[1]  קיג,ח: לְהוֹשִׁיבִי עִם-נְדִיבִים; עִם, נְדִיבֵי עַמּוֹ: ש: מה לומדים מכך שה' מושיב את המתפלל עם נדיבים? ת: נלמד שה' מצוי בכל המגזרים – עם הדל (מְקִימִי מֵעָפָר דָּל; ז) ועם העשיר והנדיב (ח), וגם עם האישה הפשוטה, עקרת הבית: מוֹשִׁיבִי, עֲקֶרֶת הַבַּיִת (ט).

[1]  קיד,ז: מִלִּפְנֵי אָדוֹן, חוּלִי אָרֶץ; מִלִּפְנֵי, אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: ש: מדוע מופנית לארץ קריאה לפחד מה'? ת: היה אפשר לחשוב שעם ישראל יצא ממצרים והתקדש בממשלתו העצמאית (הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ; יִשְׂרָאֵל, מַמְשְׁלוֹתָיו; ב) – כל זה בזכות עצמו וכוחו, עד כדי כך שהים, הירדן, ההרים והגבעות פחדו מפני עם ישראל (ג-ו). בא הכתוב ומסביר שהפחד אינו מפני כוחו של העם, אלא מפני ה' – אלוה יעקב. רק ה' יכול להפוך אבן (חלמיש) למעין מים (ח).

[1]  קטו,טז: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם, לַיהוָה; וְהָאָרֶץ, נָתַן לִבְנֵי-אָדָם: ש: האם אדם מסוגל להשפיע על ה'? ת: לאדם אין השפעה על ה', אלא ה' שולט בשמים ובארץ, והוא נתן לאדם שליטה בארץ, וגם זה בתנאי שישראל יבטח בה' (יִשְׂרָאֵל, בְּטַח בַּיהוָה; ט), בניגוד לגויים הבוטחים פסלי (עצבי) כסף וזהב (כְּמוֹהֶם, יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם--כֹּל אֲשֶׁר-בֹּטֵחַ בָּהֶם; ח).

[1]  קטז,יב: מָה-אָשִׁיב לַיהוָה--כָּל-תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: ש: איך אפשר לגמול טוב לה', על הטוב שהוא מרעיף עלינו? ת: אפשר בכמה צורות: א. לפרסם את ישועותיו (כּוֹס-יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא; יג), ב. לפרסם את שם ה' (כּוֹס-יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא; יג), ג. לזבוח לו זבחי תודה (; יז), ד. לשלם את הנדרים לה' (נְדָרַי, לַיהוָה אֲשַׁלֵּם; יח), לבקר בבית המקדש (נֶגְדָה-נָּא, לְכָל-עַמּוֹ.   בְּחַצְרוֹת, בֵּית יְהוָה; יח-יט).

[1]  קיז,א: שַׁבְּחוּהוּ, כָּל-הָאֻמִּים: ש: מדוע האומים והעמים ישבחו את ה'? ת: האומים רואים את האמת – ה' מגביר ומעדיף חסדו לישראל  על פני העמים (כִּי גָבַר עָלֵינוּ, חַסְדּוֹ; ב), וזה גורם לגויים להודות על האמת הזאת, ולשמוח בה.

[1]  קיח,כט: הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: ש: מה טיב חסד ה' לעולם? ת: חסד ה' מתבטא בכמה צורות: א. חוסר פחד (יְהוָה לִי, לֹא אִירָא; ו), ב. עזרה (וַיהוָה עֲזָרָנִי; יג), ג. גבורה (יְמִין יְהוָה, עֹשָׂה חָיִל; טו), ד. הצלה ממוות (וְלַמָּוֶת, לֹא נְתָנָנִי; יח).

[1]  קיט,כב: גַּל מֵעָלַי, חֶרְפָּה וָבוּז: כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי: ש: האם בקשה מה' להסיר חרפה ובוז מוצדקת מתוך כך שהמתפלל שומר את מצוות ה', הרי את מצוות ה' יש לשמור בלי תנאי? ת: כל הפרק מובנה מכ"ב אותיות האלף-בית, שמונה פסוקים לכל אות, ומילת הסיבה 'כי' נופיעה בו כ"ב פעמים. כל מילת 'כי' מקיפה פן אחר של עבודת ה', כגון הסרת חרפה ובוז (בפסוקנו), ריצה למצוות (לב), הדרכה למצוות (לה), דעת למדני (סו), ידיעת ה' (עה), ועוד ועוד. מכאן שהמילה 'כי' באה לברר מהי עבודת ה' המקיפה.

