אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי). היה זה נדר מתוך
טירוף אהבת ה' וחוסר מחשבה רגעי, שהרי הצטער על כך כאשר ראה את בתו יוצאת לקראתו: וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ,
הָיִית בְּעֹכְרָי (לה).
[1] יב,ד: וַיִּקְבֹּץ
יִפְתָּח אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי גִלְעָד, וַיִּלָּחֶם אֶת-אֶפְרָיִם: מדוע יפתח מגיב
במלחמת אחים על תלונה של אפרים, גם אם היא לא צודקת? ת: אפרים לא רק התלונן
(וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ; א) אלא אף איים
על יפתח (בֵּיתְךָ, נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ; א).
ניכר שאפרים חלש מאד מול גלעד ויפתח, ובכל זאת מעז לאיים על איש שהפך מבזוי אחיו
לראש וקצין עליהם, וזכה לניצחון מוחץ על אויבי ישראל. זאת פגיעה גם באגו של יפתח
וגם בצדק הבסיסי, ופגיעה זאת יצרה תגובה קיצונית של מלחמת אחים, המתוארת כשחיטה: וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ, וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל-מַעְבְּרוֹת
הַיַּרְדֵּן (ו).
[1] יג,יג: מִכֹּל
אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר : ש: מה השוני בדברי המלאך לאישה
לבין דבריו למנוח? ת: המלאך ציווה את האישה להישמר מכל יין ושכר, אך לא אסר זאת על
מנוח. עתה האיסור מופנה רק אל מנוח: תִּשָּׁמֵר , לא תאכל, תשמור (יד).
[1] יד,טז: וַיֹּאמֶר
לָהּ, הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי--וְלָךְ אַגִּיד: ש: מי קודם
לכיבוד, הורי האיש או אשתו? ת: מדברי שמשון ברור שהורים קודמים, מהטעם של 'כבד את
אביך ואת אמך'. שמשון נכנע לתחנוני אשתו וכשמגלה כי בגדה באמונו, הוא ממשיל אותה
ל'עגלה': לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי, לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (יח), ועוזב
אותה בכעס: וַיִּחַר אַפּוֹ, וַיַּעַל בֵּית
אָבִיהוּ (יט). ברור מכאן שמחויבות אדם להוריו גדולה ממחויבותו לאשתו.
[1] טו,ז: וַיֹּאמֶר
לָהֶם שִׁמְשׁוֹן, אִם-תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת: ש: מה הכוונה ב' אִם-תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת', הרי הפלשתים כבר עשו זאת ושרפו את אשתו
ובית אביה? ת: 'אם' במשמעות 'כאשר' – כיוון שכך הוא. כלומר, כיוון שכך עשיתם,
אנקום כדי שלא תעשו כך שוב בעתיד.
[1] טז,ז: וַיֹּאמֶר
אֵלֶיהָ, שִׁמְשׁוֹן, אִם-יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים, אֲשֶׁר
לֹא-חֹרָבוּ--וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי, כְּאַחַד הָאָדָם: ש: מדוע שמשון עונה לשאלתה
של דלילה, לאחר שכבר היה לו הניסיון מהאישה בתמנתה ששאלה ממנו את פתרון
החידה ומסרה את הפתרון לפלשתים? ת: לשמשון הייתה "חולשה" לנשות פלשתים,
וחשב שהפגנת כוחו מול הפלשתים אמורה הייתה להרשים ולהפחיד את הפלשתים. הוא בכל זאת
נזהר וענה תשובה שקרית - שוב ושוב - שהפילו את הפלשתים בפח. מה גרם לו בכל זאת
להיכנע לה ולגלות את סודו? וַיְהִי כִּי-הֵצִיקָה לּוֹ
בִדְבָרֶיהָ, כָּל-הַיָּמִים--וַתְּאַלְצֵהוּ; וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ, לָמוּת (טז).
שמשון נאלץ לבחור במות. לאחר ששערו שב לצמוח (וַיָּחֶל
שְׂעַר-רֹאשׁוֹ לְצַמֵּחַ, כַּאֲשֶׁר גֻּלָּח; כב), הבין שיש לו עדיין היכולת
לגרום להשמדת פלשתים, לפני מותו, וכך עשה: וַיֵּט
בְּכֹחַ, וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל-הַסְּרָנִים וְעַל-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בּוֹ (ל).
[1] יח,ל: וִיהוֹנָתָן
בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט
הַדָּנִי, עַד-יוֹם, גְּלוֹת הָאָרֶץ: ש: מי הוא גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְנַשֶּׁה?
ת: נראה שהוא בנו של משה רבנו, שנעלם מכל הכתוב בתורה, עם חזרת יתרו לארצו.
הכתוב בשופטים מנסה להעלים את העובדה שנכדו של משה רבנו משמש כהן לעבודה זרה, ולכן
בא כתיב חריג בצורת מְנַשֶּׁה, כאילו יהונתן
ובניו הם משבט מנשה, ולא משבט לוי, והרי הם היו כהנים, כלומר משבט לוי: הָיוּ
כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי.
[1] יט,ב: וַתִּזְנֶה
עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ: ש: האם אישה צריכה
את רשות בעלה כדי לעזוב אותו, כלומר "להתגרש" בגט או ברשות הבעל?
ב: לא, האישה רשאית לעזוב את בעלה ולחזור לבית אביה, ואז היא חוזרת להיות מחויבת
לרצון אביה. היא אינה מחויבת יותר לבעלה, מה גם שהיא פילגשו ולא אשתו. לאחר שהבעל
הגיע לבית אביה, ואביה הסכים לתתה לו כאישה, שהרי שמח לקראתו (ג), ואף מכונה
'חותנו' (ד), היא חוזרת להיות מחויבת לו.
שמואל
א
[1] שמואל א א,ט: וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה
בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה: ש: האם דברי אלקנה הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ,
מֵעֲשָׂרָה בָּנִים (ח) השפיעו על חנה? ת: כן, עד דבריו של אלקנה, חנה לא הסכימה
לאכול (ז). בעקבות דבריו – אכלה, וגם לאחר שנענתה בחיוב על ידי עלי: יִתֵּן
אֶת-שֵׁלָתֵךְ, אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ, מֵעִמּוֹ (יז) – פנתה לדרכה ואכלה: וַתֵּלֶךְ
הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל (יח).
[1] ב,טז: וְאָמַר לו (לֹא), כִּי עַתָּה
תִתֵּן--וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה: ש: מדוע 'עתה' ולא אתה'? ת: בני עלי
דרשו בשר מבושל ולא חי, ושיינתן מיד על ידי הזובח. לכן השימוש במילה 'עתה' – גם
אתה תתן וגם תתן עכשיו.
[1] ג,יג: כִּי-מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו, וְלֹא
כִהָה, בָּם: ש: מדוע ה' אומר לשמואל שעלי לא כהה בבניו, הרי הוא אמר להם: לָמָּה
תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת-דִּבְרֵיכֶם רָעִים,
מֵאֵת כָּל-הָעָם אֵלֶּה. אַל, בָּנָי: כִּי לוֹא-טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר
אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, מַעֲבִרִים עַם-יְהוָה. אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ
אֱלֹהִים, וְאִם לַיהוָה יֶחֱטָא-אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל-לוֹ (ב, כג-כה)? ת: עלי
היה רך כלפי בניו, והיה צריך להענישם (לכהות בם) ולא רק לשאול שאלות למה, מי ואם.
אשפר להבין מכאן שכאשר מדובר בחילול ה', אב מחויב בחינוך בניו בצורה קשה (כיהוי).
