'(אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אמר רב יהודה: אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור". שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר (דברים טז, יד): "ושמחת בחגך". ששון זו מילה, וכן הוא אומר (תהלים קיט, קסב): "שש אנכי על אמרתך". ויקר אלו תפלין, וכן הוא אומר (דברים כח, י): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"; ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש' (מגילה טז,ב). 'אורה זו תורה – שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה. זהו יום טוב – קיימו עליהם ימים טובים. זו מילה – ועל כל אלה גזר. אמרתך – זו מילה שניתנה במאמר ולא בדיבור: "ויאמר ה' אל אברהם ואתה את בריתי תשמור" (בראשית יז). ומצינו שדוד שמח עליה שנאמר: "למנצח על השמינית" (תהלים ו) כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות כיון (שנסתכל) במילה שמח' (רש"י). למה התגלה שהמן גזר דווקא על אלו, ובכך נעשה חיזוק למצוות אלו? אפשר שזה היה כנגד הטענות שטען לפני אחשוורוש, ולכן גזר כנגדם להראות שזה חשוב מה שטען, וכך גם בביטולו התגלה חיזוק למצוות אלו: '"ישנו עם אחד". אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו. אמר ליה: מסתפינא מאלקיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. אמר ליה: ישנו מן המצות. אמר ליה: אית בהו רבנן! אמר ליה: "עם אחד הן". שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך - מפוזרין הם בין העמים. שמא תאמר אית הנאה מינייהו - מפורד כפרידה זו שאינה עושה פירות. ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו, ת"ל: "בכל מדינות מלכותך". "ודתיהם שונות מכל עם", דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן. "ואת דתי המלך אינם עושים", דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י. "ולמלך אין שוה להניחם", דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו. "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף" וגו', אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו; והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (שם יג,ב). טענת המן שאינם שומרים מצוות זהו עניין תורה, שלימוד תורה הוא חלק ממצוות התורה, וכן הלומד שלא ע”מ לקיים זה לא נחשב כלל כלימוד תורה: 'וא"ר יוחנן: הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם' (יר' ברכות א,ב); וכן מה שאומר שדתיהם שונות שלא אוכלים ומתחתנים אתם, זה בשל התורה שמצווה אותם בכך, ולכן יוצא שצריך למונעם מללמוד זאת. טענת המן שהם מפוזרים בין העמים ולא מועילים ואין להם מדינה, זה עניין לאומי, שכביכול גזע ישראל מיותר, ולכן זהו עניין מילה שניתן לזרע ישראל (וכן הטענה שלא מתחתנים בם זהו עניין לאומי, ולכן קשור לעניין המילה). טענת המן שבורחים מעשיה בטענה של שבת ופסח, זהו עניין יו"ט בו שובתים ממלאכה. טענת המן שמבזים את המלכות, זה כביכול בשל שלא מפחדים מהמלכות, שזהו עניין התפילין שמטילים מורא על הגוים, ולכן הם חושבים שיכולים לבזות ולא יעשו להם כלום. המן הציע להביא לאחשוורוש כסף בשביל חיסול ישראל, והקב"ה הקדים את השקלים, אולי זה כרמז שה' מראש הביא כח קדושה שיבטל את מעשי המן, שזה גם רומז לאותם ארבעה דברים שהמן גזר, והתבטלה גזרתו, כעין שהרגיש המן שזה כח הקדושה שעומד כנגדו, ולכן גזר לבטלם כדי שלא יפריעו למעשיו (שנעשים ע”י דבריו שאמר לאחשוורוש...), אולם כיון שזהו מצוות שהקב"ה ציווה מראש זה עמד כנגדו וביטל את מעשיו שהתבססו על טענותיו לאחשוורוש. וזה נרמז בשקלים שהם לקרבנות ציבור, וקרבן התמיד טעון בדיקה ארבעה ימים קודם הקרבתו: 'דתניא, בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה? תלמוד לומר (במדבר כח, ב): "תשמרו להקריב לי במועדו", ולהלן הוא אומר (שמות יב, ו): "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום", מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה' (מנחות מט,ב); שזהו כעין רמז להקדמה בשביל הוכחה שכשר לקדושה, שכך גם השפיעו מראש ארבעת המצוות (כרמז ארבע ימים של ביקור) לביטול מעשי המן. אולי אפשר שמשמים רמזו בארבעה דברים כנגד שיש ארבעה שותפים במעשה פורים, שזהו מרדכי אסתר והמן, וכן משה שהמן השתמש בפטירתו כדי לאשר לעצמו שמעשיו חלים וכן זמן זה גם היה ככח לביטול גזרת המן כיון שגם נולד בו משה: '"הפיל פור הוא הגורל", תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה; אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג,ב). וזהו שרמזו על ארבעתם ברמז בתורה (חולין קלט,ב). משה מוסר התורה, ולכן זהו תורה. בעקבות ההצלה ממעשי המן נקבע פורים ולכן רומז ליו"ט. מילה מרמז ליהודים, שנקראים מולים ע"ש המילה (משנה; נדרים ג,יא), וזה רומז לאסתר שבאה בשם העם היהודי, וכן אמרה: "ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד" וגו' (אסתר ז,ג-ד). מרדכי לא כרע והשתחווה להמן, שהתחזק כנגדו, ולכן רומז לתפילין שמטיל אימה על האויבים, שזהו גם הגברת החוזק אצלנו. (או במקום משה זה אחשוורוש, ששניהם היו הרקע להמן, שאחשוורוש היה שונא ישראל ולכן המן השתמש בו כדי לבצע את זממו, כעין שראה במות משה לטובתו. ואחשוורוש גרם לחזרה בתשובה, חזרה לתורה, במסירת הטבעת: 'אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל; שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב' [מגילה יד,א]). אולי אפשר שיש גילוי של ארבע מצוות כרמז שבפורים היה גילוי של ביטול שיא צרת הגלות (שעדיין נשארנו תחת מלכות פרס ומדי, אבל שיא הצרה שהתגלתה במלכותם, שזהו המן, בטלה בפורים), ולכן מרמז על ארבעת הגלויות שנגאלנו מהם. גלות בבל הגלתה אותנו מהארץ שזהו ביטול תורה: 'כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה' (חגיגה ה,ב) [שעיקר התורה בא"י], ולכן כנגד זה 'תורה'. בפרס ומדי החל בסעודת אחשוורוש שחגג במשתה, וזהו כעין יו"ט; ואף בתחילה גזרו יו"ט – שאסור במלאכה, אלא שלא קיבלו זאת עליהם (מגילה ה,ב), זהו 'יו”ט'. בחנוכה היוונים גזרו שלא למול (שאצלם היה עניין לפאר את הגוף ולכן ברית המילה חרה להם ביותר, ולכן המתיוונים היו מושכים בערלותיהם בשל כך), וזהו 'מילה'. אדום – רומא צאצאי עשו, לו נאמר: "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" (בראשית כז,מ), ולכן כנגדו נאמר 'תפילין' שמביאים להטלת אימה על הגוים, שלא יזיקו לנו.