מי נתנה למשה את שמו ובאיזה לשון?

האבן עזרא כתב 'שם "משה" מתורגם מלשון מצרים בלשון הקודש, ושמו בלשון מצרית היה "מוניוס"' (והביא לכך הוכחות). ומציין שידעה בת פרעה לתרגם את השם ללשון הקודש, שאולי למדה אותה או ששאלה איך לומר כן. כמו כן כתב הרש"ר הירש שהנסיכה נועצה באימו, כיצד להביע את רעיון שמו בשפת עבר (והוסיף שלולי כן הייתה קוראת לו שם מצרי. ועיין באבן עזרא הקצר שהביא את הדרש שהיו למשה שבעה שמות, הקשה על כך וביאר את שיטתו אודות שמות במקרא, וסיים את דבריו וכתב 'וסוף דבר, אמרו הגאונים על הדרש אין מקשין בו ולא ממנו').

האברבנאל מביא אפשרות שהשם 'משה' מתורגם מלשון מצרית ללשון הקודש. ומבאר לשיטה זו שבת פרעה לא ידעה את לשון הקודש, ולא ייתכן ששאלה את הנשים העבריות על שמו וגזרתו, 'כי מה לה לצער הזה'. לכן מבאר (לשיטה זו) שהיא קראתו בשם מצרי, הנגזר מהמילה 'הסרה' בלשון מצרית, וכותב התורה העתיק שם זה ותרגמו ללשון הקודש 'משה' (וציין לדברי האבן עזרא, ש'משה' הוא שם מתורגם). והוסיף האברבנאל שלשיטה זו ייתכן שעוד שמות בתורה (כגון אדם, חוה, קין, שת, נח ופלג) לא היו השמות בפועל, אלא שנקראו על שם דבר בשפות שונות, ושמם תורגם ללשון הקודש בתורה. ואם כן, אין ראיה משמות אלו שלשון הקודש הייתה השפה הראשונה, אלא היו שפות קדומות והתורה תרגמה את השמות הללו על שם מהותם.[1]

אולם, האברבנאל דוחה רעיון זה. שכאשר יש לתרגם עניין משפה לשפה, אפשר לעשות זאת, אך לא כשבאים לומר שאדם נקרא בשם מסוים בגלל סיבה מסוימת, ויש קשר לשוני בין השם לסיבה – שאז אי אפשר לתרגם באופן מדויק הן את השם והן את העניין, תוך שמירה על ההקשר הלשוני. כראיה לכך מביא האברבנאל את תרגום אונקלוס לפסוקנו: 'וקרת שמיה משה ואמרת ארי מן מיא שחלתיה'. הרי לנו שאונקלוס לא הצליח לתרגם גם את השם וגם את הסיבה, ולכן תרגם את הסיבה לארמית אבל השאיר את השם בלשון הקודש. ממילא לא ניתן לומר שהן השם והן המשמעות ניתנו במצרית. על כן מבאר האברבנאל שוודאי השם ניתן בלשון הקודש, ולא בת פרעה היא אשר קראה לו בשמו 'משה' אלא אימו יוכבד קראה לו כן. וכוונת הפסוק היא 'וַתְּבִאֵהוּ (יוכבד) לְבַת פַּרְעֹה... וַתִּקְרָא (יוכבד) שְׁמוֹ מֹשֶׁה' – שיוכבד אמרה לבת פרעה בשעה שהביאה אותו אליה שהיא ובני ביתה היהודים קראו לו משה, על שם המאורע שהיה לבת פרעה עימו, שהרי היא משתה אותו מן המים. ועיין עוד בדבריו איך מתרץ את מה שמצא האבן עזרא שקראו לו מוניוס. באופן דומה כתב החזקוני (באחד מביאוריו), שבת פרעה לא ידעה את לשון הקודש, ויוכבד קראה את שמו משה. וכששאלה בת פרעה מהו לשון משה, אמרה לה יוכבד שהוא לשון המשכה, ואז אמרה בת פרעה 'יפה קראתו כן! כי מן המים משיתיהו'. העמק דבר מעיר על דברי האברבנאל שהם נגד דברי המדרש בויקרא רבה שם נדרש: 'מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה, "ותקרא שמו משה"',[2] עיין עוד בדבריו.

אולם המלבי"ם כתב: 'וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה, ששם משה מורכב מן "מו" שהוא מים בלשון מצרי, כמו "מוי" בלשון ארמי, ומן "שה" שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי ובין בלשון עברי. וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב פרק ט'. ואנוהו – נמצא לשיטתו שהן השם משה והן משמעותו תורגמו באופן שנשמרו שניהם.

בהעמק דבר כתב גם הוא שהשם משה הוא תרגום מילה מצרית, אולם לשיטתו אין פירושה הוצאה ממים, וכה דבריו: 'ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעהיים, דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד, וילד המלך נקרא במדינה הילד, באשר הוא ולד יולד למדינה, והוא ביאור נכון, ופירשה הטעם שהוא ילד שלה'. והוסיף בביאור 'משיתיהו': 'הרי הוא כאלו נטבע במים, ואין לאביו ואמו חלק בו, ואני (בת פרעה) אם הילד וזהו קנין האדם'. וממשיך שלפי דבריו (על משמעות השם במצרית) אין שם משה מיוחס לתיבת 'משיתיהו', אלא שמכל מקום כן דרך לשון הקודש לכתוב לשון נופל על לשון. ועיין באזניים לתורה במה שכתב על דבריו.

החזקוני נקט שלפי הגמרא בת פרעה ירדה להתגייר,[3] ולפי זה הייתה לומדת לשון הקודש, ממילא קראה לו בלשון הקודש 'משה' על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא, ולכן בכל התורה נקרא רק בשם משה. גם באזניים לתורה כתב שהשם העברי מראה שנתגיירה ולמדה את לשון הקודש.

לסיכום, חמש שיטות ישנן על אודות נתינת שמו של משה 'כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ':

א.      שיטת האבן עזרא – בת פרעה קראה לו שם במצרית ותרגמה את שמו ללשון הקודש.

ב.      שיטת האברבנאל – יוכבד קרא לו כן בלשון הקודש.

ג.       השיטה המובאת במלבי"ם – השם משה שייך הן בלשון מצרית והן בלשון הקודש, ואין כאן תרגום של השם.

ד.      השיטה המובאת בהעמק דבר – המילה 'משה' קיימת גם במצרית אך משמעות המילה אינה קשורה לטעם המובא בתורה, ולשון נופל על לשון.

ה.      שיטת החזקוני והאזניים לתורה – בת פרעה אמרה כן בלשון הקודש לפי שירדה להתגייר.

ואנוהו – מעניין לראות שאת שמו של משה נתנה לו בת פרעה רק לאחר שהחזירה אותו יוכבד, ולא מייד כשמשתה אותו. ייתכן לומר שלא ידעה אז עדיין את לשון הקודש, ובינתיים למדה את לשון הקודש, ועל כן קראה לו בשמו לאחר שכבר למדה וידעה אותה. וייתכן לומר שהחליטה לקרוא לו בשמו רק בשעה שנכנס לביתה להיות לה לבן.

לפרטים והזמנות ספרי כתר למלך

[email protected]

https://www.eretzhemdah.org/publications.asp?lang=he&pageid=30&cat=2