'"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, פט): "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם”. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאַתְיָא דְרַב כְּהַהִיא דְּתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתָנִינָן בִּתְקִיעָתָא דְרַב: זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן. (תהלים פא, ה) "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא" וגו', וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם: זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי? "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ"' (ויק"ר כט,א). בגמ' מובאים השעות בצורה אחרת: 'אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, שנאמר (תהלים מט, יג): "אדם ביקר בל ילין"' (סנהדרין לח,א). אלא שיש לומר שאין הכוונה לשעות מדוייקות, אלא שעה הכוונה לחלק מסויים שנחשב לנעשה בזמן זה. לכן כשאומר בשעה כך וכך אינו שעה ממש אלא בחלק זה, כך שאין מה להשוות בזמנים כי זה לא מחולק ע"פ זמן ששווה בכולם, וכל מקור מדבר על העמדת חלקים ע"פ העניין שבא לרמז עליו. לכן בויק"ר מתמקדים בבריאה בחטא ובדין, כי מתמקדים ביחס לחשיבות של הנעשה בהקשר לדין בבריאה; לעומת זאת בגמ' זה בא להעמיד את הנעשה באותו יום מצד גילוי מעלת האדם ובניו, ולכן מעמיד גם עם חוה ובניו שנולדו. נראה שבמדרש מביא כשעה ראשונה שעלה במחשבה, שודאי זהו ההתחלה, אולם גם אולי מתחיל בה' כהדגשה שה' הוא הקובע, שכך עלה במחשבה לפניו, שדעתו מעל כולם והיא הקובעת, שהוא היחיד מעל הכל; לכן מה שאח"כ התייעץ עם המלאכים זה כעין שעה שניה, כרמז שהם לא שותפים בבסיס, שרק ה' הוא הקובע, ורק שאלם כראוי מצד הדין. ולכן גם בגמ' מסופר שהמלאכים התנגדו בתחילה לבריאת האדם וה' שרפם (סנהדרין לח,ב), כיון שדווקא דעתו היא החשובה והקובעת. גם אולי בא כרמז שה' הוא אחד ואין בלתו, ובמלאכים זה שנים כרמז שהם רבים. שזה כעין רמז שהאדם נברא בשביל תיקון עולם, ולכן זה כרומז לקה"ק, שם ישנו הארון ועליו הכרובים, ומסביר הרמב"ם שהם שנים כרמז למלאכים: 'הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשכת אחר אמונת מציאות האלוק, ובה תתכן הנבואה והתורה. ולחיזוק אמונת זאת הפינה צוה האלוק ית' לעשות על הארון צורת שני מלאכים – לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון אשר הוא דעת אמיתי שני לאמונת מציאות האלוק, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה, כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת, רצוני לומר כרוב אחד, היה בו הטעאה שהיו חושבים שהיא צורת הא'ל הנעבד, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה; או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה זה מביא לקצת שניות. וכאשר עשה שני כרובים עם באור "ה' אלוקינו ה' אחד", התבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוק, אחר שהאלוק אחד והוא ברא אלו הרבים' (מורה נבוכים ג,מה). לפי זה אפשר שכך רמזו בשעה ראשונה זה מחשבת ה', שהוא ואין בלתו, ודעתו מעל כל השגה; ושעה שניה זה התייעצות עם המלאכים, שזה שעה שניה כרמז לגילוי של שנים, כגילוי רבים בכרובים, שכל זה קשור לאמונה הנכונה בה' וקיום תו”מ, ולכן זה שייך לבריאת האדם שנברא כדי להאמין בה' ולעבדו. אולי גם כרמז שבאדם יש שני גילויי קדושה, מצד הנשמה ומצד מעשיו; וצד הנשמה גדול מכל גילוי של צד המעשה. לכן הראשון זה מחשבת ה', כרמז לנשמה שהיא חלק אלוק, שהמחשבה – הדעת באדם, מקורה בנשמה, וזה