"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" וגו' (במדבר טז,א). '"ויקח [קרח]" אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו. "קרח", שנעשה קרחה בישראל. "בן יצהר", בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. "בן קהת", בן שהקהה שיני מולידיו. "בן לוי", בן שנעשה לויה בגיהנם. וליחשוב נמי "בן יעקב", בן שעקב עצמו לגיהנם? אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו, שנאמר: (בראשית מט, ו) "בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי", "בסודם אל תבא נפשי", אלו מרגלים, "ובקהלם אל תחד כבודי", זה עדת קרח. "דתן", שעבר על דת א'ל. "אבירם", שאיבר עצמו מעשות תשובה. "ואון", שישב באנינות. "פלת", שנעשו לו פלאות. "בן ראובן", בן שראה והבין. אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה אנת תלמידא, ואי מר רבה אנת תלמידא! אמר לה: מאי אעביד? הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו? אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב (במדבר טז, ג): "כי כל העדה כולם קדושים", אמרה ליה: תוב דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה גואי, אותבה על בבא וסתרתה למזיה; כל דאתא חזיה הדר, אדהכי והכי אבלעו להו' וכו' (סנהדרין קט,ב-קי,א). 'שאיבר לבבו - חזק לבבו, כמו (ישעיהו מו) "אבירי לב". שישב באנינות - שעשה תשובה על שהיה עמהם תחילה בעצה. נעשו לו פלאות - (שפירש) [שניצל] מהם. ראה והבין - שאין מנהגן כשורה ופירש מהם. אי מר רבה - אם ינצח משה מכל מקום אתה תלמיד, ואם קרח מנצח אתה תלמיד, מה לך בשררה זו. הואי בעצה - אני הייתי עמהן בעצה ונשבעתי להם שאם יקראוני אלך עמהם. דכולה כנישתא קדישין - כולם צנועים וקדושים ולא יכנסו אלי אם אני פרועה. סתרה למזיה - שערה וישבה על פתח הבית, כל מי שהיה בא לקרוא רואה ראשה פרוע וחוזר' (רש"י). בגמ' דורשים את השמות של ראשי עדת קרח, שהשם רומז על האדם. הגמ' ממשיכה ומספרת שאשתו של און בן פלת הצילה אותו, לעומת אשתו של קרח שהסיתה איתו (בהמשך הגמ' מובא מה עשתה אשת קרח), ומסיימת ב:'היינו דכתיב (משלי יד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה", זו אשתו של און בן פלת; "ואולת בידה תהרסנה" זו אשתו של קרח'. בפשטות היתה מסורת לגביהן, כיצד פעלו, ולכן דרשו את הפס' עליהן, שזו בנתה - הצילה את ביתה, וזו הרסה. אולם אולי גם רמזו שעל עדת קרח נאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז,לב-לג), כך שיש כאן עניין של בתים - אהליהם נבלעו, ולכן זהו רמז לאשתו של קרח שגרמה להרס ("תהרסנה") של הבתים (שמדובר על בתים כנאמר קודם "בנתה ביתה"). אולי גם למדו שהמשך הפס' במשלי זה: "הולך בישרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו. בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם" (משלי יד,ב-ג). '"הולך בישרו ירא" - מי שהוא ירא ה'; ומי שהוא נלוז דרכים, כלומר עוקם דרכיו. "בוזהו" - להקב"ה. "בפי אויל חוטר גאוה" - מקל של גאוה, כגון פרעה שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות ה). "תשמורם" - כמו תשמרם, תשמור את החכמים' (רש"י). שכך דרשו שמה שנאמר על חכמה ואוולת הנשים מרמז על נשי קרח ואון בן פלת, שזהו שקרח היה עוקם דרכיו, שלא אמר את האמת מדוע חולק על משה, ששיקר וטען שזה בשביל שדואג לעם, אבל האמת היא שדאג לעצמו, שסיבתו האמיתית זה שלא נבחר להיות נשיא: '"ויקח קרח". על ידי מה נחלק? על ידי אליצפן בן עוזיאל אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, שנאמר (במדבר ג, ל): "וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל". אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא, שנאמר (שמות ו, יח): "ובני קהת עמרם ויצהר חברון וְעֻזִּיאֵל". עמרם הבכור, זכה אהרן ובניו לכהונה, ומשה אחיו למלכות. מי ראוי ליטול את השניה לא השני?! ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות על משפחתי נשיא, והוא עשה בנו של עוזיאל; קטן של אחי אבא יהא גדול עלי?! הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו. לפיכך היתה מחלקותו' (תנחומא "קרח" סימן ב). ממילא דרכו של קרח היתה עקומה, וזהו "ונלוז דרכיו בוזהו", שהנלוז דרכיו, העוקם דרכיו, בוזהו לקב"ה, כמו שממשיכה הגמ' בהמשך ולומדת מקרח שיש קשר בין היחס לרב ליחס לקב"ה: 'אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט): "בהצותם על ה'''. ממילא כשקרח ביזה את משה בטענה שאינו מעביר נכונה את דבר ה' ומתנשא על ישראל, זהו כביזוי לקב"ה, שזהו במשלי "בוזהו". וההמשך במשלי: "בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם", ש"גאוה" זהו כרמז לקרח שרצה להיות נשיא בית אב, שברוב גאוותו חשב שלו מגיע להיות הנשיא, וזהו כרמז "חטר" שזהו מקל, כעין רמז למקל השלטון (שפעם היה למנהיג מקל שמסמן את השלטון, כעין שרביט המלך), שקרח רצה לקבל את השלטון בגאוותו, ולכן דיבר נגד משה, שזהו "בפיו", ויצא שהוא "אויל", שזהו: 'רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד,כא), שהקנאה מוציאה את 'האדם', את המיוחד שבאדם, שכלו של האדם ('והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב כי גזר אומר בחכמה ובתבונה ובדעת אמיתי, ששלשה דברים אלה מוציאין את האדם מן העולם. כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר, כי בהפסדו הרי הוא כאלו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם' וכו' [מדרש שמואל; אבות שם]), לכן מתגלה קרח כ"אויל". "ושפתי חכמים תשמורם", כרמז בדרש שאשתו של און בן פלת שמרה על דבריו של און, שהתחייב לבא עם קרח, שלא יצא ששיקר, ע"י שהשתכר ונרדם; וכן כרמז שדברי החכמה של אשתו של און שמרו על בעלה מלחטוא. אולי גם רמזו שנאמר על מחלוקת קרח: '(במדבר טז, ד) "וישמע משה ויפול על פניו", מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז): ויקנאו למשה במחנה"' (סנהדרין קי,א). שמדוע דווקא עכשיו שמע שחשדו בו הרי כאן לכאורה אין קשר כלל לענייני נשים? אלא שכיון שמי שיזמה את כל המחלוקת זו אשתו של קרח (וכן היה גילוי של אשת און שפיזרה שערה, ששיער באשה ערווה) אז היה כאן במחשבת האנשים קשר לנשים, ולכן הנושא הזה עלה; שטענו נגד משה שכולם קדושים, כמו שנאמר פס' קודם: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז,ג), ולכן עלה במחשבתם עניין של קדושה ושל נשים נגד משה, ובתוספת של גילוי חשיבות (שטענו נגד משה שלקח גדולה לעצמו) ולכן חשדו בו בענייני נשים וקדושה וברקע של חשיבות, שזהו שחשדו בו בחטא טומאת אשת איש, כאילו שהיו איתו בשל חשיבותו. קרח קינא בנשיאות אליצפן בשל שהיה בנו של עוזיאל הקטן בבני קהת, שהם היו ארבעה אחים, אולי לכן כרמז נאמר ארבעה דורות של יחוס קרח ("ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי"), כרמז שלקח עצמי וחלק על משה בשל עניין של יחוס שמתגלה בארבעה, שזהו שחלק שע"פ היחוס של בני קהת שהיו לו ארבעה בנים, הוא זה שהיה צריך לקבל את הנשיאות (אולי בעומק לכן שאלו בגמ' למה לא נאמר יעקב, שאז היה יוצא ארבעה דורות בייחוס, שבא לחלוק מכח ייחוס אבותיו, שזה יותר חזק מארבעה בגילוי יחוס כשזה כולל אותו). נראה גם שדרשו על אשתו של און ממה שדרשו בשמו: '"ואון" שישב באנינות', שדרשו גם שניצל (שזהו ההמשך שנעשה לו נפלאות ועשה תשובה: '"פלת" שנעשו לו פלאות, "בן ראובן" בן שראה והבין') ע"י גילוי כעין אנינות, שזהו שאשתו ישבה בפתח בפיזור שיער, שזהו כעין שהוא מת, שאז כבר לא צריכה לקשור שערה, שאז היא באנינות (על המת). על דתן ואבירם דרשו: '"דתן", שעבר על דת א'ל. "אבירם" שאיבר עצמו מעשות תשובה'. נראה שזה גם רומז שהם חטאו בעוד חטאים, כמו שדרשו חז"ל: '(במדבר כו, ט) "הוא דתן ואבירם", הן ברשען מתחילתן ועד סופן' (מגילה יא,א). '"והנה שני אנשים עברים נצים", זה דתן ואבירם. קראם נצים על שם סופם. הם הם שאמרו דבר זה, הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד ד): "נתנה ראש ונשובה מצרימה", הם שהמרו על ים סוף' (שמו"ר א,כט). לכן דרשו 'דתן' שעבר על דת ה', שפעלו נגד רצון ה', ו'אבירם' שלא שבו בתשובה, גם כאן שמשה פנה אליהם לא שבו, וגם כרמז שלא שבו בתשובה ותיקנו מעשיהם, אלא חטאו פעם אחר פעם. אולי רמזו בשמם בעובר על דת ה' ושלא שב בתשובה, כרמז שבמעשיהם שפעלו נגד דברי משה זהו כחולק על דברי חכמים, וכן בפעולתם תמיד נגד המצוות זהו כעין מראה שהם מלעיגים על המצוות שזהו עובר על דת כעובר בשאת נפש בשל זלזולו במצוות, שני אלו הם בין הדברים שנועלים תשובה (שזהו עובר על דת ה', ולכן איבר עצמו מלשוב בתשובה, שלא שב בתשובה): 'ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן: ... והחולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן ואינו יודע דרכי התשובה. והמלעיג על המצות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ולא עושן ואם לא יעשה במה יזכה' (רמב"ם הל' תשובה ד,ב).