כתובים ככתבם - תהלים, א-סו: פרויקט חדש
עיון בכתוב בספרי כתובים,
בלא סיוע מפרשים וחז"ל
=================
תהלים [1] תהלים א,ב: וּבְתוֹרָתוֹ
יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה: ש: מדוע יש להגות בתורה גם ביום וגם בלילה? ת:
דרך החיים הנכונה לאדם היא שהדרך תהיה עם משמעות. רשע הוא אדם שחי בלי משמעות
קבועה, אלא לפעמים, כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ (ד). האדם
המאושר, אַשְׁרֵי הָאִישׁ (א), מצוּוֶה להגות בתורה כל
היום וכל הלילה, כדרך חיים, לאו דווקא כמצווה ללמוד תורה בעיתים קבועות, אלא מתוך
זה שהוא חפץ בתורת ה': כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ. זה מורה על כך
שיש משמעות לחייו ולכן הוא בגדר אַשְׁרֵי הָאִישׁ. [1] ב,יב: אַשְׁרֵי, כָּל-חוֹסֵי בוֹ: ש: כיצד חסיון בה' יעשה
אדם למאושר? ת: המלכים והרוזנים זלזלו בה' ושאפו ל"חירות": נְנַתְּקָה, אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ; וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ
עֲבֹתֵימוֹ (ג). ה' שוחק ולועג להם (ד), כי לא זאת הדרך לאושר. גם כשהאדם שמח עליו
להתנהג כאילו הוא חוסה בה': עִבְדוּ אֶת-יְהוָה בְּיִרְאָה; וְגִילוּ, בִּרְעָדָה
(יא). התנהגות אחרת מביאה לאובדן הדרך: וְתֹאבְדוּ
דֶרֶךְ (יב), על כן יש לחסות בה' ולא לרצות את ה"חירות" המדומה, ובכך
אושרו של האדם. [1] ג,ו: אֲנִי שָׁכַבְתִּי, וָאִישָׁנָה; הֱקִיצוֹתִי--כִּי יְהוָה
יִסְמְכֵנִי: ש: מה מסמל את הביטחון המוחלט בה'? ת: זה שאדם מפוחד
מרודפיו (בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ;
פסוק א') יכול לישון בשקט ולהתעורר, תוך כדי שה' סומך וסוכך עליו – זהו
הביטחון המוחלט בה'. [1] ד,ב: בְּקָרְאִי, עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי--בַּצָּר, הִרְחַבְתָּ לִּי;
חָנֵּנִי, וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי: ש: מה צריך אדם מה'? ת: שה' יענה לו, ירחיב לו וישמע
תפילתו. זה מה שיביא לשלוותו: בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו,
אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן (ט). [1] ה,ח: וַאֲנִי--בְּרֹב חַסְדְּךָ, אָבוֹא בֵיתֶךָ: ש: מה מבטא את
הקרבה לה'? ת: לבוא אל ה', לביתו – בית המקדש או מקום התפילה – הוא ההבדל
הגדול בין מבקש קרבת ה' למבקש להתרחק ממנו: לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים, לְנֶגֶד
עֵינֶיךָ (ו). [1] ו,ז: בְּדִמְעָתִי, עַרְשִׂי אַמְסֶה: מה גרם למהפך מפחד של
המתפלל (וְנַפְשִׁי, נִבְהֲלָה מְאֹד; ד) לפחד של האויב
(יֵבֹשׁוּ, וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד--כָּל-אֹיְבָי; יא)? ת:
התפילה המתמדת והכנה גרמה לה' לבצע את המהפך הנזכר: יָגַעְתִּי,
בְּאַנְחָתִי--אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה, מִטָּתִי; בְּדִמְעָתִי, עַרְשִׂי אַמְסֶה
(ז). [1]
ז,יא: מָגִנִּי עַל-אֱלֹהִים; מוֹשִׁיעַ,
יִשְׁרֵי-לֵב: ש: מה יגרום שרודפַי (הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל-רֹדְפַי,
וְהַצִּילֵנִי; ב') ייהפכו לרדופים (יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ; וְעַל
קָדְקֳדוֹ, חֲמָסוֹ יֵרֵד; י"ז)? ת: צריך להיות ישר-לב בתפילה אל ה'
לבקשת עזרה, שהרי ה' בוחן את האמת: וּבֹחֵן לִבּוֹת,
וּכְלָיוֹת (י') [1]
ח,ב: יְהוָה אֲדֹנֵינוּ-- מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ,
בְּכָל-הָאָרֶץ: ש: במה ה' אדיר, מלבד הודו על השמים (ב) ובריאת השמים הירח
והכוכבים (ב-ד)? ת: אדירותו של ה' מתבטאת במקום החשוב והמכובד שנתן לאדם (וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר
תְּעַטְּרֵהוּ; ו') שאפשרה לאדם לשלוט ולמשול בכל (כֹּל, שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו; ז'), כולל בבהמות, ציפורים והדגים (ח-ט).
