"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו. וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" וגו' (אסתר ג,א-ב). '"כרעים ומשתחוים" - שעשה עצמו אלוה, לפיכך: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"' (רש"י). המן התגדל ע"י אחשוורוש, ולכן נעשה בעל גאוה גדולה ביותר עד שראה את עצמו כאלוה; שזו התוצאה של הגאווה שנעשתה בו שהשתחוו לו עד שראה את עצמו כאלוה שחייבים לכבדו. לכן בהמשך צרר את כל היהודים בעקבות שמרדכי לא השתחווה לו, שזהו גילוי של עמלק, ששורשו בגאוה, כמו שמובא בחסידות: 'עיקר מלחמת עמלק זה הגאות, כי "עמלק" בגימטריא "רם"' (היהודי הקדוש, פרשת "בשלח"). לכן ברגע שהמן מזרע עמלק התנשא התגברה אצלו יצר הגאוה והתפרץ העמלקיות שבו. הגאוותן לא רואה את הקב"ה כיון שמתמקד בעצמו, אז לא מסוגל להסכים ולקלוט את הקב"ה שמושל עליו, לכן עמלק: "ולא ירא אלקים" (דברים כה,יח), אין לו יראת ה', ואפילו יראה ממידת הדין (שזהו גילוי שם אלקים) אין לו מרוב גאוותו. כעין הנאמר: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א), כיון שהגאוותן מרוב גאוה לעצמו לא יכול לקבל שיש ה' בעולם שמעליו, לכן ה' לא מוכן כביכול להיות אתו בעולם, כמו תפיסתו. אולי לכן עמלק לראשונה נלחם ב"רפידים", כעין רמז שיש בו אותיות 'רם' שזהו גאווה וגימטריה של עמלק, ובאמצע אותיות "פידי" גימטריה "דק" שזהו פגם בראיה, קרום בעין שמפריע לראיה (ויקרא כא,כ), שזהו שעמלק מגאוותו נמנע ממנו ראיית האמת, שלא ראה את גילוי הקב"ה בעולם וטען שהכל מקרה: '"אשר קרך בדרך" - לשון מקרה' (רש"י; דברים כה,יח). (בתורה כתוב בהתחלה "רפידים" [שמות יז,א], ואח"כ במלחמת עמלק כתוב "רפידם" [שם,ח], שזה מרמז ל'רם' ו-'צד', כעין עמלק בגאוותו [רם] הזיז הצידה [צד] את הראיה של גילוי שם ה' בעולם; והלך כביכול לצוד [צד] אחר נחשלי ישראל; אולי גם 'רץ-דם' – שרץ לפגוע ולהכות דם [להרוג] בנחשלי ישראל. כמו"כ עמלק בא על רפיון מדברי תורה [מכילתא; שמות יז,ח], לכן נרמז חסר י' כעין רמז לחסרון תורה שתנתן בעשרת הדברות). כך התגלה גם בהמן, לכן נרמז על היותו מבני עמלק שטוענים למקריות: '"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", אמר להתך: לך אמר לה: בן בנו של קרהו בא עליכם, הדא הוא דכתיב (דברים כה, יח): "אשר קרך בדרך"' (אסת"ר ח,ה). וכך התגלה אצל המן כשרצה להשמיד את ישראל הוא הפיל פור: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג,ז), שכביכול המקרה יקבע מתי ישמיד את ישראל. עמלק מתנגדים (מגאוותם) לגילוי שם ה', לכן שונאים את ישראל מגלי שם ה' בעולם, לכן הם שפעלו לקרר את פחד האומות מישראל, שביטאו שכביכול אין גילוי שם ה' ולכן אין מה לפחד מישראל, שזהו שהכל מקרה ולכן בכך קיררו את פחד האומות: '"אשר קרך בדרך" - לשון מקרה ... דבר אחר: ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך; שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים' (רש"י; דברים כה,יח]). נראה שהמשל באמבטיה רותחת כרמז שהפחד נפל על האומות בעיקר בשל קריעת ים סוף, שכך מובא במדרש (שהוא המקור של רש"י): ' ... אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות, שנאמר: "אז נבהלו אלופי אדום" וגו' (שמות טו טו)' וכו' (תנחומא "כי תצא" סימן ט). לכן נמשל באמבטית מים כעין כנגד ים סוף, וכן רותח שכך היה בקריעת הים: '"בעמוד אש וענן" - עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו, וטלפי סוסיהם משתמטות (מכילתא). ... "ויסר את אופן מרכבותיו" - מכח האש נשרפו הגלגלים והמרכבות נגררות והיושבים בהם נעים ואיבריהן מתפרקין' (רש"י; שמות יד,כד-כה). אולם אפשר גם שרומז שאמבטית מים רומז לטהרה (כרמז למקווה), ורותח כרמז לקשר לקב"ה שהוא גילוי "אש" (דברים ד,כד), שכך העולם נטהר ע"י גילוי שם ה' ע"י בנ"י, ועמלק באו ופגמו בזה באמירה שהכל מקרה ובפגיעה במשכב זכור שזהו גילוי טומאה ('דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור' [רש"י; דברים כה,יח]), שבכך הוריד מגילוי שם ה' בעולם, צינן את גילוי האש של גילוי הקב"ה. אולי לכן: '"ויזנב בך" - מכת זנב חותך מילות וזורק כלפי מעלה' (שם), שבאו לזלזל בגילוי של האמונה בה' בעולם שישראל מגלים, שזהו ברית המילה שהיא הברית ביננו לה' בכל מציאותנו (ולכן נעשה הברית ביום השמיני סמוך להולדתו); אולם אולי גם רמזו שהברית היא באיבר ההולדה, שזהו דבר חשוב ביותר לאדם, שזה ממשיכו בעולם, שכך הברית מסמנת שכל חשיבותנו וקיומנו והשפעתנו בעולם לדורות (שנעשה גם בצאצאים אחרינו) הוא לשם ה', בא עמלק וטען שחשיבות האדם לעצמו היא החשובה, ולכן פעל עמלק בגאוותו בחיתוך המילה כביטוי שחשיבותו של אדם הוא רק לעצמו ולא לקב"ה. וכך מתגלה בהמן שבגאוותו אמר על עצמו שיש לו הרבה בנים: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך" (אסתר ה,יא). לכן מלחמת עמלק היא בזמן שנמצאים בארץ ונחים ממלחמות: "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה,יט), שבפשטות זה כדי שיוכלו להילחם עם עמלק כראוי, ולכן צריך קודם שלא יהיה סכנה קרובה ליושבי הארץ; אולם נראה שיש בכך עניין שדווקא כשבנ"י בא"י ואין לנו אויבים, שזה מראה על מעלתם של ישראל שמכובדים בעיני העמים ולכן לא באים להזיקנו בשל הבנתם את מעלתנו, אז מתגלה קידוש השם גדול שמתגלה בעקבות מעלתנו (שכבודנו מכבד את הקב"ה), שאנו מכוונים את מעלתנו לקב"ה, היפך מעמלק שמרכז את מעלתו לגאוותו, ולכן אז זהו הזמן לכלות את עמלק. לכן סיפור מגילת אסתר מתחיל בסעודת אחשוורוש שנעשתה לכבוד מלכות אחשוורוש, שהתפאר בשלטונו ומעמדו, שזהו גאוה גדולה, ובסעודה הזו היה ביזוי לקב"ה, שהוא השתמש בכלי המקדש בטענה שלא נגאל (מגילה יא,ב-יב,א), ולכן מזה התגדל בהמשך המן ונגזרה הגזרה ('"ומרדכי ידע" - בעל החלום אמר לו שהסכימו העליונים לכך לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' [רש"י; אסתר ד,א]), שזהו שורש עמלק, הגאוה הקשה שגורמת לחילול שם ה', לשכחת ה'. עמלק בא כשיש מעלה גדולה לישראל, שזה חורה לו כי זה היפך ממהותו שגאוותו לעצמו, לכן מודגש במלחמת עמלק שבא בזמן שנגאלנו: '"בצאתכם", בשעת גאולתכם' (ספרי; דברים כה,יז]), וכך גם התגלה בהמן שהיה בתחילת