[1] ג,יט: וַיִּגְדַּל, שְׁמוּאֵל; וַיהוָה הָיָה
עִמּוֹ, וְלֹא-הִפִּיל מִכָּל-דְּבָרָיו אָרְצָה: ש: האם ה' לא הפיל דבריו שלו או
של שמואל? ת: נראה שהכוונה לדבריו של שמואל, שאם לא כן מה הכוונה ב'ויגדל שמואל',
ומדוע כל ישראל מדן ועד באר שבע ידעו את נאמנותו של שמואל (כ)? ה' גרם לכך שכל
מעשיו ודבריו של שמואל יתקיימו.
[1] ד,כב: וַתֹּאמֶר, גָּלָה כָבוֹד
מִיִּשְׂרָאֵל: כִּי נִלְקַח, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: ש: האם אשת פינחס הצטערה
ביותר על מות בעלה וחמיה או על הילקח ארון האלוהים? ת: כאשתו של פינחס היא מסבירה
את השם שבחרה לבנה הנולד, איכבוד, ומציינת את שני האירועים: אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן
הָאֱלֹהִים, וְאֶל-חָמִיהָ וְאִישָׁהּ (כא), אך מיד התעשתה והבינה שאם מדובר
ב"אי כבוד" לישראל, האירוע המשמעותי לאומה הוא הילקח הארון, ולא האובדן
הפרטי שלה, שהרי גם עלי נפל רק לאחר ששמע שארון האלוהים : וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ
אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל מֵעַל-הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית (יח).
[1] ה,ג: וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה,
לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה: מדוע ה' עשה ניסים גדולים כאלה בהכותו את פלשתים בבית
דגון, אשדוד, גת ועקרון, ולא היכה את פלשתים גם בלי שארון ה' נלקח לשם? ת: ה' סובב
את לקיחת הארון לפלשתים כדי להציג לפלשתים את כוחו. הפלשתים מיד הבינו שכל המכות
שנחתו עליהם – הן בגלל הארון: לֹא-יֵשֵׁב אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עִמָּנוּ (ז),
ובכך גברה מודעותם לגבורת ה' אלוהי ישראל.
[1] ו,ב: וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים, לַכֹּהֲנִים
וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר, מַה-נַּעֲשֶׂה, לַאֲרוֹן יְהוָה: ש: מיהם הכהנים והקוסמים?
ת: נראה לי שהכוהנים היו מבני ישראל, והקוסמים היו מחכמי הפלשתים, אתם התייעצו
הפלשתים, מה לעשות עם ארון ה'. העצה, כנראה של הכהנים, הייתה בלשון נוכחים: אָז
תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם, לָמָּה לֹא-תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם (ג) ...
וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם ... וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כָּבוֹד, אוּלַי,
יָקֵל אֶת-יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם, וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם, וּמֵעַל אַרְצְכֶם (ה), ובהמשך
מדברים הקוסמים בלשון אנחנו: הוּא עָשָׂה לָנוּ, אֶת-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה
הַזֹּאת; וְאִם-לֹא, וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ--מִקְרֶה
הוּא, הָיָה לָנוּ (ט).
[1] ח,ו: וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל,
כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ: ש: מדוע רע הדבר בעיני
שמואל בקשת העם למלך, ולא רע בעיניו מה שנאמר לו על התנהגות בניו: וּבָנֶיךָ, לֹא
הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ (ה)? ת: שמואל מינה את בניו לשופטים לישראל, לאחר שחינכם
בצורה הולמת להיות שופטים. הוא אינו לוקח אחריות ולא נעלב מכך שהם החליטו מעצמם
לשנות את דרכם: וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע;
וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד--וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט (ג). גם ה' ראה את עלבונו של שמואל מבקשת
העם מלך, וניסה להרגיעו: כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ
עֲלֵיהֶם (ז). ה' אינו מנחמו אודות בניו שסררו.
[1] ט,א: וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן-אֲבִיאֵל בֶּן-צְרוֹר
בֶּן-בְּכוֹרַת בֶּן-אֲפִיחַ--בֶּן-אִישׁ יְמִינִי: ש: מדוע ייחוס כזה מפורט של
חמישה דורות, עד 'בן איש ימיני'? ת: כדי להראות את כשרונו וענוותנותו של שאול,
שאף-על-פי שמוצאו מהמשפחה הכי צעירה בשבט הכי צעיר: הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי
מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת
שִׁבְטֵי בִנְיָמִן (כא), ועל-אף-זאת הוא הטוב ביותר בכל העם: בָּחוּר וָטוֹב,
וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, טוֹב מִמֶּנּוּ; מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה,
גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם (ב). מרוב ענוותנותו, שאול לא הכיר את שמואל ושמואל לא הכיר
אותו (יח).
[1] י,ב: וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם-קְבֻרַת
רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן: ש: האם רחל אמנו נקברה בבנימין, הלא קברה ידוע בנחלת
יהודה, ליד בית לחם (ליד גילה של ימינו)? ת: אכן, רחל נקברה בדרך אפרתה, כלומר
הדרך לאפרת, בעוד 'כברת ארץ' לפניהם עד שיגיעו לעיר אפרת היא בית לחם, כלומר הרבה
(כביר) דרך, ולכן יעקב קוברה בדרך, ליד רמה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי
בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (ירמיהו לא,יד).
לשם מכוון שמואל את שאול, למקום הידוע כ'קבורת רחל', והוא נמצא באזור של עירו
של שמואל – רמה, ועירו של שאול ואביו קיש – גבע בבנימין: וְגַם-שָׁאוּל--הָלַךְ
לְבֵיתוֹ, גִּבְעָתָה (כו). לגבי המקום המכונה 'קבר רחל' ליד גילה של ימינו, ראה
מאמרי: קווים, כיוונים וכוונות מאברהם אבינו ועד דוד המלך, באתר 'דעת'.
[1] י,כד: וַיָּרִעוּ
כָל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, יְחִי הַמֶּלֶךְ: ש: אם העם המליך את שאול למלך, מדוע חזר
לביתו (וְגַם-שָׁאוּל--הָלַךְ לְבֵיתוֹ,
גִּבְעָתָה; כו) והמשיך בעבודת השדה (וְהִנֵּה
שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה; ב,יא)? ת: שמואל אמנם משח
אותו למלך (וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-פַּךְ הַשֶּׁמֶן,
וַיִּצֹק עַל-רֹאשׁוֹ—וַיִּשָּׁקֵהוּ; י,ב) והכריז עליו לעם כמלך שנבחר על ידי ה'
(הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ יְהוָה, כִּי אֵין
כָּמֹהוּ, בְּכָל-הָעָם; כד), אך חסר עדיין הטקס הפולחני של קורבן לה': וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה
(יא,טו).
[1] יג,א: בֶּן-שָׁנָה,
שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ; וּשְׁתֵּי שָׁנִים, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל: ש: האם שאול היה
מלך בן שנה? ת: לא, נראה שהכוונה היא שעברה שנה מאז משח שמואל את שאול, עד שהעם
קרא לו להנהיגו במלחמה בעמון (וַיָּבֹאוּ
הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל; יא,ד). לאחר שנתיים של מלוכה הוא החל
ליזום פעולות, כמו מלך: וַיִּבְחַר-לוֹ שָׁאוּל
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, מִיִּשְׂרָאֵל (ב).
