בס''ד     פרשות מטות מסעי: מה הוא מקווה לפי שיטת חב"ד, ומה דינו

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה (לא, כג), שאת כלי מדיין ששימושם באש, יש להעביר בנוסף במי נדה: ''כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם''. מה הכוונה מי נדה? נחלקו:

א. האבן עזרא (שם) פירש על פי הפשט, שהכוונה לאפר פרה אדומה, וכפי שהפסוק בפרשת חקת (יט, יג) מורה שאדם שנגע במת נשאר בטומאתו, עד שיזרקו עליו מי נדה. ב. הגמרא במסכת עבודה זרה (עה ע''ב) כותבת, שלמדים מכך שמי טבילה צריכים להיות מים שנדה יכולים לטבול בהם, ומוסיפה שכמות זו היא ארבעים סאה (כ340 ליטר לדעת הר''ח נאה). ובלשונה:

''הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור. השפוד והאסכלא - מלבנן באור. הסכין - שפה והיא טהורה. גמרא. תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת... מה תלמוד לומר במי נדה? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה.''

בעקבות התורה הכותבת על מימי הטבילה, נעסוק השבוע בהלכות מקוואות, וכשם שבעבר עסקנו בפרשה זו בהלכות מקוואות, ובשאלה האם ניתן להכין מקווה משלג. נעסוק השבוע בדיון, סביב כשרות מקווה חב''ד, ובשאלת כשרותו. כדי לענות על כך, נפתח תחילה בבעייתיות העלולה להתעורר במקוואות 'הרגילים', וכיצד ניסו לפתור בעיות אלו. לאחר מכן נעבור לעיסוק במקווה שתיקן האדמו''ר הרש''ב, וכיצד מקווה זה מנסה לפתור בעיה מעין אלו, ונראה את הערעורים שקמו על מקווה מעין זה.

שתי מקוואות

בעבר, כאשר האופי היה יותר כפרי, וכן הידע הטכני היה דל, כאשר נשים (ואף גברים) רצו לטבול, בדרך כלל טבלו בנהר וכדומה הסמוך לביתם, וכפי שמעידה הגמרא במסכת נדה (סז ע''א) על בנות שמואל. כאשר החלו לבנות מקוואות מסודרים, בהן נשים רבות טבלו, התעוררה בעיה, שכן לאחר מספר טבילות, המים היו מתלכלכים ולא ניתן היה לטבול בהם, ולהחליפם בקלות לא ניתן, שהרי אפשר לטבול רק במימי נהר או גשמים. על מנת לפתור בעיה זו, השתמשו הפוסקים בשתי אפשרויות:

א. זריעה: המשנה במסכת מקוואות (פרק ז') כותבת, שיש חילוק בין מקרה בו יש במקווה ארבעים סאה, שהוא השיעור שראינו לעיל המספיק לכשרות מקווה, למקרה בו אין במקווה ארבעים סאה. במקרה בו יש את שיעור המקווה, גם אם ייפלו לתוכו מים שאובים, הם לא יפסלו את המקווה, מה שאין כן כאשר אין בו שיעור, אז שלושה לוגין מים שאובים פוסלים. במי הפירות הדין מעט שונה, וכיוון שלא מדובר במים, פוסלים מקווה שלא הוכשר רק בשינוי מראה. ובלשון המשנה:

''יש מעלין את המקווה ולא פוסלין, פוסלין ולא מעלין, לא מעלין ולא פוסלין... כיצד פוסלין ולא מעלין? מקווה שיש בו ארבעים סאה חסר קרטוב, ונפל מהם קרטוב לתוכו, לא העלהו, פוסלו בשלשה לוגין. אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין, ופעמים שאינן מעלין. כיצד מקווה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו, היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר.''

ב. השקה: משנה נוספת במסכת מקוואות (ו, ז) כותבת, שעירוב מקוואות כשפופרת הנאד. דהיינו, במקרה בו יש מקווה כשר, שמימיו באים במגע עם מאגר מים, אם גודל החור דרכו נוגעים המים הוא כשפופרת הנאד (כ5 ס''מ), המגע מכשיר את מאגר המים. משום כך, עושים מקווה באופן בו יש 'אוצר' של מי גשמים, בהם לא טובלים, ומים רגילים, שאובים, בחלל נוסף אותם משיקים לאוצר. מים אלו ניתן להחליף כאשר הם מתלכלכים, ולהשיקם שוב מחדש.

בעיות הלכתיות

אמנם, בדרכים אלו במקוואות בזמן הזה עלולה להיווצר בעיה הלכתית:

הגמרא במסכת יבמות (פב ע''ב) כותבת, שבמקרה בו אדם שפך סאה למקווה, ונטל ממנו סאה, כאשר רוב המקווה מנוזל ששפך, המקווה פסול. באיזה נוזל מדובר? רוב הראשונים ובניהם התוספות והרא''ש () סברו, שמדובר במקרה בו שפך מי פירות, שאם רוב המקווה הפך להיות מי פירות, הוא נפסל. לעומת זאת מים, ניתן לשפוך כמה שירצו, שכן כל מים ששופכים למקווה כשר, הופכים להיות כשרים כמותו, ולכן אין מניעה שלאחר זמן מה רוב המקווה יהיה מהמים הכשרים.