זאת אדירות ה' (י'). [1] ט,ב אוֹדֶה
יְהוָה, בְּכָל-לִבִּי: ש: איך יכול
היה דוד להודות לה' בכל ליבו, וזאת לאחר מות בנו של דוד (א'), אבשלום, והוא כל
כך הצטער על מותו: וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי
אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ,
אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי (שמואל ב יט,א)? ת: דוד מבין שבעצם מות בנו, ה'
מנחיל לנו עיקרון חשוב לפרט (יג) ולכלל (טז): כִּי-דֹרֵשׁ
דָּמִים, אוֹתָם זָכָר; לֹא-שָׁכַח, צַעֲקַת עניים (עֲנָוִים) (י"ג). כלומר, גם דבר רע שקורה לאדם הפרטי מביא לתיקון העולם. [1]
י,טז: יְהוָה מֶלֶךְ, עוֹלָם וָעֶד; אָבְדוּ
גוֹיִם, מֵאַרְצוֹ: ש: איך מתקשר פסוק זה לטענה על ה': לָמָה יְהוָה, תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק (א)? ת: גאוות הרשעים ביכולתם להרשיע (בְּגַאֲוַת רָשָׁע, יִדְלַק עָנִי; ב'), נגדעת כאשר ה'
קם (קוּמָה יְהוָה--אֵל, נְשָׂא יָדֶךָ ;
י"ב) ומאביד אותם: אָבְדוּ גוֹיִם, מֵאַרְצוֹ, כי
ה' נצחי – 'מלך עולם ועד', והרשעים חולפים, ואינם יכולים להתמיד במעשיהם כרצונם:
בַּל-יוֹסִיף עוֹד--לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ, מִן-הָאָרֶץ (י"ח). [1]
יא,ה: יְהוָה, צַדִּיק יִבְחָן: ש: איך ניתן
להימנע מחיצי הרשעים (הָרְשָׁעִים,
יִדְרְכוּן קֶשֶׁת, כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר; ב')? ת: ה' בוחן את
הצדיקים, ואם הם אכן צדיקים יַמְטֵר עַל-רְשָׁעִים,
פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת--מְנָת כּוֹסָם (ו). [1]
יב,ז: אִמְרוֹת יְהוָה, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת: ש: מדוע
חשובות 'אמרות ה''? ת: כדי להבליט את הניגוד למדברים בלשון גבוהה ומתנשאת: אֲשֶׁר אָמְרוּ, לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר--שְׂפָתֵינוּ
אִתָּנוּ: מִי אָדוֹן לָנוּ (ד). [1] יג,ב: עַד-אָנָה,
תַּסְתִּיר אֶת-פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי: ש: מה צריכה להיות התגובה שלנו להסתרת פני
ה'? ת: לבטוח בה': וַאֲנִי, בְּחַסְדְּךָ
בָטַחְתִּי-- יָגֵל לִבִּי, בִּישׁוּעָתֶךָ (ו). [1]
יד,ב: הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל-- דֹּרֵשׁ,
אֶת-אֱלֹהִים: מיהו המשכיל? ת: זה שדורש אלוהים, וזאת בניגוד לנבל: אָמַר
נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים (א). [1]
טו,א: יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי-יִשְׁכֹּן,
בְּהַר קָדְשֶׁךָ: מיהו הראוי להיות קרוב לה'? ת: עשה ולא תעשה.
עשה: הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק; וְדֹבֵר אֱמֶת,
בִּלְבָבוֹ (ב), נִבְזֶה, בְּעֵינָיו נִמְאָס--
וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד (ד). לא תעשה: לֹא-רָגַל, עַל-לְשֹׁנוֹ--לֹא-עָשָׂה
לְרֵעֵהוּ רָעָה; וְחֶרְפָּה, לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ (ג), כַּסְפּוֹ, לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ-- וְשֹׁחַד עַל-נָקִי,
לֹא לָקָח (ה). [1] טז,ח: שִׁוִּיתִי
יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: כִּי מִימִינִי, בַּל-אֶמּוֹט: ש: במה אדם
מרגיש בטוח? ת: מספיק שידמה (שיויתי) את ה' לצידו, כאילו עומד לימינו, ובזה גם
ישמח: אֹרַח חַיִּים: שֹׂבַע שְׂמָחוֹת,
אֶת-פָּנֶיךָ (יא). [1]
יז,יג: קוּמָה יְהוָה-- קַדְּמָה פָנָיו,
הַכְרִיעֵהוּ; פַּלְּטָה נַפְשִׁי,
מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ: ש: כיצד לבקשת המתפלל אל ה', צריך ה' לנהוג כלפי אלה
הרודפים אותו? ת: ה' מתבקש להקדים ולהכריע את הרשע, בטרם ישלוף את חרבו (קוּמָה יְהוָה-- קַדְּמָה פָנָיו; י"ד), כי מצבי
קשה: שָׁמְרֵנִי, כְּאִישׁוֹן בַּת-עָיִן; בְּצֵל
כְּנָפֶיךָ, תַּסְתִּירֵנִי ... אֹיְבַי
בְּנֶפֶשׁ, יַקִּיפוּ עָלָי (ח-ט). [1]
יח,כא: יִגְמְלֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי; כְּבֹר
יָדַי, יָשִׁיב לִי: ש: באיזה מצב ה' יעזור לנזקק לו? ת: ה' רואה את
צדקת הנזקק לו (כְּצִדְקִי) ונקיוּת ידיו
מעוונות (כְּבֹר יָדַי), ואז נותן לנזקק את
