"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א'ל אלקי ישראל" (בראשית לג,יח-כ). חז"ל מביאים על שלוש דוגמאות ('נובלות') שיש בעולם: 'רבי חנינא בר יצחק אמר: שלושה נובלות הן: נובלת מיתה - שינה; נובלת נבואה - חלום; נובלת העולם הבא – שבת' (ב"ר יז,ה). אולי רחב"י רמז זאת בפס' כאן: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר", כאן מרומז על שמירת שבת של יעקב אבינו: 'ד"א: "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", נכנס בער"ש עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום. הדא אמרת ששמר יעקב את השבת קודם שניתן' (ב"ר עט,ו). זהו: 'נובלת העולם הבא – שבת', וכדי לרמז שאכן זה דוגמה לעוה"ב, נאמר מיד (בפס' הבא) שיעקב קנה את חלקת השדה, ומודגש: "חלקת השדה אשר נטה שם אהלו", כרמז לתחומין שקבע בשטח – בשדה שזה חל ע"פ תחומין של אהלו; ופס' זה לכאורה מיותר, שמה בא להשמיענו שקנה את השדה? ועונה הראב"ע: '"חלקת השדה" — חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא'. לכן נרמז בכך ששבת היא מעין עוה"ב. הפס' השני: "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" מדבר על שיעקב היה פעיל, שקנה מאת בני חמור, שזה כרמז לזמן שהאדם עירני ופועל בעולם, ההיפך מהזמן שישן, שמתבטל אז, ולכן זהו גם כעין מיתה שלא פועל יותר בעולם; אולם גם רומז בכך שמדגיש את אהלו: "אשר נטה שם אהלו" כמו שנאמר: "וישג לבן את יעקב ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד" (בראשית לא,כה), שבפגישה עם לבן היה יכול להיות ליעקב סכנת חיים (כמו שאמר לו לבן: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" [שם,כט]), לכן יש כאן רמז למיתה, כרמז ל'נובלת מיתה – שינה'. הפס' השלישי: "ויצב שם מזבח ויקרא לו א'ל אלקי ישראל" רומז לחיבור לה', שזהו קרבן שמחבר שמים וארץ, ולכן זה רומז על הנבואה; ויותר מזה, הקרבנות מחברים חיבור לשמים שמתגלה דרך זה הנבואה, שלכן משחרב המקדש בטלה הנבואה מהנביאים: 'א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות' (ב"ב יב,ב). לכן זה מרמז על הנבואה. ורמז שזה קשור בגילוי חלום שכאן נאמר לשון של הצבת מזבח ("ויצב שם מזבח"), כעין הנאמר בהמשך שה' אמר ליעקב ללכת לקיים את נדרו שנדר בדרך כשיצא לחרן לאחר החלום שחלם שה' נראה אליו: "ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לא'ל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך" (בראשית לה,א), וכך עשה יעקב: "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הוא בית אל הוא וכל העם אשר עמו. ויבן שם מזבח ויקרא למקום א'ל בית אל כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו" (שם,ו-ז). שזה כעין דומה לנעשה כאן, שבשניהם הקים מזבח, ובשניהם מוזכר שם א'ל ואלקים. וכן במעשה עצמו כשיעקב התעורר מהחלום נאמר: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים. וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" וגו' (בראשית כח,טז-יט). הרי שגם אז הקים מצבה שזה כעין מזבח, ומזכיר שם אלקים ושם א'ל (בשם בית אל). כך שזה בא לרמז על עניין החלום שנרמז כעין כאן לרמז על נבואה וחלום, שזהו: 'נובלת נבואה - חלום'. עוד אפשר שהפס' הראשון מרמז על מעשים, שזהו שפעיל ולא ישן: '(בראשית לג, יח) "ויחן את פני העיר". אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם' (שבת לג,ב). וכן ביר' מעין דברי שמואל: '(בראשית לג, יח) "ויחן את פני העיר", שהיו עושין איטלוסן ומוכרין בשוק' (יר'; שביעית ט,א). ובדומה בב"ר: '"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר", חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להם דורונות. ד"א: "ויחן את פני העיר" התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול, הד"א שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו' (ב"ר עט,ו). 