הראשון כראשון בחשיבותו וגדולתו; והשני זה התייעצות עם המלאכים, כרמז למעשים, כעין מלאך שהוא שליח לעשיה (שמלאך זהו גם שליח אדם, כגון: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום” [במדבר כ,יד]), כך רמז למעשינו בעולם, ואז אנו מתקדשים כעין מלאך קדוש, לכן זה החלק השני (שעה שניה), שהוא חשוב ולכן הוא מתגלה בהתחלה אבל זה פחות חשוב וגדול מהנשמה, ולכן הוא בא רק השני. בשלישי כינס עפרו, שזה מכל העולם: 'תניא, היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, שנאמר (תהלים קלט, טז): "גלמי ראו עיניך", (וכתיב (דברי הימים ב טז, ט): "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ”)' (סנהדרין לח,א). שזהו יעודו של האדם, לקדש את כל העולם הזה החומרי, ולכן זהו גילוי של עפר, חול גשמי, וזה מכל העולם כביטוי שצריך לתקן את כל העולם. אולי זה בשעה השלישית כעין רמז לחלוקה לשלושת המקומות בעולם שממנו נלקח העפר: 'אמר רב אושעיא משמיה דרב: אדם הראשון – גופו מבבל, וראשו מארץ ישראל, ואבריו משאר ארצות' (סנהדרין לח,א-ב). או כרמז שתיקון העולם נעשה בכעין חלוקה של שלוש: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (שם צז,א). בשעה רביעית גבלו, בגיבול נעשה גוש אחד (מעבר לפשט המדרש שזהו שלבים בעשיה, שמביאים חול, ואח"כ מגבלים וכו', שכך זהו הצורה הטבעית גם ביצירת כלים), נראה שרומז שמי שמתקן את העולם זהו בנ"י, והיסוד לתיקון העולם על ידנו זהו באחדותנו (ראה במדבר רבה טו,יח), לכן הגיבול שזהו האיחוד בין גרגירי החול הרבים, הפיכתם לגוש אחד ע"י הגיבול, זה מתגלה בארבע, כרמז לארבע אמהות, שמהם השבטים השונים, ויש כעין תחרות בין לאה ורחל, וכעין מעמד זלפה ובלהה פחות חשוב מהן, כך שזה נראה כעין פירוד ביניהם, לכן מתגלה הגיבול – האיחוד בין הרבים בארבע. בחמישית רקמו – 'רקמו. שעשה בו צורת הפנים וחתוך אברים' (עץ יוסף), כרמז שעל האדם לקיים תו"מ וכך לתקן את העולם, שבאדם מתגלה רמ"ח אברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, שהתורה מתקנת את האדם, וכשהאדם ניתקן הוא גם מעלה איתו את כל הבריאה לתיקון; לכן גם רמ"ח מ"ע כנגד אברים, ושס"ה ל"ת כנגד ימות השנה (מכות כג,ב), שיש גילוי בתורה כנגד האדם והמציאות העולמית (שזהו יום), כרמז שמתקן את עצמו וכן את כל העולם איתו. לכן בשעה חמישית רקמו – יצר את אבריו כרמז למצוות שמתגלות בגופו של האדם; וצורת פניו כרמז ללימוד תורה, שהחכמה מאירה את הפנים: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח,א). שזהו רמז ללימוד תורה וקיום מצוותיה, ולכן בשעה חמישית כרמז לתורה שיש בה חמשה חומשים. וזה היה בהיותו עדיין עפר, כרמז שתיקון האדם מתקן את כל העולם, ולכן זה מתגלה באברים בגילוי עפר כרמז לכל העולם החומרי (וכן מבטא שמתקן את כל העולם שממנו נלקח העפר לבריאת האדם). בשישית עשאו גולם, שזהו שהפך אותו לבשר ודם (כמו שמפרש העץ יוסף); אולי שש כרמז לששה סדרי משנה, שזהו התושב"ע שהיא קשורה לאדם, שהתושב"ע מתגלה ע"י לימוד האדם, ולכן זהו שעשה אותו לבשר ודם, כגילוי של אדם שבו תתגלה התורה; וזה ע"י שהאדם מתקדש, שלא מושך את התושב"ע שתתגלה דרך יצר הרע שבו שמבלבל ומעוות, לכן זהו בשר ודם ולא עפר, כרמז להתעלות שלא נשאר בגילוי של עפר, של גשמי גס. בנוסף, בשר ודם רומז לאדם שמוליד (להבדיל מעפר שהוא דומם ואינו מוליד), שזהו כקודם (כבסיס) לשעה הבאה שזה נפיחת הנשמה, כרמז שהנשמה באדם נתנת בהולדה מאם יהודיה (שהנולד ליהודיה הוא יהודי, שיש בו נשמה ישראלית); וזהו גם כרמז שיש שש אמהות: שרה רבקה רחל