הכלים לנצח את אויביו: מְלַמֵּד יָדַי, לַמִּלְחָמָה
(לה), תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי (לז), וַתְּאַזְּרֵנִי חַיִל, לַמִּלְחָמָה (מ), וזאת בתנאי שהנזקק לו יקרא ויתפלל לה': בַּצַּר-לִי, אֶקְרָא יְהוָה (ז). התוצאה אז תהיה
שאגדל ואצליח אף יותר מאויבי: אַף מִן-קָמַי,
תְּרוֹמְמֵנִי (מט). [1]
יט,ח: תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת
נָפֶשׁ: ש: במה התורה 'משיבת נפש' האדם, כלומר משמחת אותו? ת: התורה ישרה
ואמיתית לכל המתבונן ביוצרהּ, כלומר ה', בזה שהשמים והשמש (ב-ה) נשמעים לו ועדים
לפעלו: עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה (ח). כפועל יוצא, האדם המקיים את מצוות ה' חש שמחה
ועיניו מאירות (ט). חטאים הבאים בשוגג (שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין; י"ג) לא יעיבו
על השמחה: פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים,
מְשַׂמְּחֵי-לֵב (ט). [1]
כ,ו: נְרַנְּנָה,
בִּישׁוּעָתֶךָ--וּבְשֵׁם-אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל; יְמַלֵּא יְהוָה,
כָּל-מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: ש: למי ימלא
ה' כל משאלותיו? ת: אדם המכיר בישועת ה', זכאי גם למילוי כל
משאלותיו. דוד מבין מדוע ה' מושיע אותו: עַתָּה
יָדַעְתִּי--כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ: יַעֲנֵהוּ, מִשְּׁמֵי
קָדְשׁוֹ (ז), כי אנו מזכירים את שמו, כלומר מודעים לכך
שהטובה באה מאת ה': וַאֲנַחְנוּ, בְּשֵׁם-יְהוָה
אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. מכאן הדרך להתעודד: וַאֲנַחְנוּ
קַּמְנוּ, וַנִּתְעוֹדָד (ט), ולצפות למילוי כל משאלותינו. [1] כא,ח: כִּי-הַמֶּלֶךְ,
בֹּטֵחַ בַּיהוָה; וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן, בַּל-יִמּוֹט: ש: מה גרם לביטחון
המלך בה'? ת: ה' נותן למלך מה שליבו של המלך חפץ: תַּאֲוַת
לִבּוֹ, נָתַתָּה לּוֹ; וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו, בַּל-מָנַעְתָּ סֶּלָה.
כִּי-תְקַדְּמֶנּוּ, בִּרְכוֹת טוֹב;
תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ, עֲטֶרֶת פָּז. חַיִּים, שָׁאַל מִמְּךָ--נָתַתָּה לּוֹ;
אֹרֶךְ יָמִים, עוֹלָם וָעֶד. גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ, בִּישׁוּעָתֶךָ;
הוֹד וְהָדָר, תְּשַׁוֶּה עָלָיו. כִּי-תְשִׁיתֵהוּ
בְרָכוֹת לָעַד; תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה, אֶת-פָּנֶיךָ (ג-ז). [1] כב,ז: וְאָנֹכִי
תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ: ש: האם דוד אומר זאת מענווה או מתיאור מצבו העגום?
ת: להבנתי, דוד מתלונן על מצבו העגום, שכל רואיו בזים ולועגים לו: חֶרְפַּת אָדָם,
וּבְזוּי עָם.
ח כָּל-רֹאַי, יַלְעִגוּ לִי (ז-ח). תלונה זאת באה על רקע העובדה שאת האבות
ה' הציל: בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ (ה). אויביו כבר מתכננים לחלק את בגדיו: (יט). דוד
מתחנן אל ה': הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה (כב).
דוד מבטיח להלל את ה' לאחר הצלתו: אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ
לְאֶחָי; בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ (כג), וזה יגרום לקידוש ה': יְהַלְלוּ
יְהוָה, דֹּרְשָׁיו; יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד
(כז). [1]
כג,ו: אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד
יִרְדְּפוּנִי--כָּל-יְמֵי חַיָּי: ש: מה מביא את הטוב? ת: ה' גורם
שלמרות המצב הרע: גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת,
לֹא-אִירָא רָע (ד), הסוף הוא שיישב בבית ה': וְשַׁבְתִּי
בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים (ו). התנאי הוא שתראה את ה' כרועך: יְהוָה רֹעִי (א). [1]
כד,ג: מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה: ש: מי ראוי
לשבת בהר ה'? ת: הוא צריך להיות ישר: נְקִי
כַפַּיִם, וּבַר-לֵבָב: אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא
לַשָּׁוְא נַפְשִׁי (ד), ובתנאי שיהיה דורש ה' ומבקש פניו: זֶה, דּוֹר דֹּרְשָׁו, מְבַקְשֵׁי
פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה (ו). [1]
כה,יב: מִי-זֶה הָאִישׁ, יְרֵא יְהוָה: ש: מהן
תכונותיו של ירא ה'? ת: אדם המכיר בגדולת ה' ומעז לבקש מה' את עזרתו: עֵינַי תָּמִיד, אֶל-יְהוָה (טו), פְּנֵה-אֵלַי וְחָנֵּנִי (טז), רְאֵה עָנְיִי, וַעֲמָלִי
(יח), שָׁמְרָה נַפְשִׁי, וְהַצִּילֵנִי (כ),
וגם מבקש על האומה כולה: פְּדֵה אֱלֹהִים,
אֶת-יִשְׂרָאֵל-- מִכֹּל, צָרוֹתָיו (כב). [1]
כו,יב: בְּמַקְהֵלִים, אֲבָרֵךְ יְהוָה: ש: מה
מאפשר לאדם להימנע מחטא? ת: החברה בה הוא שוהה משפיעה רבות על התנהגותו. כל
עוד אדם יושב עם רשעים הוא חוטא: שָׂנֵאתִי, קְהַל
מְרֵעִים; וְעִם-רְשָׁעִים, לֹא אֵשֵׁב (ה). הוא צריך לשבת
ב'מקהלים', כלומר קהל של צדיקים ואוהבי ה', ואז רק יברך
את ה' וידמה לו. [1]
כז,ו: וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי, עַל אֹיְבַי
סְבִיבוֹתַי: ש: מהי הנקודה ('ועתה') בה אדם מרים ראשו על אויביו? ת: נקודת
השינוי היא הסתופפות בבית ה': שִׁבְתִּי
בְּבֵית-יְהוָה, כָּל-יְמֵי חַיַּי; לַחֲזוֹת
בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ (ד). הביקור בהיכל והישיבה
בבית ה' – הם הנותנים את היכולת להתגבר
על כל אויב. [1] כח,ב:
שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי, בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ;
בְּנָשְׂאִי יָדַי, אֶל-דְּבִיר קָדְשֶׁךָ: ש: איך לגרום לכך שה' ישמע את קול
תחנוניך? ת: האדם ישווע לה' (בשוועי אליך), יישבע לו (בנושאי ידי) ויבקר בהיכלו (אל דביר קדשך), והתוצאה:
בָּרוּךְ יְהוָה: כִּי-שָׁמַע, קוֹל תַּחֲנוּנָי (ו). [1]
כט,א: הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז: ש: מה
מטרת פירוט השבח והכוח לה' בכל הפרק (קוֹל-יְהוָה
בַּכֹּחַ, קוֹל יְהוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים, קוֹל-יְהוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ,
ועוד)? ת: ה' ינחיל לעם את כל העוז והכבוד שנזכר בפרק: יְהוָה--עֹז,
לְעַמּוֹ יִתֵּן; יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. השבח והכוח יהיו
בסופו של דבר נחלתו של עם ישראל. יש תנאי לכל זה: הִשְׁתַּחֲווּ
לַיהוָה, בְּהַדְרַת-קֹדֶשׁ (ב). [1]
ל,ט: אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא; וְאֶל-אֲדֹנָי,
אֶתְחַנָּן: ש: מה משמעות שם אֲ-דֹנָי לעומת שם ה' (הויה)? ת: שם
אדנות (א-דני) בפסוק זה הוא מופע יחידי בכל הפרק, לעומת תשע פעמים הויה (ה'),
כלומר יש כאן משהו חריג. דוד חשב שהוא כבר בשלוה: וַאֲנִי,
אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי--בַּל-אֶמּוֹט לְעוֹלָם (ז), ונבהל כשגילה שה' מסתיר
פניו ממנו: הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ, הָיִיתִי נִבְהָל (ז).
לא נותרה לו ברירה אלא להתחנן לה', כעבד המתחנן לאדונו. תחינה זאת היא בכל כוחות
הנפש שלו, כלומר בשם אדנות. [1]
לא,טו: וַאֲנִי, עָלֶיךָ בָטַחְתִּי יְהוָה;
אָמַרְתִּי, אֱלֹהַי אָתָּה: ש: מה צריך לעשות כדי לצאת ממצב של נרדפות
(מִכָּל-צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה; יב) למצב של שליטה ורדיפת
הרשעים (יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים, יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל;
יח)? ת: יש לבטוח בה', ולקבלו עליך לאלוהים. יש להתחזק ולהתאמץ, ולייחל רק
לה': חִזְקוּ, וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם--כָּל-הַמְיַחֲלִים,
לַיהוָה (כה). [1]
לב,ב: אַשְׁרֵי אָדָם--לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ
עָוֹן: ש: איך לגרום לכך שה' לא יחשב את מעשיך הרעים כעוון? ת: יש
להודיע לה' ולהודות על מעשי העוונות ולא להסתירם: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, וַעֲוֹנִי
לֹא-כִסִּיתִי--
אָמַרְתִּי, אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוָה (ה).
התוצאה: וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי (ה). [1] לג,כב: יְהִי-חַסְדְּךָ
יְהוָה עָלֵינוּ: כַּאֲשֶׁר, יִחַלְנוּ לָךְ: ש: איך לזכות בחסד ה' עלינו?
