"ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד,ח). '"ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם" וגו'. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי! ודין אמר: מה דאת לביש דידי! דין אמר: חלוץ! ודין אמר: פרח! מתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין. ועל מה היו מדיינין? אלא, זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה. וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא' "ויהי בהיותם בשדה", ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג): "ציון שדה תחרש", ומתוך כך (בראשית ד): "ויקם קין אל הבל אחיו" וגו'. יהודה בר אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה; ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור. וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך "ויקם קין"' (ב"ר כב,ז). בהמשך המדרש מובאת מחלוקת במה הרג קין את הבל: 'בַּמֶּה הֲרָגוֹ? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אָמַר: בְּקָנֶה הֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, כג): "וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי", דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: בְּאֶבֶן הֲרָגוֹ, שֶׁנֶאֱמַר (בראשית ד, כג): "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי", דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פְּצָעִים' (שם,ח). אולי המחלוקות קשורות, שרשב"ג שאומר שהרגו בקנה של עץ זה כנגד הדעה של ר"ל שחלקו על מקום המקדש, שהוא נעשה הרבה מעץ שהביאו מלבנון, ולכן אמר שהרגו בקנה עץ. ודעת רבנן שהרגו באבן זה כנגד הדעה הראשונה שחלקו בשל חלוקת העולם, ולכן זהו שהרגו באבן כקרקע העולם. וכן על המשך המחלוקת, לדעה שרבו על אשה, שחלקו האם זו חוה הראשונה או אחותם, אפשר שעץ רומז לעץ הדעת, וזהו שרבו על חוה הראשונה שאכלה מעץ הדעת, ואבן רומז לאחותם שנולדה ולכן נרמז באבן שזהו הבסיס של המיטה (כמו שמצינו שנאמר אבן על המיטה: 'בעולם הזה אדם הולך ומשמש מטתו נדה אין מטתו מעכבתו, אבל לעתיד אדם רוצה לילך ואשתו נדה, האבן צועק ואומר: נדה היא' [מדרש תהלים עג,ד] הרי שהאבן זהו מיטה), כרמז להולדתה (שהאשה מולידה כשהיא  על המיטה) שנולדה תאומה עם הבל. היפה תואר הסביר את המחלוקת על מה רבו (בהסבר השני): 'וי"ל עוד במחלקותם על מה היו מדיינים. כי הקנאה והתאוה והכבוד המה שלשה מסיתים בין בני אדם לריב. והמה משביתי השלום ובין אחים יפרידו. והראשון אומר כי הקנאה בקנינים המדומים וזה בקרקעות ובמטלטלים הסיתה להם למדון, וז"ש אחד נטל את הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין ויקנאו זה לזה בחלקם עד כי קם הריב ביניהם ויכלה ברצח. ור"י דסכנין אמר כי הכבוד השית להם למדון, וזה בביהמ"ק כי כל אחד חפץ בכבוד ביהמ"ק שיבנה בחלקו. ויהודה בר אמי אמר כי התאוה הסיתה להם לריב. והתאוו בחוה הראשונה או באשה יתירה הנולדה עם הבל, ודריש מן ה"שדה" על גילוי עריות, כמו שדרשו בב"ב פ"ק "ויבוא עשו מן השדה" שבא על נערה המאורסה'. אולי אפשר גם לומר בנוסף, שההריגה כמעט החריבה את העולם (שהרי הם היו רק שנים כצאצאים לאדם וחוה) ולכן רמזו זאת כנגד שלושת יסודות קיום העולם: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). הדעה שרבו על ירושה וכל אחד דקדק על חלקו שיהיה רק לו, זהו כנגד גמ"ח, שנותן לחברו ולא שומר רק לעצמו, שאצלם היה ההיפך ולכן כמעט נחרב העולם. הדעה שרבו על מקום המקדש זהו כנגד העבודה שבמקדש. הדעה שרבו על אשה זהו