[1]  יט,כג: מִי-יִתֵּן אֵפוֹ, וְיִכָּתְבוּן מִלָּי: מִי-יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ: ש: מה כוחה של המילה הכתובה? ת: איוב נואש מכל חבריו (יד), גרי ביתו והשפחות (טו), עבדו (טז), אשתו (יז), הרשעים העווילים (יח) ואנשי סודו (יט). אף גורם בעולם לא יכול לעזור לו בסבלו ולהכיר בנקיות כפיו. הדבר היחיד שיעזור הוא עדותו שתיכתב בספר, ותוכח לאחר התגלות האמת. המילים הכתובות: לָעַד, בַּצּוּר יֵחָצְבוּן (כד), יישארו ממנו רק עדותו ובשרו: וּמִבְּשָׂרִי, אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ (כו), ובכך יכיר בו אלוהים בצדקותו.

[1]  כב,ה: הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה; וְאֵין-קֵץ, לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ: ש: כיצד קובע אליפז שאיוב מלא בעוון, הרי מעולם לא ראה אותו חוטא? ת: אליפז מונה את חטאי איוב, לא מתוך ידיעה, אלא מתוך סברה. אליפז מפרט את חטאיו, כגון: כִּי-תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם (ו), וּמֵרָעֵב, תִּמְנַע-לָחֶם (ז), אַלְמָנוֹת, שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם (ט), ועוד. אליפז סובר שאיוב המעיט ביכולת ה': וְאָמַרְתָּ, מַה-יָּדַע אֵל (יג) ... עָבִים סֵתֶר-לוֹ, וְלֹא יִרְאֶה (יד), ולכן חטא. איוב מבטל את סברתו של אליפז: מִי-יִתֵּן יָדַעְתִּי, וְאֶמְצָאֵהוּ (כג,ג).

[1]  כה,ב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ; עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו: ש: האם בלדד השוחי לועג לאיוב בזה שאומר לו הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ, כלומר אתה מתנהג כמו מושל פחדן, שאינו מודה בחטאו? ת: לא, לפי תשובת איוב בפרק הבא, איוב רואה את דברי בלדד כעצה לא חכמה ולא יעילה: מֶה-עָזַרְתָּ, לְלֹא-כֹחַ  ... מַה-יָּעַצְתָּ, לְלֹא חָכְמָה (כו,ב-ג). איוב לא זקוק לעצה כזאת, הרי הוא יודע שאין כאן צדק אלא: חַי-אֵל, הֵסִיר מִשְׁפָּטִי (כז,ב). איוב מבין שסבלו לא יכול להימנע בעצה טובה, כי: וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא ... לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ (כח,יב-יג).

[1]  כט,יג: בִּרְכַּת אֹבֵד, עָלַי תָּבֹא; וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן: ש: מדוע איוב מעיד על צדיקותו כמסייע לאלמנות ועוד (עיניים לעיוור, רגליים לפיסח, אב לאביונים, ועוד)? ת: איוב עונה כאן לטענת אליפז כלפיו: אַלְמָנוֹת, שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם; וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא (כב,ט).

[1]  לא,מ: תַּמּוּ, דִּבְרֵי אִיּוֹב: ש: האם אכן תמו דברי איוב, והרי כתוב: וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת-יְהוָה (מב,א)? ת: אכן, איוב אינו עונה לרעיו, אך כאשר ה' מתערב בשיח ומדבר אל איוב: וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב (לח,א; מ,א), איוב מדבר ועונה לה', לא לרעיו, מהם הוא מאוכזב, ואף בז להם: וְעַתָּה, שָׂחֲקוּ עָלַי--צְעִירִים מִמֶּנִּי, לְיָמִים (ל,א).

[1]  לב,ד: כִּי זְקֵנִים-הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים: ש: האם הרֵעים מבוגרים מאיוב, הרי איוב טוען: צְעִירִים מִמֶּנִּי, לְיָמִים (ל,א)? ת: יכול להיות שאיוב באמירתו לא התכוון לשלושת הרֵעים, אלא לאנשים צעירים שלועגים לאיוב עקב מצבו וחטאיו. אליהוא צעיר מכולם: צָעִיר אֲנִי לְיָמִים, וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים ו'), והחל לדבר כיוון שחרה אפו בשתיקת שלושת הרֵעים.

[1]  לד,א: וַיַּעַן אֱלִיהוּא, וַיֹּאמַר: ש: למי ענה אליהוא, הרי מאז החל לדבר בפרק לב,ו: וַיַּעַן, אֱלִיהוּא בֶן-בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי, אף אחד לא ענה על דבריו? ת: נראה שנאמרו דברים ולא הובאו בכתובים, או נאמרו בצורה של הוויות פנים וקולות ללא מילים של מחלוקת. אליהו מתייחס לדברים שאיוב אמר: כִּי-אָמַר אִיּוֹב צָדַקְתִּי (ה), והרי לא נאמר שאיוב ענה לדברי אליהוא 'צדקתי'. הדבר חוזר על עצמו בפרק ל"ה ובפרק ל"ו: וַיַּעַן אֱלִיהוּ, וַיֹּאמַר (לה,א) – כאילו עונה לאיוב: אָמַרְתָּ, צִדְקִי מֵאֵל (לה,ב), וכן: וַיֹּסֶף אֱלִיהוּא, וַיֹּאמַר (לו,א), וגם כאן אליהו מתייחס לדברי איוב: וַיֹּאמֶר, כִּי-יְשׁוּבוּן מֵאָוֶן (לו,י).

[1]  לח,ד: אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו: ש: לאיזה קו מתכוון ה' בתשובתו לאליהו ולרֵעים? ת: לדעתי ה' רומז כאן לקו באזימות 23.5 מעלות, החוצה את הר הבית, קבר רחל, מערת המכפלה וכו' (ראו מאמרי "קווים, כוונות וכיוונים מאברהם אבינו עד דוד המלך" באתר "דעת" ובאתר "ספר טוב"). הקו הזה הותווה על ידי ה' לסמן בו את קו הצפון העתידי לעולם הבא. קו כזה אדם לא יכול ליצור באופן מלאכותי, כי אינו יכול ליצור את העולם הבא. זה נתון בלעדית לה'. ה' מוכיח בזה כי אין אדם שיכול להשתוות לו.