[1] יד,יב: וַיַּעֲנוּ
אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת-יוֹנָתָן וְאֶת-נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ
אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם, דָּבָר: ש: מה הסימן שהבין יונתן שהפלשתים יינתנו
בידו? ת: יונתן מנחה את נושא כליו: וְאִם-כֹּה
יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ--כִּי-נְתָנָם יְהוָה, בְּיָדֵנוּ (י) ומבין
מאמירתם הצפויה עֲלוּ עָלֵינוּ, שאנו, יונתן ונושא כליו, נעלה עליהם ונתגבר
על הפלשתים. בפועל השומרים (אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה)
אמרו: עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם, דָּבָר, אך לא אמרו 'עלינו' - ביתרון,
אלא 'אלינו' בלי יתרון, וזה נשמע כפחד מיונתן. כאן הבין יונתן שהיתרון בידיו וכי
האויב מפחד.
[1] יד,כד: וַיֹּאֶל
שָׁאוּל אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב
וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי: ש: מדוע שאול משביע את העם דבר כה מוזר, שלא לאכול כלום
ביום הניצחון, ובזה הוא ינקם מאויביו? ת: נראה שכאן החלה דעתו של שאול להיטרף
עליו, כיוון שהניצחון על האויב בא על ידי בנו יונתן ולא על ידיו, וזאת אף בלי
ידיעתו (וּלְאָבִיו, לֹא הִגִּיד; א).
מתברר שאויביו כללו לא רק את הפלשתים, אלא אפילו מי שמתחרה בו, כולל בנו יונתן: כִּי אִם-יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, כִּי מוֹת יָמוּת
(לט).
[1] טו,ז: וַיַּךְ
שָׁאוּל, אֶת-עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם:
ש: מיהו אותו עם עמלק? ת: בני ישמעאל בן אברהם שכנו בדיוק מקומות אלה בהם
שכנו עמלק: וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר,
אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם (בראשית כה,יח). עמלק נזכר כנכדו של עשו: וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ, לֶאֱלִיפַז בֶּן-עֵשָׂו,
וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז, אֶת-עֲמָלֵק (בראשית לו,יב). ישמעאל ועשו היו אחים דחויים
במשפחותיהם (ישמעאל גורש מבית אביו, ועשיו – נלקחה ממנו ברכת אביו יצחק).
שניים אלה נפרשו במרחב שבין אשור למצרים, במדבר, ושנאו את ה"אליטה" של
אז – שבטי בני יעקב, שזכו בנחלת ארץ כנען. אולי זאת הסיבה שעמלק בא למדבר והתנכל
לבני ישראל כשיצאו ממצרים, מתוך שהרגיש דחוי ממשפחתו, ורצה הוא לזכות בארץ כנען.
שמואל מורה לשאול: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק
(ג) – לך ותכחיד את עם עמלק, כי עמלק לעולם ירגיש מקופח וירצה להתנכל
לישראל, ולא ישלים עם רצון ה': כִּי בְיִצְחָק,
יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא,יב).
[1] טז,ז: כִּי הָאָדָם
יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב: ש: מה התכונה הראשית של דוד בה הוא
ניחן יותר מכל אחיו? ת: לדוד היה לב טוב, וה' 'ראה ללבב', ולכן נבחר דוד ולא כל
אחיו. שמואל ראה בו יופי ומראה טוב: וְהוּא
אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (יב). נער מעבדי שאול ראה בו:
יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה
וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר; וַיהוָה, עִמּוֹ (יח), כלומר שילוב של גיבור,
נבון, יפה (איש תואר) ואהוב על ה'. אכן ההבדל בין דוד לאחיו ניכר בדברי
אחיו הגדול אליאב אל דוד לפני מלחמתו בגלית: וַיִּחַר-אַף
אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה-זֶּה יָרַדְתָּ, וְעַל-מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט
הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר--אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת-זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ
לְבָבֶךָ (יז,כח). אליאב המרשים בגובהו ויופיו (ז) אינו רואה מה שה' רואה, את לבבו
הטוב, אלא הפוך, 'את רוע לבבך'.
[1] יז,נח: וַיֹּאמֶר
אֵלָיו שָׁאוּל, בֶּן-מִי אַתָּה הַנָּעַר: ש: האמנם שאול לא ידע מיהו דוד ומיהו
אביו, הלא שאול בעצמו שלח אל ישי בקשה לקבל את דוד (וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל, אֶל-יִשַׁי לֵאמֹר: יַעֲמָד-נָא
דָוִד לְפָנַי, כִּי-מָצָא חֵן בְּעֵינָי; טז,כב)? ת: שאול סבל מ'רוח רעה':
וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ
רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה (טז,יד), והיא אשר השכיחה ממנו הן את יכולתו להנהיג את
העם ולסמוך על ה' במלחמה על פלשתים ועל גלית. כתוצאה מכך שאול שכח מיהו דוד שהיה
מנגן לפניו בכינור: וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח
לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה (טז,כג).
[1] יח,ח: וַיֹּאמֶר
נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ
הַמְּלוּכָה: ש: מה הביא את שאול להסיק שדוד – שהנשים שרות לו 'ברבבותיו' – ירצה
גם את המלוכה? ת: שאול חי ופעל תחת האיום של שמואל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל,
קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם; וּנְתָנָהּ, לְרֵעֲךָ
הַטּוֹב מִמֶּךָּ (טו,כח), וידע שיוחלף באדם טוב ממנו. לכששמע את הנשים שרות שדוד
טוב ממנו (הוא אלפים ודוד רבבות) – הבין שהמלוכה תעבור לדוד, נגד רצונו. ומנין שזה
היה נגד רצונו? שאול אומר לבנו יהונתן: כִּי
כָל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה
וּמַלְכוּתֶךָ (כ,לא), כלומר שאול רוצה שבנו ימלוך אחריו.
[1] יח,כט: וַיֹּאסֶף
שָׁאוּל, לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד: ש: מדוע 'ויאסף' עם אל"ף? ת: נראה לי שיש כאן שילוב של המלים הוסיף
ואסף, כלומר שאול הוסיף חולשה ופחד, מתוך מצב של אסיפה – התכנסות לעצמו מתוך יראה.
גם המתים ש'נאספו אל עמם' – התכנסו לתוך חולשתם הסופית, לפני מותם.
[1] כ,כז: וַיְהִי,
מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד, מְקוֹם דָּוִד: ש: מהו 'החודש השני',
האם הכוונה לראש החודש הבא, או ליום השני של ראש החודש? ת: מן הפסוק בהמשך:
וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי (לד)
נראה שכבר אז היה נהוג לחגוג יומיים ראש חודש, אלא שלא ברור אם החודש יהיה לו ראש
חודש אחד או שניים, שהרי כתוב: וַיֹּאמֶר-לוֹ
יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ (יח), כלומר לא נקבע עדיין שני ראשי חודש.
[1] כה,מד: וְשָׁאוּל,
נָתַן אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ--אֵשֶׁת דָּוִד: לְפַלְטִי בֶן-לַיִשׁ, אֲשֶׁר
מִגַּלִּים: ש: מדוע שאול לקח את מיכל מדוד ונתנה לאחר, לפלטי בן ליש? ת: שאול כבר
השלים עם דוד: וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה,
בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל (כד,כ), אך כשראה שדוד לוקח לו שתי נשים, מלבד
מיכל בתו, את אביגיל (מב) ואת אחינועם (מג), הוא ראה בזה פגיעה בו ובממלכתו, מאחר
שדוד הבטיח לשאול שלא יפגע בו, במשפחתו ובשמו: וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי,
מִבֵּית אָבִי (כד, כא-כב). מכאן שאול שוב רודף את דוד: וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּרֶד אֶל-מִדְבַּר-זִיף, וְאִתּוֹ
שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים אִישׁ (כו,ב).