הראב''ד (שער המים, א) חלק וסבר, שהגמרא מדברת גם על השופך המים, שאם רוב המקווה הופך להיות מהמים השאובים שנזרעו, המקווה נפסל מדרבנן. להלכה פסק השולחן ערוך (יו''ד רא, ) כדעת רוב הראשונים, אמנם בבית יוסף (שם) כתב, שבמקום האפשר ראוי לחוש לדעת הראב''ד, וכן כתב הש''ך (שם, סג). משום כך, תהיה בעיה בהכשרת המים השאובים רק באמצעות זריעה, שכן ממלאים מקווה שלם באמצעות זריעה. ובלשון הדרכי תשובה:

''ודעת הרמב"ם והראב"ד והרשב"ם ונימוקי יוסף דגם במים שאובים בכזה, אינו כשר רק עד י"ט פעמים, שיישאר במקוה רוב כשרים. עיין באר היטב בשם הש"ך, דראוי להחמיר כן. ועיין בשו"ת השיב משה במקוה כזה ששאבו ממנו כ' פעמים עד כי נהיתה נטל סאה ונתן סאה, ויש לחוש כחומרת הפוסקים הנ"ל. עם כל זאת העלה להתיר בשעת הדחק כפסק המחבר בזה, רק מה שאפשר יזהרו שלא לשאוב אחר הנתינה עיין שם.''

לכאורה, ניתן לפתור בעיה זו, באמצעות הדרך השניה שראינו, דרך ההשקה. בתחילה, ישפכו מים שאובים לתוך אוצר מי הגשמים, והם ימלאו את המקווה ויכשירוהו מטעם זריעה. אך כיוון שיש בכך בעיה לדעת הראב''ד, ניתן להכין אוצר נוסף של מי גשמים, להם לעולם לא יוסיפו מים, והם רק ישיקו למים השאובים, כך שהמים שנפסלו לדעת הראב''ד, חוזרים ונהיים כשרים באמצעות ההשקה. אמנם, גם דרך זו לא חפה מקשיים, וייתכן שיש בה בעיה על פי שיטת רבינו ירוחם. 

רבינו ירוחם (נתיב כו, ה) כתב שיש הסוברים שאם נסתם הנקב המשיק בין המקוואות, אין ההשקה מועילה יותר, והמים השאובים

נשארים פסולים. הש''ך (שם, קיב) כתב, שעל אף שלדעת רוב הראשונים אין הלכה כמותו, וניתן לסתום את הנקב לאחר ההשקה[1], ואף השולחן ערוך והרמ''א (יו''ד רא, נב) כך פסקו, מכל מקום במקום האפשר יש לחוש לשיטתו. דבר זה יוצר בעיה הלכתית, שכן אם ישאירו את נקב ההשקה פתוח, נמצא שבמהלך הזמן חלק מהמים השאובים יעברו אל אוצר ההשקה, וחלק ממי אוצר ההשקה יעבור למים השאובים, עד שרוב האוצר יהיה ממי גשמים, והמקווה שוב ייפסל לדעת הראב''ד. 

להלכה

דנו האחרונים בפסק ההלכה:

א. רוב הפוסקים לא חששו לחומרא זו, שכן למרות שהתשבץ כתב שכאשר עושים מקווה יש להשתדל לצאת שיטת כל הדעות, בפועל לא כך עושים, ויש שיטות שפחות חוששים להם. משום כך הגישה המקובלת היא לשפוך מים בזריעה לתוך אוצר הגשמים, להשיק מקווה זה לאוצר גשמים נוסף כדי לחשוש לדעת הראב''ד, ואותו לסגור לאחר ההשקה. גישה זו מסתברת בפרט בהתחשב בכך, שרבינו ירוחם לא פסל בהחלטיות מקווה שנקב ההשקה נסגר, אלא רק הביא שיש הסוברים כך.

סברא נוספת מדוע ניתן להקל במקווה העשוי באופן זה הוא, שאת המים העוברים מהאוצר, נוהגים להזרים למקווה בתעלה מבטון רך שאורכה ג' טפחים. שיטה זו נקראת המשכה, דהיינו משיכת המים על גבי קרקע (ובטון רך נחשב כקרקע כיוון שבולע). יש מהראשונים שכתבו, שבמקרה מעין זה של המשכה, ניתן להכשיר למקווה אפילו מים שאובים, ואם כן גם אם לדעת הראב''ד רוב מי גשמים פוסלים את האוצר, לדעת ראשונים אלו הוכשרו שוב בזרימה על גבי הקרקע. וכפי שסיכם הרב מלמד (מקוואות, י):

''אולם אין לחוש לחומרא זו, שכן דעות הראב”ד ורבנו ירוחם הן דעות יחידים שלא נפסקו להלכה. בנוסף, נראה שגם לדעת הראב”ד, רק כאשר יציאת מי הגשמים ניכרת, האוצר נפסל. אך אם המים שב’אוצר ההשקה’ מתחלפים עם המים שבבריכה באיטיות שאינה ניכר.. האוצר כשר. בנוסף, נוהגים כיום להמשיך את המים הנכנסים לבריכת הטבילה דרך תעלה באורך ג’ טפחים של בטון רך, ועל ידי כך גם אם כל המים שאובים, יש אומרים שהם כשרים אף ללא השקה.''

