סיכום מסכת מכות דף ב,א
מסכת מכות – פרק ראשון (דף ב' ע"א – ע"ב)
חלק א': עדים שהעידו על מעמד אישי (דף ב' ע"א)
1.
עדים שהעידו על "בן גרושה":
- דין המשנה: עדים שהעידו על כהן שהוא
"בן גרושה" (ובכך פוסלים אותו ואת זרעו מן הכהונה ועושים אותו חלל)
והוזמו — אין אומרים שיעשה עֵד זה "בן גרושה" תחתיו (כלומר, לא
פוסלים אותו או את זרעו), אלא לוקים ארבעים מלקות.
מקור הדין בגמרא:
הכתוב אומר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" — "לו ולא
לזרעו". מכיוון שלעשותו חלל בלא לפסול את זרעו אי אפשר (שהרי חלל שמוליד
– זרעו חלל), ממילא אי אפשר לקיים "כאשר זמם" במדויק, ולכן נפטרים
מהעונש הממוקד ועוברים לעונש מלקות.
- קושיית רש"י ומקור ההזמה:
- הקושיה: דין "עדים זוממין"
תלוי בהכרח ביכולת להזים את העדים על ידי זמן ומקום ("עמנו הייתם במקום
פלוני ביום פלוני"). אך עדות על מעמד אישי וייחוס (כגון "פלוני
הוא בן גרושה") איננה מצביעה על אירוע בעל נקודת זמן אחת!
- תשובת רש"י: העדים מוכרחים להעיד על אירוע
היסטורי ספציפי ומוגדר: "ראינו שאימו התגרשה ביום פלוני ובמקום
פלוני קודם שנולד". מכיוון שמסרו נתוני זמן ומקום מוגדרים, שייך
להזים אותם באמירת "עמנו הייתם באותו היום ובאותה שעה במקום אחר".
- הרחבת הפני יהושע בפירוש
רש"י ודין הזמה בעדות ייחוס:
- ה"פני יהושע" מדייק
בלשונו של רש"י ומסביר מדוע נזקק רש"י להגדיר שהעדים אמרו
"בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד". ללא הגדרה זו, העדות נחשבת
ל"עדות שאי אתה יכול להזימה", שאינה נחשבת עדות כלל!
- קושיית הפני יהושע בדין
"כאשר זמם" ופסילת האם:
- הקושיה: אם אמו של הנידון עדיין בחיים,
העדים המזימים היו יכולים לטעון להגנתם: "לא באנו לפסול את הבן, אלא
באנו לאסור את האם על בעלה הכהן"! אם הם באו לאסור את האם, מדוע שילקו
משום פסילת הבן?
- תשובת הפני יהושע: מתוך דיוק מופלא בלשון
רש"י — העדים העידו שהיא נתגרשה קודם שנולד (או קודם שנתעברה).
אילו רצו העדים רק לאסור את האם, היה די להם להעיד שנתגרשה לאחר
שנולד. מכך שהדגישו שנתגרשה קודם שנולד, מוכח בבירור שכל זממם וכוונת עדותם
היו לפסול את הבן, ולכן חל עליהם הכלל של "כאשר זמם" ונפטרים ממנו
למלקות כיוון שאי אפשר לפסול את זרעם.
- אופי העדות - שוגג מול מזיד (פני
יהושע):
- ה"פני יהושע" מציע
נדבך נוסף: מדובר במקרה שהעדים העידו שהאם נתגרשה מבעלה הראשון ורק לאחר מכן
נישאה לאביו של הכהן. במצב כזה, הנישואין השניים נעשו בשגגה ולכן בית דין לא
היו מפרידים את ההורים בכפייה, ונמצא שכל נזקה הישיר והמכוון של העדות היה
פסילת הולד בלבד.
2. עדים שהעידו על "בן חלוצה":
- הכלל והחידוש: חלוצה האסורה לכהונה היא איסור
דרבנן בלבד (מדאורייתא בן חלוצה אינו חלל).
- החידוש: אף על פי שמדובר בדין דרבנן,
המשנה משווה אותו ל"בן גרושה" וקובעת שגם בעדים שהעידו על בן חלוצה
והוזמו – לוקים 40 מלקות ולא נעשים בני חלוצה בעצמם.
3.
למה המשנה לא הביאה דוגמה של "ממזר"? (קושיית תוספות):
- הקושיה: מדוע במשנה הובאה דוגמה של עדות
על "בן גרושה" (ששייכת רק בכהנים), ולא הובאה דוגמה כללית השווה
בכל ישראל – עדות על "ממזר"?
- תשובת תוספות:
1.
