"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד” וגו' (שמות כז,כ). '"וְאַתָּה תְּצַוֶּה [אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר]", הדא הוא דכתיב (ירמיהו יא, טז): "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ", וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל!' וכו' (שמו"ר לו,א). חז"ל מביאים כמה דרשות על הדימוי של ישראל לזית; וכן מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא על עניין הזית שמרמז על ישראל בהיות הזית עץ שאי אפשר להרכיבו עם עצים אחרים (ראה 'תורת המקרא' “תצוה"). נראה שאפשר להוסיף שמובא במדרש: 'לכך נאמר "זית רענן יפה פרי תואר" – כשם שהשמן מאיר כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם, שנאמר (ישעיה ס, ג): "והלכו גוים לאורך". לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל [באמונתם]. לכך אמר הקב"ה למשה: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ"' (שמו"ר שם), נראה שאפשר להוסיף שבזית יש גילוי של זיכרון ושכחה: 'דאמר רבי יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה' (הוריות יג,ב). שבעים שנה זהו זמן חיי אדם (“ימי שנותינו בהם שבעים שנה" [תהלים צ,י]), ולימוד הכוונה ללימוד תורה, שהיא אותיות שם ה' (שהיא גילוי רצון ה', כך שזהו כשמות ה' – גילוי שם ה' בעולם) ובה דבקים בקב”ה; כך שיש כאן רמז שבזית יש כרמז על ישראל שמגלים את שם ה' בעולם, שהאדם רואה את ישראל ובזה הוא מכוון את חייו לאמונה בה', כעין המדרש שאומר שאבותינו נקראו זית רענן כי האירו את העולם באמונתם, וכך גם נעשה על ידנו (שזהו כאור שבמקדש שזה בנו – הבנים), שבנ"י הם עדי ה' בעולם: 'כיוצא בו אתה אומר: (ישעיה מג): "ואתם עדי נאם ה' ואני א'ל”. כשאתם עדי - אני א'ל; וכשאין אתם עדי - אין אני א'ל' (ספרי; דברים לג,ה). וכמו שבזית יכול לשכח, כך גם יכול להגרם ח"ו ע"י בנ"י ריחוק מה' – חילול השם, ואיפה זה? בגלות: “ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו,כ). '"ויחללו את שם קדשי" - השפילו את כבודי, ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו' (רש"י). והיפוכו זהו בגאולה: “וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו,כג-כד). '"וקדשתי את שמי" - ומה הוא הקידוש? "ולקחתי אתכם מן הגוים”' (רש"י). שזהו כעין אותו זית אבל תלוי האם מצבו כפרי או כשמן. לכן נראה שכנגד זה נרמז בהדלקת המנורה, שהיו פעמים שהנר המערבי דלק גם ביום והיו פעמים שלא, שזה ע”פ רמת הקדושה בישראל: 'תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק … והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה' (יומא לט,א). בלילה יש חושך שזה כעין רמז לצרות וגלות, וביום יש אור כעין רמז לטוב וגאולה. לכן מדליקים את המנורה בלילה כרמז להאיר את חשכת הגלות, להגן ולהציל את ישראל ואף לנסות לגלות את אור ה' בעולם גם בחושך הקשה. לעומת זאת ביום, בגאולה, הנר לא אמור להאיר כי כביכול אין כ"ך צרות שצריך חיזוק שכינה שתגן על ישראל, כעין שביום לא צריך נר להאיר, אולם בכ"ז הנר ממשיך לדלוק בנס שנעשה בכך גילוי להשראת השכינה שבישראל: ' … עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב), כרמז שבגאולה, שזה מראה על מעלה גבוה של ישראל שלכן ראויים להיות בארץ (ולא שח"ו חטאו וגולים), השכינה מתגלה בכל העולם מכוחנו, שמראה קידוש שם ה'. בנוסף, כשיש צרה אז רואים את יד ה' כשנצלים, וזהו כרמז שבחושך מאירה המנורה שמראה על אור ה', אבל ביום כשלא רואים צרות לא רואים שה' פועל, אע"פ שכל הזמן