בית שני (וכך היה בתחילת גאולתנו, היטלר ימ"ש, כמו שאמר מו"ר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א ['לזמן הזה', אדר, עמ' 254]), כיון שבגאולתנו יש מעלה גדולה לנו וממילא לקב"ה ('"וקדשתי את שמי" - ומה הוא הקידוש? "ולקחתי אתכם מן הגוים"' [רש"י; יחזקאל לו,כג]), וזה מטריף את עמלק. אולי זה נרמז בדברי חז"ל: 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג): "מר דרור", ומתרגמינן: מירא דכיא' (חולין קלט,ב). 'מנין - לגדולת מרדכי. מר דרור - וקרי ליה ראש לבשמים, לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה' (רש"י). שמעבר לפשט גם רומז שנרמז ב"מר דרור", שרומז לכך שכשבנ"י נגאלים נעשה גדולה לקב"ה (וזהו שהוא אחד מסממני שמן המשחה שבו משחו את המשכן, שהוא מגלה את כבוד ה' בעולם), וזהו "מר" – 'רם' רמז לגבוה, שמרים את שם ה' בעולם, ע"י "דרור" ע"י גאולתנו ("רוח אדנ'י ה' עלי יען משח ה' אתי לבשר ענוים שלחני לחבש לנשברי לב לקרא לשבוים דרור ולאסורים פקח קוח” [ישעיהו סא,א]. "לקרוא לשבויים דרור" – כלומר: לבשר להם בשורת הגאולה' [רש"י]); לכן אז בא עמלק שהוא היפך מישראל (ששניהם "ראשית" של העולם, שניהם פועלים להשפיע על אומות העולם, ישראל לקדושה ועמלק לטומאה), ומכריז ש"רם" הגאוה זה גאוה לאדם ולא לקב"ה. זהו שדרשו: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' (חולין שם). 'מנין - למעשה המן. המן העץ - יתלה על העץ' (רש"י). שגם רומז שהמן נתלה על העץ שהכין בגאוותו, שעשה זאת בעצת אוהביו שיעצו לו זאת כשסיפר להם בגאוותו את מעלתו (אסתר ה,יא-יד), וכך גם הפס' "המן העץ" שזהו עץ הדעת, שאדם אכל בעקבות שהנחש אמר לאשה שאם יאכלו יהיו כקב"ה (בראשית ג,ה), שזהו גילוי גאוה, שאדם רוצה להיות חשוב ומיוחד, שזהו שורש עמלק וגילויו של המן העמלקי. לכן גם רמזו על משה בגמ' שם: 'משה מן התורה מנין? (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר"' (חולין שם). 'בשגם הוא - בשגם בגימטריא כמו משה, וכתיב שם: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה”, וכך היו ימי חיי משה; כלומר: עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו' (רש"י). שלא מובן מה קשור משה ופורים? אלא שהמן הטיל את הפור ושמח שנפל באדר כי זהו החודש שמת בו משה ('תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' [מגילה יג,ב]), ולכן זה קשור למשה ופרט לרמז שחי 120 שנה שלמים, שכך נפטר באדר בחודש בו נולד, שזהו טעותו של המן. אבל גם כרמז, שזה (השנים) בא לבטא את גילוי משה בימי חייו, וממילא גם זה מרמז שיש להתייחס לגילוי משה, שזהו שהיה עניו בכל אדם: “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב,ג), שזהו היפך מהמן גילוי עמלק הגאוותן, ולכן המן שמח שזהו זמן מות משה, כעין שאין גילוי משה העניו אלא כוחו שלו – של הגאוה להתגלות אז בעולם. כיון שעמלק הוא גילוי גאוה, לכן במלחמה נגדו מתגלה כח הענוה, ולכן בהמשך מתגלה גילוי תורה שקשורה בענוה: 'א"ר יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כח, יב): "והחכמה מאין תמצא”' (סוטה כא,ב). 'ואמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים”? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' (תענית ז,א) [ועוד]. שכך לאחר מלחמת עמלק ברפידים באו לסיני לקבלת התורה, ולאחר הריגת המן קיבלו עליהם את התורה מרצון כהמשך וחיזוק למתן תורה (שבת פח,א). אולי זהו: 'וּבְשָׁעָה שֶׁנֶּחְתְּמוּ אוֹתָן הָאִגְּרוֹת וְנִתְּנוּ בְּיַד הָמָן, וַיָּבוֹא שָׂמֵחַ הוּא וְכָל בְּנֵי חֲבוּרָתוֹ, וּפָגְעוּ בְּמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם. וְרָאָה מָרְדֳּכַי שְׁלשָׁה תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, וְרָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵיהֶם; וּכְשֶׁרָאָה הָמָן וְכָל חֲבוּרָתוֹ שֶׁהָיָה רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת, הָלְכוּ אַחֲרֵי מָרְדֳּכַי לָדַעַת מַה יִּשְׁאַל מָרְדֳּכַי מֵהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מָרְדֳּכַי אֵצֶל הַתִּינוֹקוֹת שָׁאַל לְאֶחָד מֵהֶם: פְּסֹק לִי פְּסוּקֶיךָ. אָמַר לוֹ (משלי ג, כה): "אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא”. פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר: אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם, וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר (ישעיה ח, י): "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵ'ל”. פָּתַח הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר (ישעיה מו, ד): "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָֹּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט”. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מָרְדֳּכַי כָּךְ שָׂחַק וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. אָמַר לוֹ הָמָן: מָה הִיא זֹאת הַשִֹּׂמְחָה שֶׁשָֹּׂמַחְתָּ לְדִבְרֵי הַתִּינוֹקוֹת הַלָּלוּ? אָמַר: עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבִּשְׂרוּנִי, שֶׁלֹא אֶפְחַד מִן הָעֵצָה הָרָעָה שֶׁיָּעַצְתָּ עָלֵינוּ' (אסת”ר ז,יז). שמעבר לכך ששמח מרדכי על מה שנאמר לו בפס', שמח על כך שבנ”י לומדים תורה גם במצב קשה זה (כמו שהסביר מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א, לזמן הזה, אדר, עמ' 326]); אולי גם שמח שידע שלימוד התורה שלומדים הוא כח להצלה שתבוא, שזה נרמז שאומר המדרש בילד השני: 'אֲנִי קָרִיתִי הַיּוֹם, וּבָזֶה הַפָּסוּק עָמַדְתִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר', שבא להדגיש שיש כאן גילוי שלמדו תורה. ואולי כרמז שאמרו לו פס' שה' יגן, וגם נרמז שהתורה קשורה בענוה ולכן ינצל מהמן העמלקי שמגיע משורש הגאוה, שלכן מודגש: 'רָץ מָרְדֳּכַי אַחֲרֵי הַתִּינוֹקוֹת', שזהו ענוה שאינו מחשיב את כבודו אלא רץ אחריהם (וקשור לתורה, שיצאו מלימוד תורה בביה”ס וכן שאלם פס'), והם היו שלושה ילדים שאמרו פס' כרמז שנאמר שלושה פעמים על מלחמת עמלק בתנ"ך (בלא פורים שעדיין לא נעשה אז) – בשמות בדברים ובשמואל (מגילה ז,א).