'הטליסין. חנויות היטליס כמו איטליס; וכן פירש הערוך' (מתנות כהונה). ותחילת הפס': "ויבא יעקב שלם עיר שכם”, שלא נהרג ע”י לבן ועשו, שזהו כרמז ששינה כמיתה (ובעירנות זה ההיפך – גילוי של חיים פעילים). הפס' השני רומז ליישוב א”י והעוה”ב (כמו שאומר הראב”ע), וא”י קשורה לשבת: 'א"ר יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וגו'. לא כאברהם שכתוב בו: (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה" וגו'. ולא כיצחק שכתוב בו: (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל". אלא כיעקב שכתוב בו: (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה”' (שבת קיח,א-ב), הרי שגילוי השבת מתגלה בנחלת א”י בשלמות, כך שיש קשר ביניהם (וראה בהרחבה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ב'מעשי אבות-ב', 'השבת וא”י'), לכן בזה רמז שהשבת מעין עוה”ב. הפס' השלישי רומז לנבואה וחלום כמו שאמרנו קודם. נראה שרחב”י רמז זאת כאן כיון שמדובר על חזרתו של יעקב לא”י מלבן (ומודגש: “אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם”, להדגיש שזה חזרה ממה שהיה קודם אצל לבן), ולכן כעין רמז כנגד המתגלה ביציאתו, וגם שם כרמז לשלושת הדוגמאות, שנאמר בשלושה פס': “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו” (בראשית כח,י-יב). הפס' הראשון שיצא מא”י, שזהו רמז לשבת שקשורה לא”י (וכעין רמז לעוה”ב, שיעקב יוצא והולך כעין העוה”ב שהאדם יוצא מהעוה”ז ובא לעוה"ב), הפס' השני נאמר שיעקב ישן שם שזהו כרמז לשינה (וכרמז שפגע במקום במהלך בריחתו מפני עשו, שזהו רמז למיתה - שעשו רצה להורגו; וכן ישן שם ולא בית עבר ובבית לבן [ב"ר עח,יא] שאצלם היה במשך השנים שברח מפני עשו כדי שלא יהרגו), הפס' שלישי רומז על חלום ונבואה. (ובחזרתו לארץ מתגלה "ויחן" - שבת, ונבואה שה' מדבר איתו, וכן שהוא פעיל ולא ישן. ואף כרמז כשחוזר "ויזרח לו השמש” [בראשית לב,לב] היפך מהנעשה ביציאתו: ' … ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר שבע מיהרה לזרוח בשבילו' [רש”י]). ובחלום (בסיום שלושת הפס') נאמר "והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו”, שזה כיון שראו דוגמה שלו למעלה: 'וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ, אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, ג): "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר”, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה, עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן' (ב"ר סח,יב), כך שזה מרמז על שאותם שלושת הדברים יש בהם שלוש דוגמאות. ויש קשר בין כולם, שדווקא בא"י זהו מקום הנבואה (מו"ק כה,א); ויש בה גילוי של שבת (בארץ) – שמיטה, ואף בהמצאותנו בארץ הארץ כעין שבת (חת"ס על פרשת בהר [ויקרא כה]), והיא כחלק בעוה”ב; וכאן זהו מקום החיים שמאריכים ימים בא"י (ברכות ח,א). אולי אפשר כרמז שמובא על הפס' כאן: '"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ" וְגוֹ' "בְּמֵאָה קְשִׂיטָה". א"ר יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה, וביהמ"ק וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה, דכתיב (בראשית כג) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון". בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א כא) "ויתן דוד לארנן במקום" וגו'. וקבורתו של יוסף: (בראשית לג) "ויקן את חלקת השדה", יעקב קנה שכם"' (ב"ר עט,ז). מערת המכפלה רמז לשינה, שנאמר על האבות שהם לא מתים אלא ישנים: '"הקיצו ורננו שוכני עפר". "שוכני" – דיירין; דמיכין ולא מתין. ומאן אינון? דמיכין דחברון דאינון לא מתין אלא דמיכין' (זוהר ח"ב קנא,ב). ביהמק"ד רמז לנבואה, שהנבואה פסקה בחורבן (שפסק הקשר הישיר והחזק לה' מכח המקדש). קבורתו של יוסף רמז למיתה (ששם קבור יוסף).