"עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר" (בראשית ו,יד). '"עשה לך תבת" – רבה ריוח והצלה לפניו. ולמה הטריחו בבנין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם; אולי ישובו. "עצי גפר" – כך שמו. ולמה ממין זה? על שם גפרית שנגזר עליהם להמחות בו. "קנים" – מדורים מדורים לכל בהמה וחיה. "בכפר" – זפת בל' ארמי. ומצינו בגמ' כופרא בתיבתו של משה, ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ. ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ' (רש”י). ע"פ רש"י ה' הודיע לנח 120 שנה לפני המבול שעומד להגיע המבול. אולם במדרש מופיע אחרת: '"עשה לך תבת עצי גופר”, א"ר הונא בשם רבי יוסי: ק"כ שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול שמא יעשו תשובה. כיון שלא עשו תשובה, א"ל: עשה לך תבת עצי גופר. עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים, והיו אומרין לו: ארזים אלו למה? אמר להן: הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי. והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו. והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו. לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו: מה אתה עושה? ואומר להן: כך, והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול, שנאמר "וימח את כל היקום”' (תנחומא “נח” סימן ה). לפי זה ה' היה מתרה באנשים 120 שנה, אבל לנח לא נאמר אז שיעשה תיבה אלא סמוך למבול. אולם אולי רש"י למד שה' היה מתרה בדור המבול ע"י בניית התיבה, שאחרת איך היה מתרה בהם? ומה שנאמר 'כיון שלא עשו תשובה, א"ל: עשה לך תבת עצי גופר', אין הכוונה שזה חל על הנאמר קודם שהתרה בהם 120 שנה, שכיון שלא עשו תשובה כשהתרה בהם 120 שנה אז אמר לנח להקים; אלא כיון שלא עשו תשובה מעצמם (קודם ל-120 שנה) אז התרה בהם ע”י שאמר לנח לעשות את התיבה; אולם זה לא פשט המדרש. מניין לרש"י (ולחז"ל) ש-120 שנה קודם למבול ה' התרה (או החל קשר למבול)? מביא רש"י על הפס': “והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו,ג): '"והיו ימיו" וג׳ – עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר: משנולד יפת עד המבול אינם אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה. כבר היתה גזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם' וכו' (רש”י; בראשית ו,ג). כך שהמקור ממה שה' אמר: "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". רש"י מביא מקור לדבריו מסדר עולם, אולם שם נאמר: 'וכן הוא אומר: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו׳:ג׳), ואומר: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח" וגו׳ (בראשית ז׳:י״א). אפשר לומר כן? אלא שהיתה גזירה גזורה קודם למאה ועשרים שנה' (סדר עולם רבה, כח). הרי שנאמר שהגזרה היתה 120 שנה קודם, אולם גם בזה לא נאמר שאז ה' אמר לנח לבנות. ויותר מזה מובא במדרש: '"והיו ימיו מאה ועשרים שנה" – אמר ר׳ יוסף: ק״כ שנה קודם שגילה הקב״ה שיביא מבול גזר על דור המבול שימותו, ותלה להם הקב״ה כל הימים שהיה מתושלח חי, שהיה לו להחיות מאה ועשרים שנה' (מדרש אגדה [בובר]), [וזה דומה לתנחומא שבו נאמר שה' נתן להם 120 שנה לתשובה ואז אמר לנח לבנות], הרי שנאמר לנח רק בסוף ה-120 שנה. אולם יש גם דעה אחרת שמובאת במדרש: 'ר׳ יוסי אומר: מצינו שנתן הב״ה ארכה לדור המבול ק״כ שנה, ואין