ה' פועל להגן על ישראל, אבל כשבנ"י במעלה קדושה אז פוקחים את העינים ומבינים ורואים שה' מגן תמיד, וזהו שנעשה נס (כעין שה' עושה ניסים להגנתנו) שידלק גם ביום, שיבינו ויראו את השכינה שחלה ומגינה עלינו תמיד. בפרשה לא מובא שמו של משה, מסביר בעה"ט: '"ואתה תצוה" – לא הזכיר משה בזה הסדר, משא״כ בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם, משום שאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת חכם אפי׳ על תנאי באה ונתקיים בזה'. מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר ('תורת המקרא' "תצוה”) שנאמר כאן "ואתה תצוה" כדי לרמז שזה חל גם לדורות כשיהיו כמו משה, כעין שמעון הצדיק, שאז ידלק בנס גם ביום; ובפרשיה הרישא מדברת על דורות כעין משה, והסיפא על כל הדורות כולם שיקרה וידלק גם רק בלילה (ראה שם את הסברו העמוק). [נראה ששמעון הצדיק מרמז על דרגה גבוה בישראל שלכן דלק גם ביום כגילוי השראת שכינה גדולה בישראל, ששמעון הוא שם השבט הבעייתי, שלכן יעקב קיללו ומשה לא ברכו אלא הוא כטפל לשבט יהודה. כשגם כאלו שהם בעייתים מתגלה שקשורים לקדושה, כעין רמז בשם שמעון – הצדיק, שיש בו צדקות, אז חלה השראת שכינה גדולה מאוד, ולכן זה נרמז באור שדולק כרמז לאור השכינה שמאירה בעולם; וזהו כעין רמז בגילוי במקדש כעין שבט לוי שהוא היה בעייתי ולכן קולל אצל יעקב, נעשה דבק בקדושה וכך זכה להתברך אצל משה בחיבורו למקדש, שכך כעין רמז שאפילו שמעון נעשה קשור בכוחו למקדש, שבזמן 'שמעון' הצדיק דלקה המנורה במקדש כל הזמן, אז השכינה מתגלה בגדולתה בישראל]. בהמשך הפרשה נאמר על בגדי הכהונה (פרק כח), כך שנראה כרמז שהיה דולק גם ביום במשך הדורות (כשהיו צדיקים), שזהו בימי שמעון הצדיק, וזה קשור לבגדי הכהונה, שזה בא לרמז על המעשה עם שמעון הצדיק שהלך לאלכסנדר מוקדון עם בגדי הכהונה להצלת ישראל, וזה היה נראה טבעי כעין שלא רואים את הנס שה' הצילם, כעין הנר שדולק ביום ולא מורגש (וישראל היו בארץ, שלא בגלות, שזהו כעין רמז בהארת השכינה ביום, שהשכינה בא”י [והיום מרמז על ישוב ישראל בארץ, שלא היו בגלות]): ' … שבקשו כותיים את בית אלקינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר, אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה, כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם: למה באתם? אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו?! אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלקינו' וכו' (יומא סט,א). [ורמז שהלכו בלילה עם אבוקות בידם, כרמז לאור המנורה, והגיעו בבוקר כשעלה עמוד השחר ואז נפגשו ונעשתה ההצלה, כעין שביום התגלה הארת השכינה בישראל, שמגינה ומיטיבה לישראל]. כמו"כ נראה שיש בפרשתנו רמז לפורים, שהנס נעשה בנסתר, שלא רואים נס גלוי אלא הכל היה כדרך הטבע – שהמלך שמע למלכה שאהב ... שזהו כעין אור ביום שלא נראה בולט שכך לא נראה נס בולט, אולם בכ"ז היה כאן נס (כעין שהנר המערבי המשיך לדלוק) וזה הראה על שה' משגיח על ישראל, ששורה שכינה המגינה עלינו (ולכן אנו חוגגים את פורים שמכריז שאנו מכירים בנס [ולצערנו יש כאלו בימנו שלא מכירים ביד ה' בנס בנסתר, שניצלנו מאויבנו בקום המדינה בעזרת הקב”ה, ולא חוגגים את יום העצמאות]), וגם זה היה קשור בבגדי כהונה, שהנס החל בעליית אסתר למלכות, בעקבות מות ושתי במשתה, שם השתמש אחשוורוש בבגדי הכה"ג: '"בהראותו את עושר כבוד מלכותו", א"ר יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא: "יקר תפארת גדולתו", וכתיב התם (שמות כח, ב): "לכבוד ולתפארת”' (מגילה יב,א). כמו”כ רמז בבגדי מרדכי שיצא בבגדי מלכות, שזה דומה לבגדי כהונה שהם כבגדי מלכות, כמו שמביא הרמב”ן (בין השאר): '"לכבוד ולתפארת" - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: "כחתן יכהן פאר" (ישעיהו סא י). כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה … וכתיב: (אסתר ח טו) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן", והתכריך הוא המעיל שיעטף בו' (רמב”ן; שמות כח,ב). ומעשה פורים היה בתחילת בית שני, כשהחלו לחזור לארץ, ולכן כעין רמז לתהליך הגאולה, שזהו בהארת המנורה ביום לגילוי שכינה בישראל, כהמצאות ישראל בא"י מקום השכינה, בזמן הגאולה שנרמז ביום (ואמנם היו רבים עדיין בגלות, ומעשה פורים עצמו נעשה בשושן בחו"ל, אלא שזה גם אולי כרמז שבסיפא של הפרשיה נרמז על כלל הדורות, גם אלו שהיה נכבה ביום, כרמז לגילוי בגלות). (ובשניהם, בשמעון הצדיק ובמרדכי היה גילוי של דגש על ישראל, שהכותים אמרו לאלכסנדר שהיהודים מרדו בו, והמן הסית את אחשורוש להרוג את היהודים; לכן כנגד שניהם זהו בזית שמרמז על כך שישראל נפרדים משאר הגוים [כמובא במדרש ובדברי מרן הגרש”ג זצוק”ל זיע”א]). אולי רמזו לזה חז”ל בחולין: 'משה מן התורה מנין? (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר". המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ". אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג): "מר דרור", ומתרגמינן: מירא דכיא' (חולין קלט,ב). מיילא השאלה על רמז למעשה פורים בתורה, אבל רמז למשה? כל התורה מלאה בשמו של משה? ואמנם בפשטות הכוונה לרמז על כלל גילוי משה ולאו שמו דווקא, אלא שבכ"ז תמוה למה דווקא עליו שאלו יחד עם מעשה פורים? אלא נראה שבאו לרמז בעומק על קשר בין כיסוי שמו של משה לפורים, שכאן בפרשה לא מוזכר שמו של משה ונרמז על נס פורים (שזהו המנורה ובגדי הכהונה), ולכן כעין יחד עם השאלה על רמז לפורים שואלים גם על משה כאילו ששמו לא מופיע, לרמז על הפרשה ששמו לא מופיע בה, שזהו בפרשתנו. אולי אפשר גם שרומזת הגמ' למסופר במדרש: ' … חָזַר אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ לְמשֶׁה: אִי רוֹעֶה נֶאֱמָן, כַּמָּה פְּעָמִים עָמַדְתָּ עַל הַפֶּרֶץ לְיִשְׂרָאֵל וּבִטַּלְתָּ גְּזֵרָתָם לְבִלְתִּי הַשְׁחִית, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, כג): "לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית”, מַה תַּעֲנֶה עַל הַצָּרָה הַזֹּאת? (ישעיה לז, ג): "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר" וגו'. אָמַר לוֹ משֶׁה: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם כָּשֵׁר בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר? אָמַר לוֹ: יֵשׁ, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲמֹד הוּא מִשָּׁם בִּתְפִלָּה, וַאֲנִי מִכָּאן, וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא … אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּנוּ: לֵךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי. מִיָּד הָלַךְ וְהוֹדִיעַ לְמָרְדֳּכַי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו”; כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְאֶסְתֵּר, מִיָּד: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד”, מַהוּ "וַתִּתְחַלְחַל”? מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה' (אסת"ר ז,יג). כך שיש כאן גילוי של המן (שגזר את הגזרה), מרדכי אסתר ומשה שהתפלל משמים, וזהו שארבעתם מובאים בגמ' בחיפוש מקור בתורה.