[1] כח,-ד: וּשְׁמוּאֵל
מֵת--וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ;
וְשָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים--מֵהָאָרֶץ וַיִּקָּבְצוּ
פְלִשְׁתִּים, וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם: ש: מה הקשר בין מות שמואל להסרת
האובות והידעונים בידי שאול, ובין היערכות פלשתים למלחמה בישראל? ת: שאול עשה הכול
כדי שממלכתו לא תבוטל. כל עוד שמואל היה חי, היה יכול ללכת אליו ולבקשו דברים
וצרכים. אף לאחר מותו של שמואל, שאול האמין באפשרות התקשור עם המתים ורצה למצוא חן
בעיניו והסיר את האובות והידעונים. פלשתים הבינו כי עכשיו סר כוחו של שאול, כי אין
לו במי להיעזר, לא בשמואל ולא באובות ובידעונים, ולכן החליטו לצאת למלחמה המכרעת
נגדו, מלחמה בה אכן שאול מצא את מותו.
[1] כט,ח: כִּי לֹא
אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי, בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: האם דוד אכן חשב להצטרף
למלחמת פלשתים בישראל? ת: כן, נאמנותו של דוד למלכו – הן לשאול והן לאכיש – היא
מוחלטת. דוד עדיין לא חוזר לביתו ולארצו אלא שב לארץ פלשתים (יא), מתוך
נאמנות למלך אכיש.
שמואל
ב
[1]
שמואל ב א,י: וָאֶעֱמֹד עָלָיו, וַאֲמֹתְתֵהוּ--כִּי יָדַעְתִּי, כִּי לֹא
יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ: ש: האם אין סתירה בין סיפור מותו של שאול כאן עם הנאמר
בסוף שמואל א: וַיַּרְא נֹשֵׂא-כֵלָיו, כִּי מֵת שָׁאוּל; וַיִּפֹּל גַּם-הוּא
עַל-חַרְבּוֹ, וַיָּמָת עִמּוֹ (שמואל א לא,ה)? ת: אין סתירה, כי לאחר
ששאול ראה שנושא כליו התאבד, והוא עצמו עדיין לא מת (כִּי-כָל-עוֹד
נַפְשִׁי, בִּי; ט), אז קרא שאול לנער העמלקי שהזדמן למקום (נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ; ו) ובקשו
שיהרגנו סופית (וּמֹתְתֵנִי--כִּי אֲחָזַנִי,
הַשָּׁבָץ; ט).
[1] ב,כז: וַיֹּאמֶר
יוֹאָב--חַי הָאֱלֹהִים, כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ: כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר
נַעֲלָה הָעָם: ש: אם יואב משתכנע מיד מהצעתו של אבנר, מדוע רדף אחריו:
וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי, אַחֲרֵי אַבְנֵר (כד)? ת: יואב ואבישי לא שמעו
איך אבנר ניסה להניא את עשהאל: סוּר לְךָ,
מֵאַחֲרָי: לָמָּה אַכֶּכָּה, אַרְצָה, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי, אֶל-יוֹאָב
אָחִיךָ (כב). עתה הבינו שפני אבנר לשלום, ואכן אבנר עזב את המקום: וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו, הָלְכוּ בָּעֲרָבָה, כֹּל, הַלַּיְלָה
הַהוּא; וַיַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן (כט).
[1]
ו,כג: וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד--עַד, יוֹם
מוֹתָהּ: האם למיכל לא היה ילד כ"עונש" על נזיפתה בדוד (כ)? ת: מיכל
עברה שינוי קיצוני בהשקפת חייה, שינוי המהווה חסם רגשי מהבאת ילד לעולם. בצעירותה
היא התאהבה בדוד על אף עוינות אביה שאול לדוד. היא לא התנגדה כשנמסרה על ידי אביה
להיות אשת פלטי בן ליש, ולא התנגדה להחזרתה לדוד על ידי איש-בושת. היא התמסרה
לשולטים בה, כעין "אישה מוכה". כאשר ראתה את דוד מפזז ומכרכר, עלו לה
זיכרונות בית אבא, שאול המלך, וחששה שהעם יתייחס בזלזול לבעלה המלך.
[1] ז,ג: וַיֹּאמֶר
נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ, כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה: כִּי יְהוָה,
עִמָּךְ: ש: מדוע נתן הנביא עונה לדוד בניגוד גמור למה שאמר ה': וַהֲקִימֹתִי
אֶת-זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ; וַהֲכִינֹתִי,
אֶת-מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה-בַּיִת,
לִשְׁמִי (יב-יג)? ת: המלך דוד פונה אל נתן בתור נביא (וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֶל-נָתָן הַנָּבִיא; ב), אך נתן עונה
כאדם פרטי, לא כנביא: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-הַמֶּלֶךְ (ג). ה' מיד מתערב
ומוסר את נבואתו לנתן (ד-טז), ונתן מסר את דבר ה' כאדם פרטי ולא כנביא: כֵּן דִּבֶּר נָתָן, אֶל-דָּוִד (יז). מכאן ואילך נתן
מופיע רק בשמו 'נתן' ולא בתארו 'נתן הנביא', למעט פעם אחת: וַיִּשְׁלַח, בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ,
יְדִידְיָהּ (יב,כה), כי כאן מדובר על נבואה הנוגעת לעתיד.
[1] יב,טז: וַיְבַקֵּשׁ
דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים, בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם: ש: מדוע בקש דוד
את ה' על הנער, הרי נתן כבר נבא לו שימות: הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ--מוֹת יָמוּת
(יד)? ת: דוד מלמדנו שתפילה עשויה להועיל, וכל עוד לא נפטר הילוד, דוד משתדל
עבורו. לאחר פטירתו, דוד מפסיק את אבלו ותפילותיו, אוכל ושותה לתדהמת עבדיו,
ומסביר: וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל
לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד (כג).
[1] יג,כ: וַיֹּאמֶר
אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ: מדוע מכנה
אבשלום את אמנון בשם 'אמינון'? ת: אמנון היה הבן הבכור של דוד (ב,ג), ולאבשלום
הייתה יראת כבוד כלפי האח הבכור. לאחר שהבין שאחיו הבכור והנכבד אנס את אחותו תמר,
הוא התמלא אליו בוז, כינה אותו בכינוי המקטין אותו 'אמינון', ויותר לא דבר
אתו: וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן, לְמֵרָע
וְעַד-טוֹב (כב).
[1] יד,לב: אֶרְאֶה
פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם-יֶשׁ-בִּי עָוֹן, וֶהֱמִתָנִי: ש: האם אבשלום אכן לא עשה
שום עוון, הרי נכתב: וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה,
אֶל-דָּוִד לֵאמֹר: הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת-כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ,
וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד (יג,ל)? ת: אבשלום אמנם גרם למותו של אמנון (יג,כח), אך
לא הרג את כל בני המלך. זאת עלילה שנועדה להכפיש את שמו של אבשלום בעיני אביו, דוד
המלך, לכן הוצרך אבשלום לברוח. אכן דוד הסתייג מאבשלום גם לאחר שלוש שנות גלות
בגשור, ועוד שנתיים בירושלים.
