בס''ד     פרשות תזריע מצורע: האם שני סימני צרעת מצטרפים זה עם זה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה באריכות על עניין הצרעת: ''וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן''. על אף שגישה מקובלת להבנת תופעת הצרעת בקרב הפרשנים היא, שמדובר בתופעה ניסית, הבאה בעקבות מספר חטאים וכדברי הגמרא במסכת ערכין, הרלב''ג (ויקרא יג, ה) חלק וסבר שמדובר בתופעה טבעית לחלוטין, ככל מחלה, ודומה לדוגמא לאדם הרואה זוב שנטמא ואף חייב להביא קרבן בסוף טהרתו, ובכל זאת זה אינו תוצר של חטא.

משום כך לשיטתו, הסיבה שיש ללכת דווקא לכהן שיזהה שאכן מדובר בנגע צרעת, אינה בגלל הרוחניות שהכהן מייצג וכדומה, אלא בגלל שבאופן מעשי הכהנים היו הבקיאים ביותר בראיית נגעים, אפילו יותר מהרופאים. בנוסף, על המצורע לשבת בדד מחוץ למחנה כדי שלא ידביק שאר העם במחלתו (חשש שאינו קיים לסוברים שהנגע בא על האדם כתוצר של חטא) וכן כדי שבעקבות כך 'יגבר בו החום הפנימי', וכך יוכל להתגבר על החום החיצוני שבא אליו, דהיינו הצרעת. ובלשונו:

''ואחשוב שהטעם בזה ההסגר הטעם בעינו אשר בשלוחו מחוץ למחנה ישראל, כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם, ויתעפשו מזה החולי, וכאילו זה הדבר ממוצע בין הטהרה והטומאה, כי לא יצא מן העיר ולא ישא ויתן עם בני אדם. והנה ההסגר באדם תועלת שני, והוא כי מפני העדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתחזק, וייתכן לו שיגבר על החום הנכרי, שהוא סיבת הנגע, ויוציאהו לחצוני הגוף ויתיכהו.''

בעקבות התורה הכותבת על הצרעת, נעסוק השבוע בהלכות צרעת ובשאלה, האם שני סימני צרעת שונים מצטרפים אחד לשני, כדי ליצור שיעור גריס, שהוא השיעור הנצרך כדי להחליט שמדובר בצרעת. כמו כן נעסוק בשאלה כיצד קובעים שהנגע נחשב לבן, שכן צרעת לבנה באדם כהה, נראית בהירה יותר מאשר באדם בהיר. לסיום, נסביר על צרעת הראש מה היא וסימניה, והאם מותר להשתיל שיער כאשר יש חשש לצרעת באותו אזור.

מראות הצרעת

בפרשת תזריע (יג, ב) כותבת התורה, שאדם שיש בבשרו 'שְׂאֵ֤ת אֽוֹ סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת', מדובר בנגע צרעת, ועליו ללכת לכהן:

על אף שבתורה לכאורה מובאים שלושה סוגי צרעות, שאת, ספחת ובהרת, חכמים דרשו שלמעשה יש שני אבות הצרעת, שאת ובהרת, המילים 'או ספחת' מבטאות דבר הטפל לדבר המקורי ובאות ללמד, שלכל אחד משני האבות, יש תולדה. כך שלמעשה יש ארבע סוגי צרעת, שני אבות ולהם שתי תולדות. נחלקו התנאים (נגעים א, א), איזה מראה צרעת מוגדר בהרת ואיזה שאת:

א. רבי מאיר סובר, שבהרת האמורה בתורה היא מראה שלג לבן, ותולדתו היא נגע כמראה הסיד שבהיכל. שאת האמורה בתורה היא כמראה קרום הביצה, שתולדתו היא צמר לבן. ב. חכמים מסכימים להגדרת בהרת ותולדתה שהן כשלג וכסיד, אך חולקים וסוברים ששאת היא מראה צמר לבן, ותולדתו היא קרום הביצה, דהיינו הפוך מדעת רבי מאיר.

השלכה למחלוקת

נחלקו הראשונים בעקבות סתירה, האם כל ארבעת סוגי הצרעת מצטרפים אחד לשני להשלים 'שיעור גריס' בעור, השיעור הנצרך כדי שנגע ייחשב צרעת, או שיש חילוק בין האבות והתולדות. מצד אחד המשנה במסכת נגעים (א, ג), כותבת שארבעה המראות מצטרפים זה עם זה, ומשמע שאין משמעות איזו צרעת נחשבת אב ואיזו צרעת נחשבת תולדה. מצד שני מדברי הגמרא במסכת שבועות (ו ע''א) עולה, שלא כל מראות הנגעים מצטרפים זה עם זה:

א. הרא''ש (נגעים א, ג) והראב''ד (טומאת צרעת א, ג) סברו, שכל מראות הצרעת מצטרפים אחד עם השני, וכדברי הגמרא בשבועות. לטענתם יש לגרוס אחרת בדברי המשנה בנגעים, לא 'ארבעה מראות מצטרפים', אלא מארבעה מראות מצטרפים, דהיינו מתוך ארבעה מראות יש שמצטרפים אחד עם השני, ויש שלא מצטרפים. לשיטתם, אבות הצרעת בגלל חשיבותם מצטרפים זה עם זה להשלמה לגריס, אך כאשר מדובר בתולדת הצרעת, היא מצטרפת רק עם אב הצרעת שלה.

