"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" וגו' (שמות כה,א-ב). "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים" (שם לא,יח). '"ויתן אל משה" וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה, מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן (צ"ע טובא דלמא הכל כסדר, וציווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל, וקודם רדתו מההר עשו את העגל ומשה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקב"ה. וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל אשר על כן בציווי הקב"ה כתיב "מאת כל איש" דהיינו גם ערב רב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל: "איש איש" מלמד וכו', ומשה בציווי אמר לישראל "קחו מאתכם" דייקא ולא מערב רב, לפי שהם גרמו בנזקים וק"ל)' (רש”י). מרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק"ל זיע”א מסביר ('תורת המקרא' פרשת “תרומה”) שרש”י למד שהתורה לא כתבה כסדר האירועים (שאין מוקדם ומאוחר בתורה) כיון שלפני חטא העגל לא היו צריכים משכן כדי שהשכינה תשרה בישראל, ולכן דווקא לאחר מעשה העגל הצטוו על המשכן. לכאורה צריך להבין מדוע התורה שינתה את הסדר, למה לא נכתב כמו שקרה בפועל? אולי אפשר שהתורה רצתה להקל מעט על סיפור חומרת חטא ישראל במעשה העגל, לכן הכניסה את הציווי על המשכן קודם למעשה העגל כדי לעשות הפרדה בין הסיפור של עליית משה לסיני שנאמר בסוף פרשת משפטים לבין חטא העגל. שבסוף פרשת משפטים נאמר: “וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" (שמות כד,טז-יח). שבזה מודגש מעלת מעמד הר סיני ועליית משה לסיני, ואם מיד היה נאמר "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" וגו' (שם לב,א). זה היה נשמע קטרוג גדול על ישראל, שנמצאים במעמד כ"ך אדיר וכופרים ועושים את העגל, לכן הכניסה התורה באמצע את מעשה המשכן. אולי גם כרמז שאמנם הציווי על המשכן היה לאחר חטא העגל, אבל כבר בהר בנתינת התורה ה' לימד על מעשה המשכן, שאחרת התורה היתה חסרה (והיה בזה כעין לימוד של דרוש וקבל שכר. או שנאמר שכך צריך לעשות כשיחטאו, ולאחר שחטאו נאמר לעשות, כעין שה' היה מצווה במשכן כל פעם על לימוד ועשיית מצוות למעשה מאותו הזמן), לכן נאמר כאילו שזה כבר בסיני. אולי היה בזה כגילוי שה' מקדים רפואה למכה, ולכן עוד לפני חטא העגל ה' קבע בתורה את מצוות המשכן שיכפר על מעשה העגל. אולי גם במשכן מוכח על שה' החזיר שכינתו לישראל, נגד מחשבת הגוים, ובזה יש מעלה גדולה לישראל, ולכן זה נאמר כאן לפני חטא העגל כדי להראות את מעלת ישראל לפני חטא העגל, שיש בזה סנגוריה על ישראל: 'דבר אחר, "משכן העדת" עדות לכל האמות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריא, עד שנתרצה להם הקדוש ברוח הוא. אמר משה: רבונו של עולם, ומי מודיע לאמות שנתרצית? אמר לו: לך אמר להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה, ח). לכך כתיב "משכן העדת”, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא “פקודי” סימן ב). אולי בא לחבר את ציווי המשכן למעמד הר סיני להדגיש שיש קשר המשך ביניהם: 'וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (שמות כד טז): "וישכן כבוד ה' על הר סיני”, וכתיב (דברים ה כא): "הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו”, כן כתוב במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני' וכו' (רמב"ן; שמות כה,ב). אולי בא החיבור למעמד מתן תורה לגלות שבמקדש יש כח של חיבור למעלת ישראל כעין לפני החטא, שמשפיע קדושה עד כדי מסירות נפש גמורה, כעין המעשה ביוסף משיתא שהושפע מהנגיעה במנורה: 'יוסף משיתא. בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה. אמרין ליה: עול, ומה דאת מפיק, דידך! נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דאת מפיק, דידך! ולא קיבל עליו. אמר רבי פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו. אמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו? נתנו אותו בחמור של חרשים, והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר: ווי, אוי, אוי, שהכעסתי לבוראי!' (ב"ר סה,כב). אולי גם נאמר קודם לעגל על המשכן שבשורשו זהו הארון עם הלוחות (שגם הם נאמרו כאן), ועליו הכפורת עם הכרובים שעשוי מקשה אחת ("ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת" [שמות כה,יח]), והיא מראה על החיבור בין הקב"ה וישראל ('כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו. וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דברי הימים ב ג, יג) "ופניהם לבית"? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום' [ב"ב צט,א]), שבא להדגיש שבנ"י מדובקים בקב"ה (ולכן מקשה אחת), ולכן גם מה שחטאו זה לא מראה על מהותם של ישראל, אלא חטאו בעקבות שהערב רב דרדר אותם: '"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"; שמות לב,ד). שזהו סנגוריא גדולה על ישראל והבאת האמת, שלא יטעו במעלת בנ"י בשל סיפור העגל, לכן הוקדם ציווי המשכן. גם במשכן מוכח על אהבת הקב"ה לישראל: 'אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה' (יומא נד,א). שזהו כגילוי סנגוריא לפני סיפור חטא העגל הקשה. עוד אפשר שאמנם הציווי על המשכן היה לאחר העגל, אבל יש גם עניין של משכן במעלה אחרת, כעין מקדש של מעלה שהוא לא קשור לחטא כלל, שכך היו ראויים להקים מקדש שכזה כמו שיהיה לעתיד לבא שירד מקדש משמים, לאחר שנטהר ונתקדש לגמרי מחטיאנו, ולא יהיה עוד קשר לחטא; לכן נאמר על ציווי המשכן קודם לעגל לומר שיש גם עניין של משכן שלא קשור לעגל, אלא שבשל חטא העגל לא זיכנו לגילויו אלא לגילוי המשכן בצורה הנמוכה של השראת שכינה גם לאחר חטא העגל. אולי בכוונה התורה הסמיכה את ציווי המשכן למתן תורה, לומר שעיקר המשכן הוא גילוי תורה (כמו ששורש המשכן, המקום הכי קדוש ומרכזי הוא קה"ק שם ארון עם הלוחות; וכן במשכן ה' היה ממשיך להעביר את התורה למשה), שלא יחשבו שלאחר חטא העגל ניתן המשכן שהוא מחבר לה' ולכן יכולים לחטוא והמשכן יחבר ויכפר. לכן הוצמד ציווי המשכן למתן תורה, לפני חטא העגל, לומר שכח המשכן הוא גילוי כח התורה, ואינו מכפר כשלעצמו בנפרד, כעין דברי הנביא: “שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלקינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" וגו' (ישעיהו א,י-יב).