[1] טו,יד: וַיֹּאמֶר
דָּוִד לְכָל-עֲבָדָיו אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם, קוּמוּ וְנִבְרָחָה--כִּי
לֹא-תִהְיֶה-לָּנוּ פְלֵיטָה, מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם: ש: מדוע דוד נכנע לבנו אבשלום
מיד לאחר ששמע מאיזה "מגיד": וַיָּבֹא,
הַמַּגִּיד, אֶל-דָּוִד, לֵאמֹר: הָיָה לֶב-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי
אַבְשָׁלוֹם (יג), ובסך הכל הלכו עמו מאתיים אנשים מירושלים: וְאֶת-אַבְשָׁלוֹם,
הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם, קְרֻאִים, וְהֹלְכִים לְתֻמָּם (יב)? ת: דוד
הכיר את בנו כאדם העלול ל"שנות את עורו" תכופות. לאור הצלחת אבשלום
בהטיית לב העם אליו בנוכלות, הבין שלא יוכל לגייס את צבאו נגד אבשלום.
[1] יח,ב: וַיֹּאמֶר
הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם, יָצֹא אֵצֵא גַּם-אֲנִי עִמָּכֶם: ש: מדוע מתייעץ דוד עם
העם, אם לצאת למלחמה, הרי הוא המלך והוא קובע הכול? ת: נראה שדוד לא היה שלם עם
מטרת המלחמה, מצד אחד לתפוס או לסלק את אבשלום ומצד שני לשמור על חיי בנו אבשלום.
דוד כאילו מזמין פסיקה מהעם שהוא לא ייצא להילחם אלא יישאר בעיר. אכן דוד
מאד הצטער והתאבל על בנו: וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל
גָּדוֹל: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי (יט,ה). דוד לא
התאבל על מות עשרים אלף איש מעם ישראל ביום אחד (ז), בנו היה חשוב לו מאד.
כך עשה דוד גם בעניין מותו של שאול.
[1] יט,כג: וַיֹּאמֶר
דָּוִד, מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה--כִּי-תִהְיוּ-לִי הַיּוֹם, לְשָׂטָן:
ש: וכי דוד מכחיש את הקשר שלו עם יואב ואבישי בני צרויה, שעזרו לו בכל מלחמותיו
והגנו עליו? ת: דוד מחזיר ליואב על דיבורו המתריס והקשה נגדו, אף כי בעיניו
של יואב הם נראו צודקים: וַיָּבֹא יוֹאָב
אֶל-הַמֶּלֶךְ, הַבָּיִת; וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ,
הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם, וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ
נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. לְאַהֲבָה, אֶת-שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא,
אֶת-אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים
וַעֲבָדִים--כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא (לוּא) אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ
הַיּוֹם מֵתִים, כִּי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. וְעַתָּה קוּם צֵא, וְדַבֵּר
עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ (ו-ח), ובזה סוגר אתם חשבון.
[1] כ,ב: וַיַּעַל
כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאַחֲרֵי דָוִד, אַחֲרֵי, שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי: ש: מדוע
העם עוזב את דוד מלכם, והולכים אחרי איש בליעל לא מוכר - שבע בן בכרי, וכי באמת
אין לעם חלק בדוד: וַיֹּאמֶר אֵין-לָנוּ חֵלֶק
בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה-לָנוּ בְּבֶן-יִשַׁי (א)? ת: יחסי דוד והעם, שהם
שבטי ישראל חוץ מיהודה, לא היו תקינים לאחר המלחמה באבשלום ומותו. דוד ניסה לשקמם
ומינה את עמשא לשר צבאו (יט,יד), ניסה לקרב את העם ביושבו בשער לשפוט אותם לטוב,
אך העם הגיב בחשדנות: וַיָּבֹא כָל-הָעָם לִפְנֵי
הַמֶּלֶךְ, וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו
[ס] וַיְהִי כָל-הָעָם נָדוֹן, בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:
הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ, וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף
פְּלִשְׁתִּים, וְעַתָּה בָּרַח מִן-הָאָרֶץ, מֵעַל אַבְשָׁלוֹם (יט,ט-י).
כאשר קם שבע בן בכרי ומצהיר שאין לשבטי ישראל חלק ונחלה ב"בן ישי", העם
מזדהה אתו ועוזב את דוד.
[1] כג,טו: וַיִּתְאַוֶּה
דָוִד, וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, מִבֹּאר בֵּית-לֶחֶם אֲשֶׁר
בַּשָּׁעַר: ש: אם דוד התאווה למי הבור מבית לחם, ושלושת גיבוריו הביאו לו המים,
מדוע סירב לשתותם: וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם, וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַיהוָה
(טז)? ת: דוד לא ביקש מים, אלא שאל שאלה מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, כדי לבדוק את מידת הנאמנות של
גיבוריו. הגיבורים כלל לא הודיעו לדוד על קבלת המשימה, אלא הלכו בלי תיאום: וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים
(טז). דוד סירב לשתות ובזה העביר לעם מסר שהוא שוב סומך על גיבוריו, בניגוד למה
ששר קודם: יַצִּילֵנִי, מֵאֹיְבִי עָז; מִשֹּׂנְאַי, כִּי
אָמְצוּ מִמֶּנִּי (כב,יח). הסירוב נובע מענוותנותו של דוד
וכבודו לה', לו ניסך אותם מים מיוחדים.
[1] כד,יד: נִפְּלָה-נָּא
בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה: ש: שתיים
מהגזירות שגד הנביא הציע לדוד היו בידי ה' (רעב ודבר) ואחת בידי אדם (מנוסה
לפני האויבים), אם כן מדוע ה' נתן דווקא דבר ולא רעב? ת: נראה לי שרעב שנמשך שבע
שנים - ניתן לניצחון על ידי אדם, אם יביאו מים או מזון ממקום אחר, אך דבר שנמשך
שלושה ימים – אין לאדם יכולת להתמודד, והכל בידי ה'.
מלכים
א
[1]
מלכים א א,מח: אָמַר הַמֶּלֶךְ: בָּרוּךְ
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל-כִּסְאִי--וְעֵינַי
רֹאוֹת: מדוע 'אמר המלך' ולא 'אמר דוד המלך'? ת: מרגע ששלמה נמשח למלך, דוד לא
מוצג יותר כמלך, אלא כ'דוד' (ב,א; ב,יב).
[1] ו,ב: וְהַבַּיִת,
אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהוָה--שִׁשִּׁים-אַמָּה אָרְכּוֹ: ש: האם היו
מידות קבועות ומחויבות לבניין בית המקדש? ת: לא, שלמה בנה את הבית על פי דעתו,
אולי גם על פי התקציב שעמד לרשותו וחומרי הבנייה. שלמה המלך גם קובע מי יהיה הכהן:
וְאֶת-צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ, תַּחַת אֶבְיָתָר (ב,לה), ולא מחכה לנבואה
של נביא. סביר שנתן הנביא, שהמליך את שלמה (; א,מה) ארבע שנים קודם לכן (בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ
הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה; ו,א), עדיין היה חי ופעיל בנבואתו, אך שלמה
לא הוזקק לנבואתו ולהדרכתו.
[1] ו,לח: וַיִּבְנֵהוּ,
שֶׁבַע שָׁנִים: ש: מדוע הכתוב מציין את משך הבנייה, הרי כתוב שהבנייה החלה בשנה
הרביעית בחודש השני (א) והסתיימה בשנה האחת-עשרה בחודש השמיני (לח)? ת:
כיוון שהכתוב מציין פער של שבע וחצי שנים, כנראה הייתה הפסקה בבנייה של חצי שנה,
לכן הכתוב מציין שבע שנים. הפער יכול לנבוע ממלחמות, או חוסר בחומרי בנייה וכדומה.
[1] ז,א: וְאֶת-בֵּיתוֹ
בָּנָה שְׁלֹמֹה, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְכַל, אֶת-כָּל-בֵּיתוֹ: ש: מדוע
בנין בית המקדש נמשך שבע וחצי שנים ואילו בית שלמה המלך נמשך שלוש-עשרה שנה? ת:
יחס מידות אורך בית המקדש מול מידות אורך בית המלך (60 אמות מול 100 אמות)
הוא כיחס משך זמן הבניה (7.50/13).