משום כך ולדוגמא לדעת חכמים, מראה בצבע שלג לבן ומראה בצבע צמר לבן, מצטרפים זה עם זה, שכן שניהם אבות הצרעת. ואילו מראה בהרת, לא מצטרף עם קרום הביצה, שכן זו אינה תולדתו. לדעת רבי מאיר לעומת זאת, כיוון שמראה צמר לבן הוא רק תולדת קרום הביצה, מראה זה אינו מצטרף עם מראה צמר לבן, שכן הוא לא אב הצרעת, וכן הוא לא תולדת צבע השלג, אלא תולדת קרום הביצה. ובלשון רבי עובדה מברטונרא (נגעים שם):

''ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לעניין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפים, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפים זה עם זה. אבל שתי התולדות אין מצטרפות, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת... והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין, שלג וצמר לבן אין מצטרפים. ולרבנן, שלג וצמר מצטרפים, שלג וקרום אין מצטרפים. והלכה כחכמים.''

ב. הרמב''ם (טומאת צרעת שם) חלק וסבר, שכל סוגי הצרעת מצטרפים אלו עם אלו, כך שלשיטתו אין צורך לשנות את הגרסה במשנה בנגעים. כיצד יישב את הגמרא במסכת שבועות? ערוך השולחן (העתיד, נגעים עט) כתב, שהגמרא דנה רק בשיטת רבי עקיבא, ואילו חכמים חולקים וסוברים שכל המראות מצטרפים, והלכה כדעת חכמים. עוד הוסיף, שכפסיקה זו עולה מדברי הירושלמי (שבועות ב, ב), הכותב במפורש בשם רבי מנא שכל המראות מצטרפים זה עם זה.

אם כן לשיטתו שממילא כל המראות מצטרפים, מהי השלכת המחלוקת בין חכמים ורבי מאיר, מה נחשב אב הצרעת ומה תולדתו? כפי שראינו בעבר (מצורע שנה ד'), על הכהן להכיר את נגע הצרעת, ולדעת בדיוק באיזה נגע מדובר על מנת שיוכל לטמאו. משום כך, עליו לדעת מה הוא נגע השאת הנזכר בפסוק ומה תולדתו, ומה נגע הבהרת בפסוק ומה תולדתו.

כפי שראינו בעבר (שם) בהרחבה, זו גם אחת הסיבות שהעלו הראבי''ה (סי' תתמ) והרדב''ז (מצודת דוד, מצווה תמו) להסביר מדוע בזמן הזה לא מטמאים נגע שנראה כנגע צרעת. שכן כדי לדון דיני צרעת צריך לדעת את כל סוגי הנגעים השונים, מראיתם והשוני

ביניהם, ובעוד שבעבר הייתה מסורת איזה צבע הוא צרעת וניתן לטמאו, הרי שבזמן הזה מסורת זו אבדה[1].

צבע העור

כאמור, כדי שנגע יוכל להיחשב כצרעת, עליו להיות בצבע לבן, ובחלק מהמקרים יהיה אמנם נגע לבן אך אינו מספיק בהיר כדי לטמא את נושאו. אלא שההבחנה האם צבע מספיק לבן, תלוי ברקע שמסביב לנגע, ולדוגמא באדם כהה, נגע יראה לכהן יותר לבן מאשר באדם בהיר. דנו התנאים במשנה בנגעים (ב, א) כיצד יש לבחון את בהירות הנגע, ונראה שבעניין זה יש שלוש דעות:

א. תנא קמא סובר, שההלכה  תהיה בהתאם לבעל הנגע. ואכן יש נגע באדם כהה שייחשב כצרעת ובאדם בהיר לא. ב. רבי ישמעאל חולק וסובר, שישנו צבע ביניים אחיד שביחס אליו בוחנים את כל הנגעים, צבע של עץ אשכרוע (= חום בהיר), שהוא צבעם של בני ישראל. ג. רבי יהודה בגישה המקילה, סובר שהולכים תמיד לקולא. דהיינו, אם יש צבע שאצל אדם כהה יחשב כצרעת ואצל בהיר לא, צבע זה יטוהר. וכן אם יש צבע שאצל בהיר יטמא, ואצל כהה לא, גם הוא יטוהר. ובלשון המשנה:

''בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. רבי ישמעאל אומר, בני ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים. רבי עקיבא אומר, יש לציירים סממנין שהן צרין צורות שחורות לבנות ובינוניות, מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ, ותראה בבינוני. רבי יהודה אומר מראות נגעים להקל, אבל לא להחמיר, יראה הגרמני בבשרו להקל והכושי בבינוני להקל. וחכמים אומרים זה וזה בבינוני.''

