"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'” (שמות י,א-ב). לפני מכת ארבה ה' אומר למשה שהולך להכות חזק את פרעה ויש בזה לימוד חינוכי לישראל (אמנם הכוונה לכל המכות שיבואו בהמשך), וכן בהמשך נאמר שפרעה קורא למכת ארבה בשם מוות: "ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלקיכם ויסר מעלי רק את המות הזה" (שמות י,יז). מה היה מיוחד במכה זו? בפשטות כיון שקודם מתו הבהמות בדבר ובברד, וכן הצמחיה הוכתה בברד, ועכשיו בא ארבה – מזה מחסל את השאריות שנשארו מהאוכל של מצרים, ולכן דבר זה הוא כמוות, שמותיר את האנשים שלא יהיה להם מה לאכול; זהו שאמרו המצרים לפרעה: “ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים" (פס' ז), שמצרים מגיעה לאבדון. מרן הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל זיע"א הסביר שהארבה נח בשבת, ולכן התפלאו המצרים ושאלו את ישראל, והם ענו שה' ברא את העולם בבריאה ונח בשבת, ודבר זה היה קשה ביותר לפרעה שטען שהוא אלהים, נעשה כאן החרבה של התרבות האלילית של פרעה ומצרים, שמתברר שה' הוא שברא את העולם. בנוסף, גם החגבים שנמלחו התעופפו ויצאו ממצרים, שבזה הוכח שיש תחיית המתים, היפך לאמונה המצרית שבנתה פירמידות למתים; לכן פרעה קורא שיסירו את המוות הזה ממנו (ראה 'אביהם של ישראל', “בא"). לכאורה לא ברור שבנ"י ידעו על השבת, כיון שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, אולם הלוים היו לומדי תורה ולכן אולי הם שהסבירו זאת לכל, או שעדיין הועברה במסורת בנ"י על השבת; אמנם העניין שהמלוחים גם קמו ועפו זה היה בסוף המכה לעומת דברי פרעה שהיו לפני סוף המכה כך שבטח לא אמר את דבריו על מה שנעשה בהמשך כיון שלא ידע; אולם בכ"ז לגבי דבר ה' שיש בזה לימוד לבנ"י ופגיעה במצרים, זה כן נעשה בהסתלקות החגבים שנמלחו. במפרשים מצאנו הסברים לכינוי המיוחד הזה שפרעה מכנה את הארבה: הטור מפרש: '"ויסר" – ג׳ במסורה: דין, ואידך "ויסר הצפרדעים”, "ויסר מעלינו את הנחש”, מלמד שעם הצפרדעים ועם הארבה היו נחשים והיו ממיתים בהם, ע״כ אמר "ויסר מעלי רק את המות הזה"'. המושב זקנים: '"ויסר מעלי רק את המות הזה" – ק״ק למה אמר הכא המות יותר ממכת צפרדעים שהיו נכנסים במיעיהם ומקרקרים ואותו הוא מות יותר מהארבה? וי״ל: לפי הפירוש שמפרשים שהארבה [היו] אוכלים פניהם ומנקרים עיניהם זהו מות, ניחא'. (בשכל טוב: '"רק את המות הזה" – הארבה הזה אוכל ואינו נהנה, היה נופל על פני המצרי והיה מנקר את עיניו ואוכלן'). האברבנאל: 'ושיעתיר אל ה׳ שיסיר מעליו רק את המות הזה, שקרא את הארבה מות לפי שהיה קשה עליו כמות, וגם שהיה מביא עליו שנת בצורת שהוא מות באמת'. לקח טוב: '"ויסר מעלי רק את המות הזה" – בישרו פיו על מכת בכורות' (אלא שלא מובן, מדוע דווקא כאן נרמז בדבריו על מכת בכורות? אולי כיון שמכת ארבה באה כנגד אוכלוסיה גדולה: 'לא חזרו, גירה בהן אוכלוסין הרבה, זה ארבה' [תנחומא "בא" סימן ד], לכן זה מתגלה כנגד יציאת מצרים ששם נראו אולוכסיית ישראל הגדולה יוצאת ממצרים, בזמן שמצרים נפגעים ומתמעטים באוכלוסייתם; או כדעה: 'אַרְבֶּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבוֹא אַרְבֶּה שֶׁנִּקְרָא חֵילִי הַגָּדוֹל, וְיִפָּרַע מִמִּצְרַיִם שֶׁבִּקְּשׁוּ לְאַבֵּד אֻמָּה שֶׁנִּקְרְאוּ חֲיָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז, ד) "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי"' [ילקו”ש