[1] ח,ח: וַיִּהְיוּ
שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ש: מתי נכתב ספר מלכים? ת: נראה כי הספר נכתב על ידי
אחד מסופרי המלכים שאחרי שלמה, ולפני הגלות, שהרי הסופר מעיד שהלוחות נשארו
בארון 'עד היום הזה', ואילו בגלות כבר לא היו שם. אפשר לשער שהארון גלה לבבל בימי
יהויכין, על ידי נבוכדנאצר: וַיּוֹצֵא מִשָּׁם,
אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה, וְאוֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ (מלכים ב כד,יג).
אמנם גם בימי רחבעם נלקחו אוצרות בית ה' על ידי שישק מלך מצרים: וַיִּקַּח אֶת-אֹצְרוֹת בֵּית-יְהוָה, וְאֶת-אוֹצְרוֹת בֵּית
הַמֶּלֶךְ (יד,כו), אך הביטוי 'עד היום הזה' מלמד שהלוחות היו בארון תקופה ארוכה,
לא כעבור כמה שנים בודדות ממלכות שלמה עד השנה החמישית למלכות רחבעם, אז בא שישק
ולקח את האוצרות (יד,כה).
[1] יב,א: וַיֵּלֶךְ
רְחַבְעָם, שְׁכֶם: כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל, לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ: ש:
מדוע באו ישראל לשכם ולא לירושלים, מקום מושבו של רחבעם? ת: העם כבר חש את
חולשתו של רחבעם על רקע הנבואה לשלמה: וְלָקַחְתִּי
הַמְּלוּכָה, מִיַּד בְּנוֹ; וּנְתַתִּיהָ לְּךָ, אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים
(יא,לה). העם רואה גם את חולשת שלמה שניסה להמית את ירבעם ולא הצליח, כי ירבעם
הצליח לברוח: וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה, לְהָמִית
אֶת-יָרָבְעָם; וַיָּקָם יָרָבְעָם, וַיִּבְרַח מִצְרַיִם (יא,מ). רחבעם
אינו מוביל את העם, אלא מובל על ידו. העם יוזם את ההמלכה בשכם, ורחבעם הולך לשם
בעקבותיהם ('כי שכם בא כל ישראל'). העם כבר מבין שמרכז הכובד עובר מזרע דוד
לירבעם, שימלוך על עשרה שבטים, מול שבט אחד לרחבעם. ה' קבע את ירושלים כעיר הבחירה
למלכות דוד: וּלְמַעַן
יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי (יא,יג), וכן יא, פסוקים לב: לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר
בָּחַרְתִּי בָהּ, ו: הֱיוֹת-נִיר לְדָוִיד-עַבְדִּי כָּל-הַיָּמִים לְפָנַי,
בִּירוּשָׁלִַם, הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי (לו), מכאן שהמרכז של עשרת השבטים
יהיה במרכז הארץ, שכם, העיר בה נתנה הברכה והקללה בכניסת העם לארץ.
[1] יב,יט: וַיִּפְשְׁעוּ
יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ש: מתי נכתב פסוק זה, שהרי נכתב
'עד היום הזה'? ת: נראה שנכתב לקראת סוף ממלכת ישראל, שהרי עד אז עדיין היה הפירוד
בין בית דוד למלכות ישראל.
[1] יב,כח: וַיִּוָּעַץ
הַמֶּלֶךְ--וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם
מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם: ש: איך ירבעם יכול לומר דבר כזה, שעגלי הזהב האלה העלו את בני ישראל
ממצרים? ת: ירבעם נועץ ביועציו, שיעצו לו ללכת באופן קיצוני, כדי להרחיק את העם
מבית דוד, וזאת על ידי העלאת החטא הכי נורא של העם שבגינו נענשו בארבעים שנות
נדודים במדבר, חטא העגל, גם שם אמרו העם: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר
הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב,ד). רק העם בצפון – בדן - הלך אחרי
ירבעם בצורה עיוורת: וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד,
עַד-דָּן (ל), אך העם בקרבת יהודה – בבית אל - לא הלך אחרי ירבעם, דבר
שהצריך את ירבעם לבוא לבית אל, לזבוח, לבדות חג חדש מליבו בחודש השמיני ולהקריב קורבנות
(לב-לג), הכול כדי לשכנע את העם ללכת אחריו ולהתרחק מבית דוד.
[1] יג,לד: וַיְהִי
בַּדָּבָר הַזֶּה, לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם; וּלְהַכְחִיד, וּלְהַשְׁמִיד,
מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה: ש: מהו החטא בו הוכרע דינו של ירבעם להישמד מעל פני
האדמה? ת: החטא הנורא הוא האפשרות למנות כהנים לפי רצון האדם ולא לפי
ייחוסו: וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם, כֹּהֲנֵי
בָמוֹת--הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת-יָדוֹ, וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת (לג). חטא זה אפילו
גדול מעגלי הזהב שעשה ירבעם, שם לא קבל עונש של הכחדה והשמדה, להיפך, הוא קבל עוד
הזדמנות לתיקון דרכו, והנביא מיהודה החזיר את ידו לבריאותה, ובכל זאת: לֹא-שָׁב
יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה (לב).
[1] יד,כ: וְהַיָּמִים
אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה; וַיִּשְׁכַּב,
עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ, תַּחְתָּיו: ש: איך קרה שנדב בנו של
ירבעם מָלך, הרי הנביא אחיה השילוני ניבא: וְהֵקִים
יְהוָה לוֹ מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת-בֵּית יָרָבְעָם זֶה
הַיּוֹם (יד)? ת: הנביא לא נקב במועד, אלא דיבר על מה שיקרה בעתיד הקרוב - זֶה הַיּוֹם , כולל נבואות זעם אחרות, כגון וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר (י), וכן
וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר (טו). כל זה יקרה
בעתיד לא מוגדר. זה אכן קרה אחרי שנתיים: וַיִּקְשֹׁר
עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא (טו,כז),
וכן: וַיְהִי כְמָלְכוֹ, הִכָּה אֶת-כָּל-בֵּית יָרָבְעָם--לֹא-הִשְׁאִיר
כָּל-נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם, עַד-הִשְׁמִדוֹ (טו,כט). כך גם קרה עם בעשא,
הנביא יהוא בן חנני ניבא לו שכל ביתו ימות: הִנְנִי
מַבְעִיר אַחֲרֵי בַעְשָׁא, וְאַחֲרֵי בֵיתוֹ; וְנָתַתִּי, אֶת-בֵּיתְךָ, כְּבֵית,
יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט (טז,ג), ובכל זאת מלך בנו אלה: וַיִּשְׁכַּב בַּעְשָׁא
עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּתִרְצָה; וַיִּמְלֹךְ אֵלָה בְנוֹ, תַּחְתָּיו
(טז,ו). הנבואה קוימה פחות משנתיים לאחר מכן: וַיִּקְשֹׁר
עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי, שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב (טז,ט). כיוון שהנביא לא
נקב במועד, זה קרה כעבור זמן קצר.
