מביא האבן עזרא שנחלקו המפרשים במילת צפרדע: יש אומרים שהוא מה שאנו מכנים היום תנין, 'ויוצא מן הנהר וחוטף בני אדם', ואחרים אמרו שהיא החיה שאנו מכנים היום צפרדע, 'והוא הנכון בעיני'. ובקצר[1] כתב שיש אומרים שהוא דג הנמצא ביאור בלבד ויוצא לחוץ, ויש אומרים שהוא הדבר שאנו מכנים היום צפרדע, וכראיה להבנה זו הביא שכתוב שיעלו הצפרדעים בכל נהר ואגם, ומכאן שלא מדובר בדבר הקיים רק ביאור.

האברבנאל אף הוא כתב שנחלקו המפרשים מהו הצפרדע, ועל אף שרוב המפרשים ביארו שהכוונה למה שאנו מכנים צפרדע ('הדגים הקטנים הצועקים'), נראים דברי רבנו חננאל שביאר שהכוונה לתנין. ראיה ראשונה לכך הם דברי משה 'הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים', ומילת 'נוגף' שייכת רק בענייני מיתה (ודחה את דברי רש"י שביאר נגיפה כמכה, וכתב על דבריו 'והעדים שהביא עליו לא יספיקו'), והביא ראיות רבות שלשון נגיפה שייכת דווקא בענייני מיתה כמו 'ועבר ה' לנגוף את מצרים' (יב, כג), ואילו צפרדעים אינם ממיתים בני אדם, על כן ודאי שהכוונה לחיה שדרכה להמית. וכן מובא בספר תהילים 'וצפרדע ותשחיתם' (עח, מה), שלשון השחתה שייך בהמתה ככתוב 'והנני משחיתם את הארץ' (בראשית ו, יג).[2]

ראיה נוספת היא הכתוב 'רק ביאור תישארנה' (ח, ה), דבר שלא נאמר לא בערוב ולא בארבה משום שהם נשארים במקומות הרבה, וכן הצפרדעים נמצאים בכל מימות מצרים ולא רק ביאור. על כן ודאי שמדובר בתנין גדול ולא בצפרדעים.

עוד ראיה יש מדברי חז"ל שהיו מסרסים הצפרדעים את המצרים (מובא במדרש לקמן ח, ב), שעל ידי אכילת ילדיהם נשאר בלא זרע כאילו סרסום, או שהיו אוכלים את איברי ההולדה שלהם, ועניין זה שייך בתנינים ולא שייך כלל בצפרדעים.

תנינים אלו יצאו מן היאור לחפש אוכל משום שלא יכלו לאכול את הדגים המתים שמהם באש היאור, ויצאו ליבשה לאכול. ובזמן המכה נתרבו מאוד ויצאו בגזירת ה' מן היאור ונכנסו בכל גבול מצרים וטרפו את בעלי החיים הביתיים הנמצאים בגבול, ועל זה אמר 'הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים'. והתרחקו מן היאור ובאו לתוך הבתים ובחדרים ועל משכבם לבקש ילדים שלא יכלו לברוח מהם ולטרפם. כמו כן נכנסו לתנוריהם ולמשארותם לאכול את לחמם. עוד המיתו בתוך העיר את האנשים הגדולים אשר השיגום, ולזה התכוון באמרו 'ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים' (פסוק כט).

עוד ביאר האברבנאל שלא היו התנינים הללו בנילוס קודם לכן, לפי שתנין זה אינו נמצא בשום אחד מן הנהרות הגדולים והמים המתוקים בעולם למעט הנילוס (והוסיף שאף במים מלוחים נמצא רק באוקיינוס של כוש), ומובן הדבר שאין טבע המים המתוקים להוליד בעל חיים עז וקשה כזה, 'הלא תראה שאין בנהרות המתוקים מהדגים העצומים הנמרצים הנמצאים בימים המלוחים'.

ונראה שגזירת ה' בזמן המכה העלתה את התנינים מים כוש בהיפך הטבע, שלרוב הנהר זורם ממקום גבוה למקום נמוך ועמו הדגים, כלומר זורמים מתוך הנילוס אל הים, ועתה הביא ה' את התנינים מן הים והעלם לתוך הנילוס (ולכן נוקטת התורה מספר פעמים את השורש על"ו),[3] שם בדרך נס שרצו לרוב בזמן מועט ועלו לתוך מצרים. על פי זאת מבואר רצף הפסוקים בהתראה: 'הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים' כלומר מעלה אותם מן האוקיינוס לתוך הנילוס ולשאר המימות היוצאים מהם, 'ושרץ היאור צפרדעים' הוא ריבויים שם. ובמעשה, כתוב 'נטה את ידך... והעל את הצפרדעים' שביאורו העלתם מן האוקיינוס לתוך היאור ושאר מימי מצרים היוצאים מן היאור, ומשם עלו על ארץ מצרים ככתוב 'ותעל הצפרדע'. דברי משה 'רק ביאור תישארנה' באים לבאר שישארו שם למופת על אף שלא היו שם קודם. גם הספורנו[4] נקט שמדובר בתנינים.

אולם כנגד ההבנה שמדובר בתנינים כתב הרש"ר הירש 'לא ייתכן לפרשו: תמסח (ואנוהו – תנין), כי אז לא היה נותר מן המצרים איש.[5] ברור שהמדובר בבעל-חיים טרדני, אך בלתי מסוכן. מקובל לראות בו צפרדע, במובן הוראתו שבימינו. הרכבו: מ"צפר" = בוקר, ו"דע"= יודע; בארמית: "עור דעניא" (פסיקתא זוטרתא, שמות ז, כט): בקי ויודע את השעה, בה הכל מתעוררין. בעל-חיים קולני לעת לילה, אבל נחרד ונידם בהפציע קרן בוקר ובהישמע איוושת השחר'. גם באזניים לתורה התקשה מאוד לקבל שמדובר בתנינים, עיין בדבריו.

ויש שנקטו שאלו ואלו דברי אלוהים חיים. לפי המלבי"ם משמע שהמכה כללה הן צפרדעים קטנים שנכנסו לבתים ולתנורים, והן תנינים שנשארו ביאור לזכר עולם. ובהעמק דבר[6] כתב שבכל ארץ מצרים היו הצפרדעים המכרכרים והם לא השחיתו, ועליהם מדובר בפסוק כח שיגיעו לכל מקום. ולעומתם, בפסוק כט מדובר על התנינים שעלו רק בבית פרעה, שומרי ראשו ועבדיו (הם שריו יועציו) והשחיתו בהם, ועליהם נאמר 'ישלח בם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם' (תהילים עח, מה). ועל המילה 'צפרדעים' עוד כתב 'היינו מין גדול ומובחר שבאותו המין'.