ת: לפי מידת ההשתוקקות והייחול אל ה' – כך חסדו אליך: כַּאֲשֶׁר, יִחַלְנוּ לָךְ. [1] לד,יב: יִרְאַת
יְהוָה, אֲלַמֶּדְכֶם: ש: האם יראת ה' באה מתוך רגש או מתוך לימוד? ת:
בפסוק נראה במפורש שיראת ה' מצריכה לימוד. נושאי הלימוד העיקריים הם: לִרְאוֹת טוֹב (יג), נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ,
מִדַּבֵּר מִרְמָה (יד), סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ
שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (טו). כל זה
מביא ליראת ה', ובכך ה' פודה את יראיו: פֹּדֶה יְהוָה,
נֶפֶשׁ עֲבָדָיו (כג). [1] לה,יח: אוֹדְךָ,
בְּקָהָל רָב; בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ: ש: מה יגרום לשינוי מצב
הנרדפות? ת: גם במצב קשה, יש להודות להלל ולשבח את ה', ודווקא בפרהסיה, בפני
עם רב, ואז ה' יושיע ויגרום שלא ישמחו אויביו במפלתו: אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי
אֹיְבַי שֶׁקֶר (יט). התוצאה תהיה הודיה לה' באופן ישיר, לא בפרהסיה: וּלְשׁוֹנִי, תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ; כָּל-הַיּוֹם, תְּהִלָּתֶךָ
(כח). [1] לו,יב: אַל-תְּבוֹאֵנִי,
רֶגֶל גַּאֲוָה; וְיַד-רְשָׁעִים, אַל-תְּנִדֵנִי: ש: מהו 'אַל-תְּנִדֵנִי'? ת: אל תאפשר לי לנוד ולנוע בהתאם
לפיתוי הרשעים, שהרי הרשעים אינם פוחדים מאלוהים (ב) וחושבים איך להרע (ה), לעומת
הצדיקים שרוצים לראות אור בהתאם לאור האלוהים: בְּאוֹרְךָ,
נִרְאֶה-אוֹר (י). על ידי כך יזכה המתפלל לחסד ה': מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ, לְיֹדְעֶיךָ (יא). [1] לז,ג: שְׁכָן-אֶרֶץ,
וּרְעֵה אֱמוּנָה: ש: מהו 'רְעֵה אֱמוּנָה'? ת: אמונה בה' משולה לעדר,
המוּבל בשטח על ידי מנהיג האוהב את עדרו, ולכן יש להוליך באהבת ה' את דרכי הלימוד
לאמונה. הנה כמה עצות איך להוביל את לימוד האמונה: בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה-טוֹב (ג), דּוֹם, לַיהוָה (ז), הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה (ח), סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב
(כז), קַוֵּה אֶל-יְהוָה, וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ
(לד), לז שְׁמָר-תָּם, וּרְאֵה יָשָׁר (לז). [1] לח,טז: כִּי-לְךָ
יְהוָה הוֹחָלְתִּי; אַתָּה תַעֲנֶה, אֲדֹנָי אֱלֹהָי: ש: לְמָה מייחל
המתפלל לה'? ת: המתפלל מודע לחטאיו: מִפְּנֵי
חַטָּאתִי (ד), מִפְּנֵי, אִוַּלְתִּי (ו), כִּי-עֲוֹנִי אַגִּיד (יט). אף
אחד לא יכול לעזור לו להימנע מנגע החטא, אפילו לא אוהביו: אֹהֲבַי, וְרֵעַי--מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ; וּקְרוֹבַי, מֵרָחֹק
עָמָדוּ (יב). המפלט האחרון שלו הוא ה', לכן אליו הוא פונה: לְךָ יְהוָה הוֹחָלְתִּי, לך ולא לאחר. המתפלל זקוק
לעזרת ה' כדי לעזור לעצמו, להתגבר על חטאו: חוּשָׁה
לְעֶזְרָתִי: אֲדֹנָי, תְּשׁוּעָתִי (כג). [1]
לט,ח: וְעַתָּה מַה-קִּוִּיתִי אֲדֹנָי--
תּוֹחַלְתִּי, לְךָ הִיא: ש: לְמָה מקווה ומייחל המתפלל לה'? ת:
עוון לשון הרע (אֶשְׁמְרָה דְרָכַי, מֵחֲטוֹא
בִלְשׁוֹנִי: אֶשְׁמְרָה לְפִי
מַחְסוֹם; ב) הוא עוון שלא ניתן להיגמל ממנו ללא עזרת ה'. לכך הוא מקווה ומייחל, רק לה' (לְךָ הִיא),
ואם יושיעו ה', יצליח להבליג ולהימנע מדיבור רע: הָשַׁע
מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה (יד). [1]
מ,י-יא: בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק, בְּקָהָל
רָב--הִנֵּה שְׂפָתַי, לֹא אֶכְלָא: יְהוָה ... אֱמוּנָתְךָ
וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי; ... לְקָהָל רָב: ש: מה
הגמול מפרסום גדולת ה' בעולם? ת: ה' נענה
לצרותינו ולא כולא את רחמיו וחסדיו אלינו: אַתָּה
יְהוָה--לֹא-תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי; חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ,
תָּמִיד יִצְּרוּנִי (יב). [1] מא,יד: בָּרוּךְ
יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--מֵהָעוֹלָם, וְעַד הָעוֹלָם, אָמֵן וְאָמֵן: ש: על
מה כל כך מודים לה' ב'אמן ואמן'? ת: כאשר אדם מרגיש נבגד מאנשי שלומו (גַּם-אִישׁ שְׁלוֹמִי, אֲשֶׁר-בָּטַחְתִּי בוֹ--אוֹכֵל
לַחְמִי;
הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב; י) וה'
מאפשר לו לשלם לבוגד כפי המגיע לו (וַאֲשַׁלְּמָה
לָהֶם; יא), אז אדם יודע כי ה' אוהב אותו וחפץ בו, ולא מאפשר לאויביו להריע
ולשמוח בכישלונו (בְּזֹאת יָדַעְתִּי, כִּי-חָפַצְתָּ
בִּי: כִּי לֹא-יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי; יב). זאת הרגשה נפלאה לאדם, ואז הוא
מודה לה' בכל לבו ב'אמן ואמן'. [1]