[1] טו,יז: וַיַּעַל
בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-יְהוּדָה, וַיִּבֶן אֶת-הָרָמָה--לְבִלְתִּי,
תֵּת יֹצֵא וָבָא, לְאָסָא, מֶלֶךְ יְהוּדָה: ש: מה משמעות לְבִלְתִּי, תֵּת יֹצֵא
וָבָא, לְאָסָא? ת: קבורת רחל הייתה בסמוך לרמה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל
מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (ירמיהו לא,יד). בעשא רצה למנוע את הקשר של יהודה לקבורת
רחל, ולכן חיזק ובנה את העיר רמה, כדי שלא יהיו בני יהודה יוצאים ובאים להתפלל בקבורת
רחל. לאחר נסיגת בעשא, עקב התערבותו של בן הדד הארמי במלחמה בין אסא לבעשא,
ניצל אסא את העצים והאבנים שהכין בעשא לחיזוק רמה, וחיזק את עריו הסמוכות לקבורת
רחל: וַיִּשְׂאוּ אֶת-אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת-עֵצֶיהָ,
אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא; וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא, אֶת-גֶּבַע בִּנְיָמִן
וְאֶת-הַמִּצְפָּה (כב), כדי לאפשר לבני יהודה לצאת ולבוא לקבורת רחל.
[1] טז,לד: בְּיָמָיו
בָּנָה חִיאֵל, בֵּית הָאֱלִי--אֶת-יְרִיחֹה: בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ
יִסְּדָהּ, ובשגיב (וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ, כִּדְבַר יְהוָה,
אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן: ש: מדוע 'יריחה' ולא 'יריחו'? ת:
יהושע השביע את העם: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה
אֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶת-יְרִיחוֹ--בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה, וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב
דְּלָתֶיהָ (יהושע ו,כו). חיאל לא רצה לעבור על השבועה, ובנה עיר סמוכה ליריחו
ובשם דומה, יְרִיחֹה.
[1]
יז,ט: קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן,
וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה, לְכַלְכְּלֶךָ
: ש: מה פירוש 'ציויתי', הרי האישה בצידון כלל לא ידעה על בואו של אליהו ולא היה
לה במה לכלכל את אליהו? ת: 'ציויתי' פירוש להכין ולזמן דבר או אדם, כפי שכתוב על
דוד שהכין את מלכות שלמה ומודיע לצדוק, נתן ובניהו: וַעֲלִיתֶם
אַחֲרָיו, וּבָא וְיָשַׁב עַל-כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹךְ, תַּחְתָּי; וְאֹתוֹ
צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד, עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַל-יְהוּדָה (א,לה). ה'
מודיע לאליהו כי הוא הכין אישה בצידון והיא תכלכל אותו, אף שהיא עצמה לא הייתה מודעת
לזה, ולא ידעה שהוא נביא ה'. רק לאחר שאליהו החייה את בנה – היא הבינה שאליהו הוא
שליח ה': עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים
אָתָּה; וּדְבַר-יְהוָה בְּפִיךָ, אֱמֶת (כד). מכאן והלאה היה לה מספיק אוכל כדי
להאכיל את אליהו: כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה, וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר
(טז). האישה יכלה לחשוב שזה לא נביא מאת ה', אלא אירוע אקראי, שאליהו הצליח בו.
עתה הבינה שהנס הזה של ריבוי המזון הוא מאת ה', וכי אליהו הוא נביא ה'.
[1] כא,יט: כֹּה אָמַר
יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ: ש: מדוע אליהו מאשים את אחאב ברצח נבות,
הרי איזבל היא זאת שגרמה לרציחתו, והוא אפילו לא ידע שנבות מת עד שאיזבל ספרה לו
(טו)? ת: אמנם איזבל גרמה למות נבות, אך הוא אפשר לה לעשות זאת בכך שלא שמר
את חותמו אצלו: וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב,
וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ (ח). הוא הכיר את אכזריותה של איזבל אשתו: וַיְהִי
בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל, אֵת נְבִיאֵי יְהוָה (יח,ד) ואת אשר איימה להרוג את אליהו:
וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ, אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה-יַעֲשׂוּן
אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ
אַחַד מֵהֶם (יט,ב). גם כאשר ספר לה מדוע התעצב בעניין נבות (ו) הוא היה צריך
לחשוש שהיא תגרום את מות נבות בעוולה, ולכן יש לו חלק ברצח, אף כי לא ידע על משפטו
בלא צדק והוצאתו להורג (יג).
מלכים
ב'
[1] מלכים ב ב,כה: וַיֵּלֶךְ
מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן: ש: מדוע הלך
אלישע מאזור יריחו שבמזרח (יח) לשומרון שבמרכז, דרך הר הכרמל שבמערב? ת: אלישע הלך
בדרכי אדונו ומורו אליהו, וכמו שאליהו ניבא נבואה משמעותית בהר הכרמל: וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַנְּבִיאִים, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל (מלכים א
יח,כ), לכן אלישע רצה לעבור במקומות בהם אליהו היה ועשה דברים משמעותיים.
[1] ג,יא: וַיֹּאמֶר
יְהוֹשָׁפָט, הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה, וְנִדְרְשָׁה אֶת-יְהוָה, מֵאוֹתוֹ: ש:
אם יהושפט רצה לדעת אם יש נביא, מדוע שאל הַאֵין פֹּה נָבִיא? ת: יהושפט מבקר את יהורם
מלך ישראל שלא חשב כלל לשאול את נביא ה', אלא לשאלת יהושפט מהיכן יעלו למואב, עונה
יהורם על דעת עצמו שיעלו דרך מדבר אדום: וַיֹּאמֶר, אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה;
וַיֹּאמֶר, דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם (ח).
[1] ה,יא: וַיִּקְצֹף
נַעֲמָן, וַיֵּלַךְ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא, וְעָמַד
וְקָרָא בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהָיו: ש: מדוע קצף נעמן, הרי היה יכול להתעלם מעצת
אלישע בלי להתרגז? ת: נעמן נעלב שאלישע כלל לא דבר אתו פנים אל פנים, ולא הכניסו
לביתו למרות שהוא איש חשוב (א), אלא שלח אליו מלאך: וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע,
מַלְאָךְ לֵאמֹר: הָלוֹךְ, וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע-פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן, וְיָשֹׁב
בְּשָׂרְךָ לְךָ (י). זאת על רקע העובדה שמי שדרבן אותו לנסיעה לאלישע
הייתה נערה שבויה מארץ ישראל: כָּזֹאת וְכָזֹאת
דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה, אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ד).
[1]
ו,לא: וַיֹּאמֶר, כֹּה-יַעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים וְכֹה
יוֹסִף: אִם-יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, עָלָיו—הַיּוֹם: ש:מדוע
רצה מלך ישראל להרוג את אלישע, וכי הוא אשם במצור של בן הדד מלך ארם על שומרון? ת:
אלישע מנע מהמלך את השפלתם והריגתם של שליחי בן הדד: וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ
וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה (כב). להבנת המלך אם היה מכה את שליחי בן
הדד, ולא מאכיל אותם בהוראת אלישע, הארמים היו נכנעים ומושפלים ולא היו באים להטיל
מצור על שומרון.
[1] י,לא: וְיֵהוּא, לֹא
שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת-יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל--בְּכָל-לְבָבוֹ: ש: מדוע
יהוא לא שמר ללכת בתורת ה', הרי הוא הרג את כל עובדי הבעל: וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא
אֶת-הַבַּעַל, מִיִּשְׂרָאֵל (כח)? ת: יהוא לא השלים את דרכו לשינוי לכיוון
עבודת ה'. אמנם הוא מאד התרשם ממשיחתו למלך וסיפר זאת בענווה לחבריו שרי החיל: וַיֹּאמֶר, כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, כֹּה אָמַר
יְהוָה, מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל-יִשְׂרָאֵל (ט,יב), ואחר כך התרשם
מהפנייה הישירה של ה' אליו: וַיֹּאמֶר יְהוָה
אֶל-יֵהוּא, יַעַן אֲשֶׁר-הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי--כְּכֹל אֲשֶׁר
בִּלְבָבִי, עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב (י,ל), אך נשאר בו החטא הבסיסי של בית ירבעם,
אשר מתמקד בקצוות הגיאוגרפיים של ממלכת ישראל, בית אל בדרום, ודן בצפון: רַק חֲטָאֵי
יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל--לֹא-סָר יֵהוּא,
מֵאַחֲרֵיהֶם: עֶגְלֵי, הַזָּהָב, אֲשֶׁר בֵּית-אֵל, וַאֲשֶׁר בְּדָן (כט).