אנו מוצאין אלא ק׳ שנה, שנאמר "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה" וגו׳ (בראשית ז׳ ו׳), אלא כ׳ שנה עד שלא דבר עם נח נגזרה גזרה זו מלפניו' (בראשית רבתי). אולם גם זה לא כרש"י (שלפי זה אמר לנח מאה שנה קודם למבול ולא 120 שנה קודם). אלא שמצינו מדרש שבו מובא כרש"י: '"היו ימיו מאה ועשרים שנה" – מלמד שבשעה שנדבר הקב״ה עם נח היה נח בן ארבע מאות ושמונים שנה. ונתן להם ארכה לשוב מאה ועשרים שנה, שנא׳ "ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים" (בראשית ז׳:ו׳)' (לקח טוב [על הפס']). כנראה שההבדל בין המדרשים זה בשל שהפס' שממנו למדו על אותם 120 שנה ("והיו ימיו מאה ועשרים שנה") נאמר לאחר שנאמר שנולדו לנח בנים ("ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת" [ה,לב]), ומצד שני נאמר לאחריו שוב על הולדת בני נח ("ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" [ו,י]). לכן לדעה שנאמר לנח מאה שנה קודם למבול, למד זאת מכך שנאמר קודם לכן שהוליד, שזה היה בגיל חמש מאות, שהפס' אמר את אותם 120 שנה בהמשך כדי לומר שזה מה שה' גזר קודם, אבל הגילוי לנח זה מאה שנה קודם, ולא 120, כי ה' גילה לו רק לאחר 20 שנה, כשהחל להוולד לו בנים. ולדעה שה' אמר לו מראש, מההתחלה, הוא למד שמה שנאמר קודם על בני נח זה בשל שהובא שם סדר הדורות, ולא בא לומר בהקשר לגזרת המבול, ונאמר אח"כ שנח הוליד ולא נאמר גיל (שאז מתגלה שזה מאה שנה קודם למבול; שבמבול היה בגיל שש מאות) כדי לרמז שהזמן היחיד שמובא זה 120 שנה קודם, וממילא מאז נאמר לנח, שלכן אין זמן אחר בהקשר למבול והאמירה שיבנה תיבה אלא רק זה של 120. ולדעה שנאמר לו רק לאחר 120 שנה, הוא למד שנאמר בהמשך "אלה תולדת נח" וגו' (ו,ט), כרמז לנתק מהזמנים שנאמרו קודם, כדי לומר שמה שמובא שנאמר לו לא קשור למה שנאמר קודם על אותם 120 שנה, אלא נאמר לו סמוך למבול עצמו כמו פשט הפס'. רש"י הביא השוואה בין התיבה של נח לתיבת משה (כעין המובא בב”ר לא,ט [את ההסבר השני כנראה למד ע”פ הנאמר בסוטה יב,א; רק ששם לא נאמר כהשוואה לנח אלא כהסבר עצמי לתיבת משה]), אולי זה בא לרמז שיש קשר ביניהם, שלכן שניהם בתיבה שיש בה זפת. אולי רמז שנאמר לנח לעשות מעצי גפר כדי לכפר עליו: '"עצי גפר" – לך גפר אבל להם לגפרית. ולמה מעצי גפר ולא משאר עצים? א״ר ישמעאל: כשם שנחתם גזר דין על דור המבול כך נחתם [על] נח שידון עמהם בגפרית, אלא שמצא חן שנאמר "ונח מצא חן" וגו׳ (בראשית ו׳ ח׳). אמר הב״ה: גזרה היתה לידון נח בגפרית והואיל והוא צדיק אי אפשר לאבדו, והואיל ונגזרה גזרה אי אפשר לחזור בו; מה עשה הקב״ה? גזר עליו שיעשה תבה מעצי גפר שהוא לשון גפרית, נמצאת הגזרה במקומה עומדת ונח נצל' (בראשית רבתי), כמו"כ נאמר: '"קנים תעשה את התיבה" … א"ר יצחק: מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך' (ב”ר לא,ט). הרי שהתיבה היתה כפרה על נח, אולי זה רומז שע"י מעמד התיבה שהיתה כעין ארון הברית קיבלו עליהם את שבע מצוות בני נח, וכך העולם נעשה מקושר לקדושה, שלכן לאחר המבול ה' אומר שלא יביא מבול בשל חטאי האדם, שיסוד הדבר זה בשל שהעולם נעשה מקושר לקדושה; כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא', “נח"). לכן התיבה קשורה להגנה מהמבול (שנעשית כעין ארון הברית), וכך נח ניצל על ידה. לכן יש קשר בין תיבת נח לתיבת משה, כעין רמז להמשך התעלות העולם בגילוי חיבור קדושה לעולם, בנח