מב,ו: מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי,
נַפְשִׁי--וַתֶּהֱמִי עָלָי: הוֹחִלִי לֵאלֹהִים: ש: איך לזכות בהגנת ה'? ת:
ראשית יש להכפיף עצמך לה' (מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי,
נַפְשִׁי; ו), יש לערוג, לרצות מאד, את ה' (כֵּן
נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים; ב), ולייחל אליו: הוֹחִילִי לֵאלֹהִים,
כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ (יב). התוצאה: יוֹמָם, יְצַוֶּה יְהוָה חַסְדּוֹ,
וּבַלַּיְלָה, שִׁירֹה עִמִּי (ט). [1]
מג,ד: וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר--אֱלֹהִים אֱלֹהָי: ש:
איך אדם יוצא מעצבות (לָמָה זְנַחְתָּנִי:
לָמָּה-קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ; ב) לשמחה
ונגינה בכינור? ת: המתפלל מכיר בגדולת ה' ומבקש: שְׁלַח-אוֹרְךָ
וַאֲמִתְּךָ (ג), ואז הם יביאוהו לבית המקדש, ויאפשרו לו לבוא למזבח ה', לשמוח
ולנגן ולהכיר באדנות ה' עליו: אֱלֹהִים אֱלֹהָי
(ד). כך ייהפך מעצוב לשמח. [1]
מד,י: אַף-זָנַחְתָּ, וַתַּכְלִימֵנוּ;
וְלֹא-תֵצֵא, בְּצִבְאוֹתֵינוּ: ש: לְמה מצפה המתלונן על ה'? ת:
המתלונן זועק על כך שה' עזר ולחם למען אבותינו: אֲבוֹתֵינוּ
סִפְּרוּ-לָנוּ: פֹּעַל פָּעַלְתָּ
בִימֵיהֶם (ב), לחם את מלחמותיהם: כִּי לֹא בְחַרְבָּם, יָרְשׁוּ אָרֶץ,
וּזְרוֹעָם, לֹא-הוֹשִׁיעָה-לָּמוֹ: כִּי-יְמִינְךָ
וּזְרוֹעֲךָ, וְאוֹר פָּנֶיךָ (ד),
ואילו אנו היום, אף שאנו עובדים אותך ומהללים אותך (בֵּאלֹהִים,
הִלַּלְנוּ כָל-הַיּוֹם; וְשִׁמְךָ, לְעוֹלָם נוֹדֶה סֶלָה; ט), אתה ה'
מכרת אותנו: תִּתְּנֵנוּ, כְּצֹאן מַאֲכָל;
וּבַגּוֹיִם, זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר-עַמְּךָ בְלֹא-הוֹן (יב-יג). הפרק אינו עונה על שאלת המתלונן, אלא
מסיים בתפילה הראויה: קוּמָה, עֶזְרָתָה לָּנוּ;
וּפְדֵנוּ, לְמַעַן חַסְדֶּךָ (כז). [1]
מה,ח: אָהַבְתָּ צֶּדֶק, וַתִּשְׂנָא-רֶשַׁע:
עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן--מֵחֲבֵרֶךָ: ש: למי
מכוונים דברים אלה? ת: הדברים מכוונים למי שמתעתד להיות מלך בישראל. עליו
לאהוב צדק ולשנוא רשע, עליו להיות
לבוש בכבוד (מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת,
כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ; ט), עליו לשלוט בנשיו – גם כאלה שבאו מחוץ לעמו, כגון
צור: וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ: כִּי-הוּא
אֲדֹנַיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי-לוֹ, וּבַת-צֹר: בְּמִנְחָה, פָּנַיִךְ יְחַלּוּ--עֲשִׁירֵי עָם
(יב-יג). לכל זה יש תנאי, שהמלך יזכיר את ה' בכל עת, ומזה
יהיה כוחו: אַזְכִּירָה שִׁמְךָ, בְּכָל-דֹּר וָדֹר;
עַל-כֵּן עַמִּים יְהוֹדוּךָ, לְעֹלָם וָעֶד (יח). [1]
מו,ט: לְכוּ-חֲזוּ, מִפְעֲלוֹת
יְהוָה--אֲשֶׁר-שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ: ש: לשם מה בני אדם צריכים
להתבונן במפעלות ה'? ת: זה מה שנותן כוח לאדם הסומך על ה', להמשיך ולאמין בו: אֱלֹהִים לָנוּ, מַחֲסֶה וָעֹז;
עֶזְרָה בְצָרוֹת, נִמְצָא מְאֹד (ב), מִשְׂגָּב-לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה (ח, יב). כאשר אדם רואה בעיניו את גדולת ה', הוא
מאמין רק בו. [1]
מז,ו: עָלָה אֱלֹהִים, בִּתְרוּעָה; יְהוָה,
בְּקוֹל שׁוֹפָר: ש: במה כוחו של השופר? ת: השופר מייצג את השליטה
בכל השומעים: זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ; זַמְּרוּ
לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ (ז). גם אלוהים אחרים – דהיינו פסלי עובדי עבודה זרה
– וגם כל אדם, מתייחסים בזאת אל ה' כמלך. [1]
מח,יד: שִׁיתוּ לִבְּכֶם, לְחֵילָה--פַּסְּגוּ
אַרְמְנוֹתֶיהָ: לְמַעַן תְּסַפְּרוּ, לְדוֹר אַחֲרוֹן: ש: מה מטרת התיאור, לכל
אורך הפרק, של גדולת ה' וחשיבות ירושלים - עיר המקדש? ת: כדי שנעביר
לדורות הבאים את דבר גדולת ה' וירושלים, עד עולם: כִּי
זֶה, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ--עוֹלָם וָעֶד (טו). [1]
מט,יג: וְאָדָם בִּיקָר, בַּל-יָלִין; נִמְשַׁל
כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: ש: מדוע חוזר פסוק זה בסוף הפרק בשינוי קל, בל ילין – בל
יבין: אָדָם בִּיקָר, וְלֹא יָבִין; נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ (כא)? ת: המסר
של הפרק הוא שאדם לא חי לנצח ועל כן יש לבטוח בה' שיפדנו מהשאול: אַךְ-אֱלֹהִים--יִפְדֶּה נַפְשִׁי, מִיַּד-שְׁאוֹל
(טז). פסוק י"ג מסביר שגדולת אדם ויקרו אינם נצחיים ולא ילינו אצלו לעד. פסוק
כ"א קובע שאדם לא יבין זאת, אלא במותו. [1]