כנגד תורה, שאין לאדם שלמות בתורה אלא עם אשה: ' ... כל אדם שאין לו אשה ... במערבא אמרי: בלא תורה ... בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג) "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני"' (יבמות סב,ב). אולי גם כנגד שלושת הדברים של רשב"ג, שעל ידם ישוב בני אדם יכול להתקיים ולא יחרב בריב בין בני האדם: 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח, טז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"' (אבות א,יח). 'על הדין: שלא יעוול הוא בעצמו לחבירו, לגופו, ממונו, כבודו, ונשמתו. ועל האמת: שלא יגרם ע"י שקרנות או מלשינות שאחר ירע לחבירו. ועל השלום: לא די שלא יסבב רעה לחבירו, אלא אפילו אם רואה שאחר ירע לחבירו, יטריח לתווך שלום ביניהן' (תפא"י). על הדין שזהו שלא יעשה עוול בעצמו, זהו שרבו בשל החלוקה ביניהם, שבאו לפגוע זה בזה ע"י שלא ישתמשו בדברים שלהם, שזהו פגיעה בעצמו. על האמת, שלא יגרום רעה ע"י אחר, זהו הדעה על מקום המקדש שם מכפרים על העוונות ובכך מונעים רעה מהעולם; וכן מקדשים את העולם ובכך מביאים טובה ומונעים רעה מהעולם, שזהו כעין ע"י אחר, ע"י החטא. על השלום שזהו שעושה חיבור בין שנים, זהו הדעה שרבו על אשה, עם מי היא תהיה. הרמב"ם פירש את המשנה: 'הדין - הוא הנהגת המדינה ביושר. וכבר בארנו בפרק הרביעי שהאמת הוא המעלות השכליות, והשלום הוא מעלות המידות. וכשימצא אלו השלשה, יהיה המציאות בשלמות שאפשר לו בלא ספק'. ע"פ זה הדין זהו שרבו על החלוקה ביניהם, כעין שהמדינה מנהיגה בין האנשים ורכושם. האמת שזהו המעלות השכליות, זהו שרבו על מקום המקדש דווקא כי הבינו את חשיבותו; וכן אם היו במעלה שכלית היו מבינים שצריך להיות באחדות במקום המקדש (כעין שמקום המקדש מחולקת בין יהודה ובנימין, או נחלת כלל ישראל), שאין זה שווה שיהיה בחלקו של מישהו אבל מתוך מחלוקת, שכך ה' לא רוצה בזה. והשלום שזהו המידות, זהו שרבו על חוה הראשונה או אחותם כיון שתאוותיהם משכו אותם ולא התנהגו במידות מתוקנות. אולי כיון שזהו גילוי חטא חמור של רצח (ועוד בזמן שיכל להחרב העולם בשל כך) אז ראו בזה כגילוי של שלושת החטאים החמורים, שזהו: ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים. שפיכות דמים באה בדר"כ בעקבות מריבה בין אנשים על חלקם (חלק ממוני או כבוד), ולכן זהו שרבו שכל אחד אמר לשני שימנע מחלקו. ע"ז זהו היפך מהמקדש, ולכן זהו שרבו על מקום המקדש, שגילו רשעות (שרבו) בגילוי המקדש, שזהו היפך מגילוי קדושת המקדש. גילוי עריות זהו שרבו על חוה הראשונה או אחותם, שזהו גילוי של עריות בדורות (אמנם הם התחתנו עם האחיות שלהם כי לא היו אחרות, אבל בדורות זהו עריות). אולי אפשר שהם חטאו בתחילת העולם, ולכן כעין כנגדם התגלה בתחילת גילוי ישראל כעם בעולם שמתקנים את העולם, שלושה - משה, אהרן ומרים; כנגד משה שהנהיגם במדבר והיה שופטם, זהו שרבו ביניהם על נכסיהם. כנגד אהרן הכה"ג זהו שרבו על מקום המקדש. כנגד מרים אחות משה ואהרן זהו שרבו על אחותם (וכן היא החזירה את יוכבד אמה לעמרם אביה לאחר שנפרדו [בסוטה יב,א], וזהו כעין רמז לחוה הראשונה שה' הפרידה מאדם). אולי גם זה מתגלה כנגד האבות שהם ההתחלה, שמהם כל בנ"י, זהו כעין כמו קין והבל שהיו ההתחלות של האדם בעולם; לכן התגלה בהם כעין כמותם (כתיקון להם). אברהם הלך מחו"ל לא"י, וירד למצרים וחזר בממון רב, שזהו כעין שרבו על המקום והנכסים. יצחק עלה לעקידה במקום המקדש, שזהו שרבו על מקום המקדש. יעקב נשא כמה נשים, ולבן רימאו, כך שיצא כעין ריב על נשיו, שזהו שרבו על חוה הראשונה או אחותם.