לאה זלפה ובלהה; לכן זהו בשעה שישית כרמז שהאם מביאה שתופיע נשמה לוולד שנוצר (כעין הפיכת העפר לגולם, שאז מתגלה האדם [וכעין יצירת האדם מהדמות עפר כך יצירת הולד מזרע האב]). בשביעית נפח בו נשמה, שהיא חלק הקדושה באדם, כעין שבת שהיא חלק הקדושה בשבוע ובעולם, לכן מתגלה בשביעי. וכן שבת מרמזת לעוה"ב ('שבת אחד מששים לעולם הבא' [ברכות נז,ב]), שהעולם יתקדש, כעין שהאדם מתקדש בגילוי הנשמה שבו; וכן יקדש את כל העולם. בשמיני הכניסו לגן עדן, כעין רמז בשמיני למעל הטבע, שגן עדן הוא מעל הטבעי שבעולמנו. וכן אדם היה ראוי להיות בגן עדן עד שחטא, שאז התווספו בו התאוות שבראשם חטא הזימה (כמו שנאמר לאחר החטא שאדם הראשון ראה, קלט, שהם ערומים, דבר שקודם לא הפריע לו), לכן כניסתו לגן עדן נרמז בשמיני כעין ברית המילה שביום השמיני, שבברית המילה יש עניין של הפחתת תאוות הזימה ('וכן המילה אצלי, אחד מטעמיה, למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה' [מורה נבוכים כג,מט]), כרמז שראוי להכנס לגן עדן כיון שאין בו את התאוות שיכנסו בו אח"כ בחטא עץ הדעת. וכן אנו מתקנים את העולם עד שיתוקן לגמרי מהפגם של חטא עץ הדעת, שאז העולם יתקדש כעוה”ב, כגן עדן. בתשיעי נצטווה מה' על עץ הדעת, כעין האדם שבא לעולם בתשעה חודשי לידה כדי לקיים את רצון ה', כמתגלה בתורה שציווה לנו ה'. בעשירי עבר על הציווי, שבכך הוא התקלקל ודעתו התעוותה מהיותו קודם עם הדעה המכוונת לרצון ה', לכן ה' נתן לנו את התורה שבו נאמר מהו רצונו כדי שנדע (שהרי דעתנו מעוותת בשל חטא עץ הדעת), שזהו מתן תורה, שנתנו לנו הלוחות שבהם עשרת הדברות שבהם כל התורה (יר' שקלים ו,א); לכן הגילוי של עשרה קשור לקלקול שהאדם חטא, שקודם היתה נטועה בו התורה בטבעו ובשל שעבר זה השתבש, שמה שעבר על הציווי פגע בגילוי עשרה (כל התורה) שהיה בו; וכן הוצרך לקבל את התורה בעשרת הדברות כדי שידע מהי הדעת הנכונה, בשל שעבר על הציווי. וכן כרמז שבנ"י חטאו במרגלים, ולכן לא נכנסו לארץ ולא באה הגאולה אז, לא בא התיקון לחטא עץ הדעת, ולכן זה גילוי בעשרה כרמז לעשרת המרגלים שהוציאו את הדיבה על הארץ, שבגללם נשאר רושם חטא אדם הראשון. באחד עשר נידון, אולי כרמז שמצינו אחד עשר בחלומו של יוסף, שהחלומות היו חלק מהסיבות לשנאת האחים ליוסף, שלכן חטאו ומכרוהו; ובסוף ירדו בשל כך לגלות מצרים כעונש. כך שזהו גילוי של העמדה לדין על חטאים. אולי גם כרמז שבעמידה לדין יש חשיבות לאחדות, שלכן בגילוי של אחד עשר כעין רמז לפירוד של האחים מיוסף (כחלומות; וכן כעין שיוסף נחסר ולכן מתגלה אחד עשר במקום שנים עשר [בשבטים]), שיש קשר להעמדה לדין, שיכולים ח"ו להיות נידונים לביצוע עונש רע, כעין גלות מצרים; אבל כשיש אחדות אז לא חל הדין, וזהו שההמשך הוא שיצא זכאי בדין בגילוי של שעה שנים עשר, כגילוי של אחדות של כולם יחד בלא פירוד (כל שנים עשר האחים), שאז יוצאים זכאים. שזהו: 'ר' אלעזר בנו של ר"א הקפר אומר: גדול השלום שאפילו עובדי עבודת גלולים ושלום ביניהם כביכול אין (השטן) נוגע בהם, שנאמר (הושע ד): "חבור עצבים אפרים הנח לו”. אבל משנחלקו מה נאמר? (שם י) "חלק לבם עתה יאשמו”' (ספרי במדבר מב,ב). בשעה שתים עשרה יצא בדימוס – בסליחה ומחילה, נראה שזה כרמז שיצא זכאי בדין מלמות בחטאו בשל גילוי של שנים עשר, שיש את בנ"י (שהם שנים עשר שבטים) שיוולדו בזרעו והם יתקנו את העולם; שלכן בזכותם נמחל ונסלח לו. לכן בר"ה שיש גילוי של סליחה ומחילה ה' דן אותנו כדי שנצא זכאים; ובפרט זה מדגיש כמו שאמרנו שאנו מתקני העולם, ולכן ראוי למחול לנו כמו שנמחל לאדם הראשון.