נ,יד: זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה; וְשַׁלֵּם
לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: ש: מיהו אוהב ה' האמיתי? ת: זה המביא קרבן
תודה (שאינו חובה), וממהר לשלם את נדריו לה'. זאת בניגוד לרשע, שפיו ולבו אינם
שווים: וְלָרָשָׁע, אָמַר אֱלֹהִים, מַה-לְּךָ,
לְסַפֵּר חֻקָּי; וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי-פִיךָ ... וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי
אַחֲרֶיךָ (טז-יז). הזובח את קורבן תודה מוכיח בזה את כבודו הכן לה': זֹבֵחַ תּוֹדָה, יְכַבְּדָנְנִי (כג). [1] נא,יא: הַסְתֵּר פָּנֶיךָ, מֵחֲטָאָי;
וְכָל-עֲוֹנֹתַי מְחֵה: ש: בזכות מה דוד מבקש מחילה על עוון כה חמור שעשה עם
בת-שבע? ת: בזכות שיחזיר פושעים בתשובה: אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ; וְחַטָּאִים, אֵלֶיךָ
יָשׁוּבוּ (טו). דוד עצמו חזר בתשובה: לֵב
טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים (יב), ועל כן יוכל להחזיר בתשובה גם פושעים. [1]
נב,ח: וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ;
וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ: ש: מה סוד בטחון הצדיקים בה', אל מול רשעת הצדיקים
והצלחתם: וַיִּבְטַח, בְּרֹב עָשְׁרוֹ; יָעֹז, בְּהַוָּתוֹ (ט)? ת:
הצדיקים אינם עוצמים עיניהם, אלא מסתכלים ורואים (וְיִרְאוּ
צַדִּיקִים) – ומבינים, ויראים מה', ואפילו שוחקים ובזים לרשעים שחושבים
שבכוחם הם מצליחים: הִנֵּה הַגֶּבֶר--לֹא יָשִׂים
אֱלֹהִים, מָעוּזּוֹ (ט). הם יודעים את האמת: בָּטַחְתִּי
בְחֶסֶד-אֱלֹהִים (י). [1]
נג,ג: אֱלֹהִים--מִשָּׁמַיִם, הִשְׁקִיף
עַל-בְּנֵי-אָדָם: לִרְאוֹת, הֲיֵשׁ
מַשְׂכִּיל--דֹּרֵשׁ, אֶת-אֱלֹהִים: ש: מדוע
קובע מחבר המזמור שאלוהים חיפש 'דורש אלוהים' ולא מצא? ת:
פסוק זה בא להצדיק את ה' אל מול הרשעים שקבעו כי אין אלוהים: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים;
הִשְׁחִיתוּ, וְהִתְעִיבוּ עָוֶל--אֵין עֹשֵׂה-טוֹב (ב). ה'
עונה כביכול: אני קיים, אבל אין צדיקים. הסוף הוא שגם הרשעים יבקשו את חסותו של
ה', כדי שישמחו: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן, יְשֻׁעוֹת
יִשְׂרָאֵל: בְּשׁוּב אֱלֹהִים,
שְׁבוּת עַמּוֹ; יָגֵל יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל (ז). [1]
נד,ח: בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה-לָּךְ; אוֹדֶה
שִּׁמְךָ יְהוָה כִּי-טוֹב: ש: איך להינצל מאויבים? ת: צריך ליזום זבחים
בנדבה והודייה לה' הטוב. התוצאה: כִּי מִכָּל-צָרָה, הִצִּילָנִי (ט). [1] נה,כג: הַשְׁלֵךְ
עַל-יְהוָה, יְהָבְךָ--וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ:
לֹא-יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט--לַצַּדִּיק: ש: מהו 'יכלכלך'? ת: נראה שהכוונה
היא לקבל מה' כלים איך לכלכל את צעדיו. ניתן היה לפרש – 'יתן לך מזון', אך לא
נראה כי תלונת המשורר היא על מזון, אלא על אויבים השונאים אותו: כִּי-יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן, וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי (ד).
המשורר מבקש מה' תשועה (יז), בכך שהוא בוטח בה': וַאֲנִי,
אֶבְטַח-בָּךְ (כד). [1]
נו,יא: בֵּאלֹהִים, אֲהַלֵּל דָּבָר;
בַּיהוָה, אֲהַלֵּל דָּבָר: ש: מדוע
כפילות הביטוי 'אהלל דבר' באותו פסוק? ת: דוד מהלל את דבר ה' בכל מצב, הן
בהתייחסו אל ה' כשופט (אלוהים) והן כשליט עליון המרחם על כל ברואיו (י-הוה). [1]
נז,ד: יִשְׁלַח אֱלֹהִים, חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ:
ש: מה מוסיף 'אמיתו' על 'חסדו'? ת: חסדו – חֵפֶץ ה' לעזור גם אם לא
מגיעה לו תשועה, ואילו 'אמיתו' – מעבר לחסד, יש אמת, מה שמגיע על מעשיך. לכן החסד
מגיע עד שמים, והאמת – מעל השמים, בשחקים: כִּי-גָדֹל
עַד-שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ; וְעַד-שְׁחָקִים אֲמִתֶּך (יא). [1]
נח,ב: הַאֻמְנָם--אֵלֶם צֶדֶק,
תְּדַבֵּרוּן; מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ, בְּנֵי אָדָם: ש: האם יצליחו השופטים החושבים שיוכלו לסלק את הצדק
ואת היושר ממשפטי בני האדם? ת: לא,
כי ה' יוכיח את גדלותו: כַּלֵּה בְחֵמָה, כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ:
וְיֵדְעוּ--כִּי-אֱלֹהִים, מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב (יד),
ויגרמו לצדיק הנפגע מרשע השופטים להרגיש נקמה: יִשְׂמַח
צַדִּיק, כִּי-חָזָה נָקָם (יא). [1] נט,יב: אַל-תַּהַרְגֵם,
פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי: ש: מדוע המתפלל מבקש מה' לא להרוג את אויביו?