בתיבה ובמשה בסיני. אולי לכן העולם נברא בחודש הראשון, והמבול היה "בחדש השני" (בראשית ז,יא), ומתן תורה שהמשכו בארון הברית היה "בחדש השלישי" (שמות יט,א). (גם למ"ד שהחודש השני הכוונה למרחשוון [ר”ה יא,ב], נעשה שימוש במספרים כעין בסדר עולה, אע"פ שאין הם מתייחסים לחודש אחר חודש בחודשי השנה). כעין גילוי של התקדמות העולם, מבריאתו דרך קבלת שבע מצוות ב"נ במעמד התיבה, ועד קבלת התורה בסיני כדרגה גבוה יותר לקדושה בעולם ולהעמדת קיום העולם. המשך הארון הוא במקדש, אולי לכן מתגלה שהגזרה על המבול (והאמירה לנח) נעשתה כשנח היה בגיל 480 (120 שנה קודם גיל שש מאות שאז בא המבול), כעין כנגד המקדש שהוקם בשנת 480 לצאת בנ"י ממצרים, כרמז להתעלות בתיקון העולם. לכן גם היה בתיבה שלוש קומות, כמו שבמקדש היו שלוש קומות. בתיבה נעשה: '(בראשית ו, טז) "תחתיים שנים ושלישים תעשה". תנא: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם' (סנהדרין קח,ב). אולי כרמז כנגד המקדש, שבקה"ק היה את הארון שהתיבה כנגדו, והוא ממשיך קדושה הלאה בעולם, כשהראשון זהו הקודש שלידו, שם המנורה והשולחן ומזבח הקטורת. שכך החלק העליון כנגד המנורה שהאירה, כמו שנעשה בתיבה להארה: '"צוהר תעשה לתיבה". א"ר יוחנן: אמר לו הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים' (סנהדרין קח,ב), שזה בשביל האור שהוא צריך כדי לפעול, וגם לדעת מה השעה: 'רבי פנחס משום רבי לוי אמר: כל י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא צריך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אותה ובשעה שהיא כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה' (ב"ר לא,יא [שזהו הסבר ע”פ לוי, שאמר קודם: 'רבי לוי אמר: מרגליות'). לכן זה כנגד הקומה העליונה של האדם. בקומה האמצעית היו החיות אותם נח ובניו שימשו כל ימי המבול, שדאגו להם לאוכל, לכן זה כנגד שולחן לחם הפנים, שאת לחם הפנים אוכלים. בקומה התחתונה היה הזבל, שזה כולל את הגללים של החיות, שזהו האוכל שנכנס לפה ויוצא אח"כ כגילוי רע, שזהו כעין דומה ללשוה"ר שקשור לפה אבל בגילוי רע, והקטורת מכפרת על לשוה"ר (יומא מד,א); וכן מלאך המוות גילה למשה שהקטורת מצילה ממגיפה (שבת פח,ב), שזהו כעין הזבל שהוא רקבון כעין מיתה של הדבר (כמלאך המוות, וכמגיפה). וכן זה נעשה קומה משלו כדי שלא יהיה ריח רע במקומותים, ולכן זהו כעין כמו הקטורת שמביאה ריח טוב; וכן גורמת לריח רע להיות טוב, שיש בה בה חלבנה שריחו רע (כריתות ו,ב) אבל מתערבב עם שאר הסממנים וכך יוצא סה"כ ריח טוב, וזהו כעין ביטול ריח רע ע"י היותו בקומה התחתונה בתיבה, שכך הקומה התחתונה כעין רמז למזבח הקטורת. אולי חז"ל רמזו לקשר בין התיבה והמקדש בב"ר: '"וזה אשר תעשה אותה". אמר רבי יודן: זה וזה עתיד אחד למוד באמתך, הה"ד (דה"ב ג, ג): "אורך האמות במדה הראשונה אמות ששים ורוחב אמות עשרים". ולמה הוא קורא אותה אמה תביקין? רבי הונא אמר: שהיו מתביאות בה. רבנן אמרין: על שם תיבתו של נח: "שלש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה"' (ב"ר לא,י). הרי שחיברו בין המקדש לתיבת נח. אולי לכן אצל שלמה שהקים את המקדש נעשה שאין לכסף שום ערך: “וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה" (מלכים א י,כא), שזהו כעין תיקון מול המבול שנחתם דינם על הגזל (סנהדרין קח,א), שלכן אצל שלמה מרוב כסף הוא לא נחשב למאומה ולכן לא היו באים כלל לידי גזל.