להלכה פסק הרמב''ם (טומאת צרעת א, ט) כדעת רבי ישמעאל, שבוחנים את הנגע ביחס לאדם שצבעו בינוני, שכן חכמים הולכים כשיטתו. עוד מוסיף הרמב''ם בעקבות המשנה (שם, ב), שכאשר בוחנים את צבע נגע הצרעת, יש לבחון אותו בשעות מסוימות ובמקומות מסוימים, ולא לאורך כל שעות היום ובכל מקום. טעם הדבר, שגם רמת האור משפיעה על צבע הנגע, ובשעות ומקומות בהם יש שמש רבה באופן חריג, הנגע יראה פחות לבן מאשר בשעות בהן יש חושך.

לכאורה, במקרה בו הכהן ראה נגע בשעות החשיכה והוא נראה לו כטמא, ניתן לטמאו, שהרי אם בשעות החשכה הוא מספיק בהיר, קל וחומר שיראה כך בשעה שיש אור. אלא שלא כך למעשה כתב החזון איש (נגעים ד, א), וכיוון שחז''ל למדו מהפסוק (יג, יב) ''לְכָל־מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן'' שיש לראות את הנגע דווקא בשעות מסוימות, לא מועילה כלל ראייה בשעות אחרות (עיקרון דומה יש בהלכה שדווקא כהן חייב לטמא את הנגע, ואילו חכם ובקיא ככל שיהיה, לא יכול להחליט שנגע נחשב צרעת).

צרעת הראש והזקן

בנוסף לצרעת המופיעה על העור בה עסקנו עד כה, ישנה צרעת המופיעה באזורים בהם יש שיער, ודרך הופעתה לא ברורה דיו. מצד אחד, כותבת התורה שסימן צרעת במקום שיער, הוא נגע המופיע באמצעות נתק, דהיינו קבוצת שיער שנשרה ובה מופיע סימן טומאה. מצד שני התורה מתייחסת גם לגבחת וקרחת, וכותבת שמדובר באזורים בהם כבר יש קרחת, ובהם מופיע נגע כפי שמופיע בשאר אזורי הגוף. הרב הראל דביר (לקראת מקדש, סי' יט) הביא מחלוקת ראשונים בהסבר היחס ביניהם:

א. הרמב''ן (יג, כט ד''ה והפרשה) וכן הרמב''ם (טומאת הצרעת ה, ח) על פי הבנת הכסף משנה סברו, שכאשר מדובר בשיער הנושר בצדדי הראש או בזקן, כיוון שדרך העולם שנושר שם שיער, אין הנשירה מהווה ראייה לנגע, מדובר בקרחת וגבחת, ונגע העור מטמא. לעומת זאת כאשר נושר שיער באמצע הראש (וכנראה אין הכוונה לקודקוד ממש, שם לרבים נושר), כיוון שלא מדובר בתופעה טבעית מדובר בנתק, ועצם נשירת השיער מהווה סימן לצרעת. ובלשונו:

''והפרשה השניה ואיש כי ימרט ראשו, לימדה כי אין דין הנתקין אלא כאשר ימרט אמצעות הראש, ויישאר השער מקיף את הנתק מכל צד, אבל אם ימרט אחורי הראש או פאת הפנים וינתק מכל הצד ההוא, אינו נידון בסימני הראש וזקן, אלא בסימני עור בשר. והטעם, כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הניתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף, אבל כאשר ינתק השער באמצעות מקום השער אינו אלא נגע.''

ב. הר''ש משאנץ (נגעים י, י) כתב, שהחילוק אינו תלוי במיקום, אלא בזמניות. דהיינו, אם מדובר במקום שניכר שהתקרח באופן קבוע, לא משנה היכן נמצא בראש ובזקן, מדובר בקרחת וגבחת, וכדי להיטמא צריך נגע כבשאר איברי הגוף. לעומת זאת אם ניכר שמדובר בנשירת שיער שאינה קבועה, מדובר בנתק, ועצם נשירת השיער (עם תנאים נוספים), מהווה סימן טומאה.

ג. הרמב''ם (טומאת צרעת שם) על פי הבנת הרב הראל דביר (שהביא חיזוק להבנתו מהחזון איש), החילוק תלוי באופן בו התהוותה הקרחת. אם מדובר בנגע הנעשה באופן מלאכותי או בעקבות חולי, מדובר בקרחת וגבחת, שמטמאים ככל נגע בעור האדם. לעומת זאת אם מדובר בנשירה טבעית, מדובר בנתק, שמטמא באופנים אחרים.

השתלת שיער

האם מותר להשתיל שיער במקומות שיש חשש צרעת? כפי שראינו בעבר (מצורע שנה ד'), על אף שלא מטמאים בצרעת בזמן הזה, בכל זאת יש איסור לקצוץ את נגע הצרעת. עם זאת הרב אשר וייס (תזריע, סי' כג) פסק להקל ממספר טעמים. ההצמחה היא בגרמא באמצעות משחה. אמנם הרמב''ן (ויקרא יג, לג) כתב שיש איסור להצמיח שיער שנשר בעקבות צרעת, אבל פירושו יחיד מבין הראשונים. וגם הרמב''ן שמחמיר, מחמיר רק בפירושו על התורה, שלא מבטא את דעתו ההלכתית הלכה למעשה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...