ת: המתפלל מבקש שגדולת ה' תתפרסם לכול, ובכך יוכרעו הרשעים: וְיֵדְעוּ--כִּי-אֱלֹהִים, מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב (יד),
ובכך גם אני – המתפלל לה' – אשמח: וַאֲנִי, אָשִׁיר
עֻזֶּךָ--וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר, חַסְדֶּךָ: כִּי-הָיִיתָ מִשְׂגָּב
לִי (יז). [1]
ס,יג: הָבָה-לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר; וְשָׁוְא,
תְּשׁוּעַת אָדָם: ש: מדוע המתפלל מבקש עזרה מה', הלא יואב הכה את אדום והרג בה
שנים עשר אלף חיילים (וַיָּשָׁב יוֹאָב, וַיַּךְ אֶת-אֱדוֹם
בְּגֵיא-מֶלַח--שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף; ב')? ת: ה' הבטיח ניצחונות רבים,
בשכם, גלעד, מואב, צור ועוד (ח-יא), אך זנח את עמו: הֲלֹא-אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ;
וְלֹא-תֵצֵא אֱלֹהִים, בְּצִבְאוֹתֵינוּ (יב). רק ה'
יכול לנצח עבורנו: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה-חָיִל; וְהוּא,
יָבוּס צָרֵינוּ. (יד). [1]
סא,ו: כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים, שָׁמַעְתָּ
לִנְדָרָי; נָתַתָּ יְרֻשַּׁת, יִרְאֵי שְׁמֶךָ: ש: מדוע
המתפלל כה סומך על ה': אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה (ד)? ת: כי ה' שומע את
המתפלל ואת נדריו, הוא מתייחס אל אדם קטן ופרטי באותה מידה שהוא מתייחס למלך: יָמִים עַל-יְמֵי-מֶלֶךְ תּוֹסִיף (ז). זה מה
שנותן לו את הכוח לשלם את נדריו לה': כֵּן אֲזַמְּרָה
שִׁמְךָ לָעַד-- לְשַׁלְּמִי נְדָרַי, יוֹם יוֹם (ט). [1]
סב,ב: אַךְ אֶל-אֱלֹהִים, דּוּמִיָּה נַפְשִׁי:
ש: מדוע השימוש במילה 'אך' מופיעה בפרק זה שש
פעמים, יותר מבכל פרק אחר בתהלים, ובסך הכול ביתר פרקי
תהלים שמונה-עשרה פעמים בלבד? ת: המתפלל מגיע למסקנה כי אך ורק ה' יכול לסייע לאדם
במצוקתו: אַךְ-הוּא צוּרִי, וִישׁוּעָתִי (ג). על
הרשעים אין לסמוך, פיהם וליבם אינם שווים: יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ--יִרְצוּ כָזָב:
בְּפִיו יְבָרֵכוּ; וּבְקִרְבָּם, יְקַלְלוּ-סֶלָה (ה). [1]
סג,ט: דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ; בִּי,
תָּמְכָה יְמִינֶךָ: ש: איך להינצל מאויב הרודף אותך? ת: יש לדבוק בה', זאת
חרף מצבך הקשה (וְהֵמָּה--לְשׁוֹאָה,
יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי; י). [1]
סד,יא: יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיהוָה, וְחָסָה בוֹ:
ש: מתי ישמח הצדיק? ת: כאשר הרשעים יכירו במעשה ה' ופועלו: וַיִּירְאוּ, כָּל-אָדָם: וַיַּגִּידוּ, פֹּעַל אֱלֹהִים;
וּמַעֲשֵׂהוּ הִשְׂכִּילוּ (י). [1]
סה,ג: שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה--עָדֶיךָ, כָּל-בָּשָׂר
יָבֹאוּ: ש: האם הביטוי 'כל בשר' מראה כי כוונת ה' שהוא שומע לתפילתם של
בני ישראל בלבד? ת: נראה שהפרק מכוון לכל בני אדם, יהודים ושאינם יהודים,
כגון: מִבְטָח כָּל-קַצְוֵי-אֶרֶץ, וְיָם רְחֹקִים
(ו), וַהֲמוֹן לְאֻמִּים (ח), וַיִּירְאוּ, יֹשְׁבֵי קְצָוֹת—מֵאוֹתֹתֶיךָ (ט). ומדוע כל בני אדם יבואו אל ה', כי הוא
'שומע תפילה'. [1] סו,כ: בָּרוּךְ אֱלֹהִים--אֲשֶׁר
לֹא-הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ, מֵאִתִּי: ש: מהו החסד שעשה ה'? ת: ה' שומע לא רק את התפילה, אלא גם את הקול שבתפילה
(הִקְשִׁיב, בְּקוֹל תְּפִלָּתִי; יט). ה' מרגיש את
המתפלל ואת הכֵּנות שלו - לפי קול המתפלל, וזהו חסדו.