נראה לי שיהוא לא זכה לליווי והכוונה של נביא וכהן, אף שבתקופתו מלך יהודה המקביל
לו במשך 21 שנים, יהואש, כן הלך בדרכי ה' ובליווי כהן: וַיַּעַשׂ
יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה, כָּל-יָמָיו, אֲשֶׁר הוֹרָהוּ, יְהוֹיָדָע
הַכֹּהֵן (יב,ג).
[1] יח,יז: וַיִּשְׁלַח
מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-תַּרְתָּן וְאֶת-רַב-סָרִיס וְאֶת-רַבְשָׁקֵה מִן-לָכִישׁ
אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, בְּחֵיל כָּבֵד--יְרוּשָׁלִָם; וַיַּעֲלוּ,
וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם: ש: מדוע שלח מלך אשור את תרתן ורבשקה בחיל כבד לעלות על
ירושלים, והרי חזקיה נענה לדרישת מלך אשור: וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ-אַשּׁוּר
עַל-חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר-כֶּסֶף, וּשְׁלֹשִׁים,
כִּכַּר זָהָב. וַיִּתֵּן, חִזְקִיָּה, אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף, הַנִּמְצָא
בֵית-יְהוָה; וּבְאֹצְרוֹת, בֵּית הַמֶּלֶךְ (יד-טו)? ת: מלך אשור דרש שלוש מאות
ככר כסף ושלושים ככר זהב, וכנראה האוצרות שנתן חזקיהו מבית ה' ובית המלך לא הכילו
את הסכום הנדרש. בנוסף, חזקיה בקש את סנחריב מלך אשור לסגת מהארץ: שׁוּב מֵעָלַי (יד), אך סנחריב הפר את הבטחתו ובא לירושלים
וקרא לעם בשפה יהודית המובנת לעם: עֲשׂוּ-אִתִּי
בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי, וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ, וּשְׁתוּ
אִישׁ מֵי-בֹרוֹ (לא), כדי להגלותם מהארץ (לב).
[1] כ,ח: וַיֹּאמֶר
חִזְקִיָּהוּ, אֶל-יְשַׁעְיָהוּ, מָה אוֹת, כִּי-יִרְפָּא יְהוָה לִי, וְעָלִיתִי
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בֵּית יְהוָה: ש: מדוע חזקיהו מבקש אות כי ירפא בעוד
שלושה ימים, הרי הוא יראה בעצמו אם זה יקרה או לא? ת: חזקיהו חשש לעצמו, וגם שלושה
ימים עבורו הם סבל גדול. חזקיהו נוכח שתפילתו ובכיו לה' עזרו (ב-ג), וגרמו
שה' החזיר אליו את ישעיהו כדי לבשר לו על הבראתו. לחזקיהו לא היו בנים שימשיכו את
מלכותו, שהרי מנשה בנו מלך אחריו לאחר מותו כאשר היה בן שתים-עשרה (כא,א), כלומר
חזקיהו ביקש אות לא רק שיבריא ויחיה, אלא שיבריא כך שיוכל להביא צאצאים לעולם. אכן
כעבור שלוש שנים מנבואת ישעיהו הוליד את בנו בכורו מנשה. לשם כך ביקש אות שיבריא.
[1] כב,א: בֶּן-שְׁמֹנֶה
שָׁנָה, יֹאשִׁיָּהוּ בְמָלְכוֹ: ש: בן כמה היה אמון כשהוליד את יאשיהו? ת: בן 16, שהרי בן 22 מלך (כא,יט), ולאחר
שנתיים נרצח, כלומר נרצח בגיל 24, ואז בנו היה בן 8, כלומר יאשיהו נולד כשאמון היה
בן 16. למרות שמלך בגיל צעיר (8), מרד בדרך אביו אמון וסבו מנשה, וחזר
לעבוד את ה' בכל יכולתו.
[1] כב,יא: וַיְהִי
כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו:
ש: כיצד ייתכן שיאשיהו לא ידע מה כתוב בתורה, הרי: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי
יְהוָה (ב)? ת: חמישים וחמש שנות מלכותו של מנשה סבו (כא,א) ועוד שנתיים שמלך אמון
אביו, הספיקו להשכיח מהעם את התורה ומצוותיה. לא רק שנים אלה השכיחו מהעם
את המצוות, אלא מאז ימי השופטים לא קיימו פסח לה', לפי הכתוב בתורה: כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים,
אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְכֹל, יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל--וּמַלְכֵי
יְהוּדָה (כג,כב).
[1] כג,כו: אַךְ
לֹא-שָׁב יְהוָה, מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ,
בִּיהוּדָה--עַל, כָּל-הַכְּעָסִים, אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ, מְנַשֶּׁה: ש: מדוע מעשיו
של יאשיהו לתיקון עבודת ה' של יהודה (יג) ובנימין (טו) וערי השומרון (יט),
לא הביאו את ה' לשוב מחרון אפו על ישראל? ת: כעסו של ה' על מנשה היה כה גדול שגרמו
לו לנתק את חסותו על יהודה וירושלים (כז). ה' יודע את העתיד שלא תהיה יותר עבודת
ה' בירושלים, והנה כבר בנו של יאשיהו, יהואחז, נאמר עליו: וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, אֲבֹתָיו (לב),
וגם בנו האחר שמלך, יהויקים, גם עליו נאמר: וַיַּעַשׂ
הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, אֲבֹתָיו (לז). כן עשה בנו
של יהויקים, יהויכין: וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי
יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, אָבִיו (כד,ט). כן עשה דודו של יהויכין,
צדקיהו: וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל
אֲשֶׁר-עָשָׂה, יְהוֹיָקִים (כד,יט).
ישעיהו
[1] ישעיהו א,א: חֲזוֹן,
יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי
עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה: ש: מדוע לא הוזכר
ישעיהו בספר מלכים כל זמן מלכותם של עוזיהו, יותם ואחז, אלא רק נזכר לראשונה בימי
חזקיהו (מלכים ב יט,ב)? ת: ספר מלכים בא לספר את מאורעות המלכים בקצרה, וכל
עוד המלכים לא נזקקו לנביא – הנביא לא נזכר, אך אין זה אומר שלא היה נוכח ומוכר.
העובדה שאליקים שולח לקרוא לנביא ישעיהו, מוכיחה שהנביא אכן היה מוכר וזמין לכל
דורש: וַיִּשְׁלַח אֶת-אֶלְיָקִים אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת
וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר, וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים, מִתְכַּסִּים,
בַּשַּׂקִּים--אֶל-יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, בֶּן-אָמוֹץ (מלכים ב יט,ב).
ספרי מלכים מציגים את הסיפור של המלכים ולכן ממעטים להזכיר את הנביאים, ואילו ספר
ישעיהו מספר את הנבואות שנאמרו, ולכן ממעט להזכיר את המלכים. עוזיהו מוזכר רק
פעמיים (פרקים ו', ז'), ואחז בן יותם בפרקים ז' וי"ד.