[1]  קכ,ב: יְהוָה--הַצִּילָה נַפְשִׁי, מִשְּׂפַת-שֶׁקֶר: מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה: ש: מהי הצרה הגדולה של האדם? ת: השקר והרמייה. אפילו שהאדם חושב שהוא במצב של שלום, שפת השקר והרמייה מביאה אותו למלחמה: אֲנִי-שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר; הֵמָּה, לַמִּלְחָמָה (ז).

[1]  קכא,א: מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי: ש: מי יכול לעזור לאדם? ת: רק ה' יכול לעזור: עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה (ב), שהרי הוא עשה (ברא) שמים וארץ (ב), לא יתן לאדם ליפול ולהתמוטט (ג), ישמור עליו ולא יישן בשמירה (ד-ה), ביום ובלילה (ו), בצאתו ובואו (ח). ה' עוזר בכל עת, בכל מצב, ובכל מקום.

[1]   קכב,א: שָׂמַחְתִּי, בְּאֹמְרִים לִי--בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ: ש: מדוע נבחרה דווקא ירושלים למיקום בית ה'? ת: ירושלים ניחנה במעלות שאין לערים אחרות: שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו (ב), לשם עלו שבטי ה' להודות לה' (ד), יש בה משפט צדק משופטי בית דוד (ה), יש שלווה בעיר (ו), שלווה בצבא ובארמונות (ז). לסיכום: בעיר יש אחוות אחים ורעים – היא המתכונת לשלום (ח).

[1]  קכג,ב: עֵינֵינוּ, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--עַד, שֶׁיְּחָנֵּנוּ: ש: איך נגיע לכך שה' יחון אותנו? ת: נראה לי שהדבר תלוי בנו, בכך שנשתדל להתחזק בעבודת ה', ולא להיות שאננים, ונבוז לגאווה: הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים; הַבּוּז, לגאיונים (לִגְאֵי יוֹנִים) (ד).

[1]  קכד,א: לוּלֵי יְהוָה, שֶׁהָיָה לָנוּ: ש: מדוע התלות בה' היא כה גדולה? ת: כמו ציפור שאינה יכולה להימלט מהמלכודת, אלא אם תישבר המלכודת (ז), כך ישראל לא יוכל להינצל מאויביו הרוצים לבלוע אותו (ג), אלא אם ה' יעזור, כי הוא שולט בכל: עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ (ח).

[1]  קכה,ב: יְרוּשָׁלִַם--הָרִים, סָבִיב לָהּ: וַיהוָה, סָבִיב לְעַמּוֹ: ש: מהו האופן בו ה' שומר על עמו? ת: ה' מרחיק ומוליך את הרשעים: יוֹלִיכֵם יְהוָה, אֶת-פֹּעֲלֵי הָאָוֶן (ה), ובזה ה' מביא: שָׁלוֹם, עַל-יִשְׂרָאֵל.

[1]  קכו,ג: הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ--הָיִינוּ שְׂמֵחִים: ש: מה מיוחד בשמחה כאשר ה' מגדיל ומסייע לנו? ת: שמחה זאת באה לאחר שהגויים הבינו שה' הוא זה שמגדיל אותנו: אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם--הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה (ב). למעשה הגויים מאירים את עינינו לשים לב איך ה' אוהב אותנו, ועל זאת שמחתנו. שמחה זאת באה בתהליך, מסבל ובכי בעבודה קשה, המביאה פירות ושמחה: הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה--נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע: בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה--נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו (ו).

[1]  קכז,ב: שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם: ש: מדוע לא להיות חרוץ ולהשכים קום לעבודה? ת: גורל הבנייה והתפוקה נתון בידי ה', ולא משנה כמה עמל יושקע: שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ; אִם-יְהוָה לֹא-יִשְׁמָר-עִיר, שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר (א). רק ירא ה' יבורך: הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר--יְרֵא יְהוָה (ד), ולא זה שמתאמץ ואינו ירא ה'.