רמז קפב], כך שיש קשר בין ביאת הארבה והנאמר על יציאת ישראל ממצרים, ולכן קשור למכת בכורות שבעקבותיו יצאו ממצרים. או: 'מהו "הִנְּנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ"? ולא בגבול בני חם, ועל זה נאמר (ישעי' כו, ט) "כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו" וגו', שבמכת הארבה הכירו עד היכן גבול מצרים' [שמו”ר יג,ד], לכן כיון שיש בזה גילוי של מקום מצרים, אז בזה נרמז על מכת בכורות שאז שילחו את ישראל שיצאו ממצרים, ודוחק). האלשיך: ' … ויש טעם לקבל התפלה והוא "רק את המות הזה”. והוא מה שכתבנו למעלה שאמר לו משה שאחר שויאכל את כל אשר השאיר הברד אמר לו ומלאו בתיך כו׳. וזה קשה מחנק כי כרובם כן מחניקים אותם ולא ימצאו מנוחה והנה גזר עלינו מיתת רעב ע״י הארבה וזאת היתה עיקר הכונה והנה עתה מיתה אחרת שהבתים מלאים עד אפס מקום ומחניקים אותנו. וז״א: "ויסר מעלי" ממש "רק את המות הזה" כי לא זו היתה עיקר הכונה להמיתינו בשתי מיתות כאחת. עוד כיון באומרו: "ויסר מעלי רק" כו׳, הנה יראה מרז״ל (שם פ׳ י״ג) כי מלאו מהארבה כדי לאכול שתהפוך מכתם לחמם לנפשם. ובזה יאמר "ויסר מעלי" כו׳ כלו׳ אשר הם עלי מצירים אותי, אך לא אשר אינם מזיקים. וזה מיעט הרק כלו׳ רק את המות אך לא את המחיה שהם המלוחים, אך הוא ית׳ לא עשה כן כ״א שלא נשאר ארבה אחד' וכו' (הכלי יקר מפרש כפירוש השני באלשיך). הרש"ר הירש: '"את המות הזה" – פרעה נוכח לדעת, שהשמדת עושרה החקלאי של מצרים כמוהו כחורבן הארץ. אם יישאר הארבה ויטיל את ביציו על הארץ, גם יבולי העתיד יידונו לכליה'. המלבי"ם: '"ויסר מעלי רק את המות" ר״ל: שכבר השחית הכל ולא נשאר להסיר רק את המות שיסובב על ידו כשימלא את הבתים ע״י צחנתו'. אולי אפשר שבמכת ארבה נעשה דבר שערער את מעלתו של פרעה, שהארבה אכל את החיטים שהם לא נפגעו ממכת הברד: "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים" (פס' טו). ' … נגד מ״ש "וינח בכל גבול מצרים" מפרש "ויאכל את כל עשב הארץ”, הם החטה והכוסמת, "ואת כל פרי העץ" ר״ל העץ שהותיר הברד [שלא בכונה שלא נשבר מן הברד] ונשא פרי אכל את פריו, "ולא נותר כל ירק”, אח״כ אכל כל שרשי העשבים והקליפות של האילנות' וכו' (מלבי"ם). יוצא שבמכת ארבה נאכלו החיטים, ודבר זה הזכיר למצרים את עברם, שפרעה חלם חלום עם שיבולים ואכילה: “ויישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים עלות בקנה אחד בריאות וטבות. והנה שבע שבלים דקות ושדופת קדים צמחות אחריהן. ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות וייקץ פרעה והנה חלום" (בראשית מא,ה-ז). את החלום הזה פתר יוסף ובכך הצילם בשנות הרעב: “ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה. שבע פרת הטבת שבע שנים הנה ושבע השבלים הטבת שבע שנים הנה חלום אחד הוא. ושבע הפרות הרקות והרעת העלת אחריהן שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב. הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלקים עשה הראה את פרעה. הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים. וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכלה הרעב את הארץ. ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד. ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשתו. ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" וגו' (בראשית מא,כה-לג). יוסף הדגיש בדבריו שזהו גילוי אלוקי, וממילא ה' הוא שמגלגל להצילם; ופרעה בתחילת השעבוד התעלם מכל מה שנעשה: “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א,ח). עכשיו כשראו את הארבה בא ומכלה את השיבולים של החיטה זה הזכיר להם את מעשה החלומות של פרעה שיוסף הציל אותם דרך החלום של השבולים שנאכלות כמו שהארבה אוכל עכשיו את השבולים (אולי אפילו זה היה שיבולים של חיטים, כיון שמדובר על רעב, ומאכל אדם זהו חיטים ולא שעורים; ואף אם אצל פרעה לא ברור מה חלם, בזכרון המעשה דימיינו המצרים בחיטים כיון שהתקשר לרעב של אנשים). לכן נזכרו במה שהיה שיוסף פרסם את שם ה' במצרים (שלכן גם דרש מהם למול) ולכן עכשיו זה חיזק להם את ההכרה שה' הוא מנהיג העולם, וכך היה מתמיד רק שהם התעלמו מכך. אולי אפילו מצרים קצת זלזלו בחלומות ופתרון יוסף, כיון שלאחר שנתיים פסק הרעב, ולכן טענו (בהחבא) שזה היה לא אמין (אולי לכן פרעה העז לומר לעמו שישעבדו את ישראל בהתעלמות ממעשה יוסף, כיון שזה היה לא אמין). אולם עכשיו שראו שהתבואה קשורה ליד ה', שיכול לחסל בשליחת הארבה, זה התקשר להם לחלומות, והבינו שהמציאות קשורה לשליחי ה' בעולם, ולכן מה שפסק הרעב זה לא כי החלום היה שקר, אלא באמת ה' גילה לפרעה את העתיד, אלא שכיון שיעקב ירד למצרים לכן זכותו גרמה להפסקת הרעב. ולכן בזה היה להם ערעור על דבקותם בע"ז והתעלמותם מה'. אולי אפילו ראו אז שמה שפרעה טען שהוא אל ואף הנילוס עולה לקראתו, זה (שהנילוס עולה) בעקבות ברכת יעקב שהיה שליח ה', ולכן פרעה הוא סתם אדם שמרמה אותם בהיותו מחביא מהם את האמת שה' הוא האלקים. לכן זה כ"ך היה נורא לפרעה כמוות, שמחריב את כל אמונתם בע"ז ובמלכותו כאל. אולי אפשר שדבר פרעה מתפרשים ע"פ ההלכה: 'ומתריעין על הגובאי בכל שהוא' (תענית יט,ב). 'על הגובאי – שמכלה את התבואה כל שהוא אפילו לא נראה אלא קצת בידוע שעתידין לבוא לרוב' וכו' (רש"י). 'וכן על הארבה והחסיל אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל ואפילו אינו משחית יבול הארץ, מתענין ומתריעין עליהם ועל הגובאי (פירוש מין ארבה) בכל שהוא' וכו' (שו"ע או"ח תקעו,ט). לכן מדגיש פרעה שהארבה הוא מוות חמור, שאם ישאר אפילו אחד זה יגרום שבדרך הטבע יבואו אח"כ עוד, ולכן מבקש שיסיר לגמרי שלא ישאר לגמרי, שלא כמו בצפרדע שנשארו ביאור (שמות ח,ז), שכך היה מקום לחשוב שישארו ארבה מועט במצרים שכך זהו דבר טבעי שקורה (כמו הצפרדע ביאור), לכן מדגיש שזה מוות, שאפילו אחד שישאר יביא לנזק (אולי כרמז "רק" זה מיעוט ו"את" זה ריבוי, כרמז בדברי פרעה "רק את המות הזה", שהמיעוט – אפילו אחד, יגרום לריבוי הארבה שיבואו בעקבותיו, ולכן זה זה מות מיוחד בחומרתו, "המות הזה" מוות מיוחד ששונה ממוות אחר). אולי במכת ארבה נעשה דבר שהוא דומה לטבעי, שהגעת ארבה שמחסל יבולים זה דבר טבעי, אלא שכאן הגילוי היה בכמות החריגה, כמו שמשה אומר לפרעה: “ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך ואבות אבתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (שמות י,ו), וכן נעשה: "ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן" (פס' יד). לכן כיון שזה היה נראה מאוד דומה לדבר טבעי, אבל התגלה בזה יד ה', אז זה גרם למצרים להרהר שבעצם כל מה שנעשה בטבע זה בעצם יד ה' שמסתתרת בטבע, היפך ממה שהאמינו שכוחות הטבע הם השולטים ויש לעבדם, כאן התברר שזה כיסוי של יד ה'; לכן זה כ"ך כאב לפרעה כמוות (בפרט שהוא טען על עצמו שהוא אל).