קשה מאוד למצוא עדות חותכת וישירה על ממזרות, שכן גם אם עדים
מעידים שאשת איש זינתה עם אחר, הקביעה ההלכתית היא ש"רוב בעילות אחר
הבעל", ותולים שהולד נוצר מהבעל ולא מהנואף. לעומת זאת, ב"בן
גרושה" העדות היא ישירה ומבוררת על מתן גט.
2.
תשובה נוספת בתוספות: המשנה נמשכת אחר הסוגיה בסוף מסכת
סנהדרין העוסקת בדיני כהונה וזוממי בת כהן, ולכן נקט התנא דוגמה מעולם הכהונה.
4.
עדים שהעידו שמישהו חייב גלות (תוספות ומהרש"א):
- הדין: עדים שהעידו על אדם שהרג נפש בשוגג וחייב גלות, והוזמו —
אינם גולים תחתיו, אלא לוקים 40. (הטבע של גלות הוא כפרה על הריגה, ומי שלא
הרג אינו יכול לגזור על עצמו גלות ככפרה).
- קושיית תוספות: כיצד יכולים עדים לחייב אדם
בגלות בעדותם? הרי הנאשם יכול לפטור את עצמו בקלות מגלות אם יטען: "לא
בשוגג הרגתי אלא במזיד!" (שהרי מזיד אינו גולה)?
- תשובות תוספות:
1.
מדובר במקרה שבו היו "רגלים לדבר" ונודע לכל שהיה זה
שוגג (כגון שנשמט הברזל מקתו), ולכן הנאשם אינו נאמן לטעון שהרג במזיד.
2.
מדובר כשהנאשם שתק בבית הדין בשעה שהעידו העדים, וקיימא
לן ש"שתיקה כהודאה דמיא", ולכן חלה עליו חובת הגלות על פי עדותם.
5.
למה המשנה פותחת ב"כיצד העדים נעשין זוממין"? (הרא"ש):
- היסוד הלכתי: עדים המעידים שקר אינם לוקים על
עצם הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", משום שזהו "לאו שאין בו
מעשה". העדים מתחייבים במלקות אך ורק מכוח פרשת עדים זוממין
("ועשיתם לו כאשר זמם") כאשר הוזמו בדרך של "עמנו
הייתם".
חלק
ב': עדים שהעידו על דיני ממונות (דף ב' ע"א – ע"ב)
1.
עדות על חוב ממוני ותשלום "טובת הנאה" (המשנה והגמרא):
- עדות על עצם החוב: עדים שהעידו שאדם חייב לחברו
200 זוז והוזמו — משלמים 200 זוז מלאים.
- עדות על הקדמת זמן הפירעון: אם העידו שהוא חייב לשלם את 200
הזוז מיד (תוך 30 יום), והלווה טוען שקבע עמו זמן פירעון לעוד 3
שנים, והוזמו העדים — אין משלמים 200 זוז, אלא משלמים "טובת
הנאה" בלבד.
- ביאור הגמרא ורש"י
ל"טובת הנאה":
- הלווה מודה בעצמו שהוא חייב
לפרוע את 200 הזוז בתום 3 השנים. לפיכך, העדים לא ניסו לגזול ממנו את עצם
הממון, אלא רק למנוע ממנו את החזקת הכסף במשך 3 השנים הבאות.
- שיעור התשלום: שמים בשוק כמה אדם מוכן לשלם
כעת כדי להחזיק בסכום של 200 זוז למשך 3 שנים (בהתחשב בסיכויים ובסיכונים),
ואת ההפרש הזה משלמים העדים הזוממין.
2.
עדות על אי-פירעון מול טענת "פרעתי":
- אם הלווה טוען "כבר פרעתי
את החוב", והעדים מעידים כזב שטרם פרע והם הוזמו — משלמים העדים 200 זוז
מלאים, כיוון שזממם היה להוציא ממנו פעם נוספת תשלום שלם של 200 זוז.
3.
יסוד "כאשר זמם" בממונות (ריטב"א, מהרש"א ופני יהושע):
- הריטב"א: גדר התשלום בעדים זוממין
בממונות מבוסס בדוקא על המושג "כאשר זמם" — שמים בדיוק נמרץ מה
הסכום והנזק שהיו גורמים ללווה אלמלא הוזמו.
- המהרש"א: מעמיד שעל עצם שאלת זמנם והפסדם
נאמנים העדים הזוממין לשלם לפי הערכת השוק של אובדן השנים והסיכון.
- הפני יהושע: מחדש שהקדמת זמן פירעון אינה
נחשבת רק ל"מניעת רווח" בעלמא (גרמא), אלא נחשבת בשוק כהפסד
ממון ממשגדר ונמדד, ולכן חל עליה חיוב התשלום המלא מדין "כאשר
זמם".