ב. האדמו''ר הרש''ב (טהרת הבית) חלק וסבר שראוי לחוש הן לשיטות אלו, ולכן לא ניתן לסתום את האוצר המשיק למי הגשמים. משום כך, הציע לבנות את אוצר ההשקה בצורה שונה מהדרך המקובלת, ובמקום שאוצר ההשקה יהיה בצד מקווה מי הגשמים, הוא יהיה מתחתיו. כתוצאה מהבדלי הטמפרטורות, מי האוצר הקרירים יותר יישארו למטה, ואילו המים השאובים החמים יותר יהיו למעלה, וכך לא יעברו מים בין המקוואות ויפסלו את מימי האוצר.

הקושיות על שיטת חב''ד

מעבר לטענה שלא ברור שיש יתרון במקווה בו האוצר נמצא תחת המקווה, שכן הבדלי הטמפרטורות לא מספיק משמעותיים כדי למנוע ערבוב בין האוצר לבין המים השאובים. וכן הטענה שגם בהבדלי טמפרטורה משמעותיים, בכל זאת יש מעבר של מים (גם אם פחות מאשר השקה מהצד), האחרונים הקשו שתי קושיות על שיטה זו:

א. קושיה ראשונה: הגמרא במסכת מכות (ד ע''א) כותבת, שלא ניתן לטבול בחבית מלאה מים שנפלה לים. הראשונים הקשו, מדוע לא ניתן יהיה לטבול? והרי מימי החבית משיקים למי הים. הראב''ד יישב, שכיוון שמי הים כבדים מהמים שבחבית (בעקבות המלחים הנמצאים בהם וכו'), אין הם מתערבים בהם, ולכן לא משיקים להם. לכאורה, הוא הדין במקרה זה, אם הסיבה שמי האוצר התחתונים לא נפסלים כיוון שהמים השאובים העליונים לא מתערבים בהם, ממילא גם לא משיקים להם.

הרב דיכובסקי (תחומין שם) יישב, שכאשר מדובר בחבית שנפלה לים, כיוון שסוג המים שונה בתכלית, מי מלח במים ומים מתוקים בחבית, כדי שניתן יהיה להחשיבם כמשיקים ומחוברים, צריך מעבר ממשי של מים. לעומת זאת כאשר שני מקורות המים מתוקים, וההבדל ביניהם הוא הלכתי בלבד וכפי שיש במי האוצר והמים השאובים, ממילא די במגע בלבד בין סוגי המים כדי להחשיבם כמשיקים, ואין צורך בערבוב משמעותי. ובלשונו:  

''משמע לכאורה שלהשקה אין די בנגיעה, אלא יש צורך במים המתערבים אלו באלו. אם כן במקוה על גבי מקווה, הרי אין המים מתערבים מחמת ההבדל בטמפרטורה, כמו שכתב האדמו"ר מהרש"ב? אולם ברור, שיש הבדל יסודי בין מי המקווה ומי האוצר, לבין מי חבית ומי הים. בחבית מדובר בשני מימות שונים, מלוחים ומתוקים בזה צריך עירוב. אולם שאובים וכשרים הם אותו סוג של מים, וההבדל ביניהם הוא הלכתי בלבד, בכגון זה אין צורך בעירוב.''

ב. קושיה שניה: הגמרא במסכת עבודה זרה (עב ע''א) כותבת, שחיבור באמצעות קטפרס, דהיינו נוזל המחבר בין שתי מקורות מים, אינו נחשב חיבור. משום כך לדוגמא, אם ישנה בריכה עליונה שנטמאה, והיא מחוברת באמצעות נוזל הזורם לבריכה התחתונה, לא נטמאה הברכה התחתונה מחמתה. על בסיס כך כתב הדברי חיים (יו''ד ב, פח), שחיבור בהשקה בין אוצר גשמים תחתון לתחתון לעליון, אינו נחשב חיבור, שכן קטפרס אינו חיבור, וממילא אינו מטהר בהשקה.

אולם, כפי שכתבו רבים מהאחרונים וביניהם הרב משה פיינשטיין (יו''ד ג, סה), כאשר רצפה דקה בלבד מפרידה בין מקורות המים, אין זה נחשב חיבור באמצעות קטפרס, והדברי חיים דן רק במקרה בו הם מחוברים באמצעות צינור. ובפרט יש להקל במקווה בו המים עומדים, וכלל לא ברור שיש דין קטפרס וכפי שכתב הרב וואזנר (שבט הלוי ג, קלג). עם זאת יש להעיר, שמחמת פסק הדברי חיים, חסידי צאנז לא טובלים במקווה חב''ד, ובניגוד לגישה הרווחת שאמנם לא מחמירה כשיטה זו, אך לא רואה בה פסול.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[2]...