"חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה' כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך" (דברים טז, יג-יז). ' … למה היו הרגלים שלשה לא פחותה ולא יותר? ואומר בסבת זה – שישראל קבלו מהשם יתברך ג' חסדים גדולים; והם: יציאת מצרים, ומתן תורה, וירושת הארץ. ולכן צוה שיעלו לביתו שלש פעמים בשנה. בחג המצות להודות לה' על שהוציאם ממצרים, ובחג השבועות להודות לפניו על שנתן להם את התורה, ובחג הסכות להודות לפניו על הארץ ועל תבואותיה. ויהיו ימי חג הפסח ז' ימים, לא להיותו הקף בינוני כמו שזכר הרב המורה פרק מ"ג חלק שלישי, כי אם לפי שמעת שיצאו ממצרים עד שנכנסו בים היו ז' ימים, ואכלו מן המצות אשר הוציאו ממצרים כל אותם שבעת ימים, ואז נטבעו המצריים, והיתה התשועה שלמה. וכמו שאמר: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים" וגו' "אז ישיר משה"; וכנגד אותם הז' ימים היו ימי חג הפסח גם כן שבעה. אמנם חג השבועות היה יום אחד כיום מתן תורה, שהיה אחד ומיוחד וכמוהו לא יהיה. וחג הסכות היה גם הוא שבעת ימים, מפני שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל' (אברנבאל; דברים טז,יג). האברבנאל מסביר שחג הסוכות הוא שבוע כנגד שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י, ולכאורה זה תמוה שהרי חג סוכות הוא כנגד שבנ"י ישבו בסוכות במדבר: “בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם” (ויקרא כג,מב-מג)? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א מסביר ('לזמן הזה', תשרי, 'סוכות וא"י') שיש קשר בין סוכות לא"י, שגם מה שנאמר על הישיבה בסוכות ביציאת מצרים הכוונה לזמן שכבשו את הארץ, כמו שהסביר הרוקח (ויש עוד רמזים על הקשר בין סוכות וא"י, ראה שם). אמנם אולי אפשר שהאברבנאל הולך לשיטתו, כמו שמסביר קודם שהיו עושים מעצמם חג בשל האסיף (זה נאמר לפני הכניסה לארץ, כך שעוד לא עשו, אלא שהיו עושים מעצמם לאחר שהיו נכנסים לארץ, גם בלי המצוות מהתורה על הסוכות, ולכן מראש ה' ציווה על כך): ' … שכל בני אדם אחרי אסיפת תבואותיהם יעשו שמחות וגיל יתעלסו בברכתם ורבוי תבואותיהם. וכמו שאמר הנביא על זה (הושע ט' א'): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" וגו', "גורן ויקב לא ירעם”. ולפי שישראל בזמן הזה היו תבואותיהם כלם נאספות מן השדה ונכנסות בבתיהם והלוים כבר קבלו מעשרותיהם בגרונות וביקבים כי על כן נקרא חג האסיף לפי שהוא אחרי אסיפת התבואות. הנה מפני זה חג הסכות תעשה לך שבעת ימים … כאלו אמר הנה אתה בעצמך היית עושה חג הסכות שבעת ימים באספך. רוצה לומר בעבור אסיפתך התבואות מגרנך ומיקבך ושמחת בחגך, רוצה לומר: וידוע הוא גם כן שתשמח בחגך אשר תעשה על זה, אתה ובנך ובתך, כי כל בני הבית שמחים ברבות הטובה ואסיפת התבואות, וגם הלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. ... הנה אם כן כל זה ידוע הוא ומבואר שאתה בעצמך היית עושה החג הזה מבלי מצוה כי אם מעצמך לשמחת האסף תבואתך. ולכן הנני מבקש ממך שתעשה כל זה לשם מצוה ולעבודת הש"י, וזהו אמרו: "שבעת ימים תחוג לה' אלקיך במקום אשר יבחר”. רוצה לומר: אותו החג שהיה ראוי שתעשה מעצמך תעשה אותו לה' אלקיך' וכו' (אברבנאל; שם). ממילא מזה מובן שהיסוד לחג סוכות הוא האסיפה של תבואת א"י, לכן מובן שיש בזה גילוי כנגד שבעת המינים שהם שיא שבח התבואה של א"י. אמנם ה' ציווה גם על ישיבה בסוכה כנגד מה שישבנו במדבר בדרך לא"י, שכיון שחוגגים את סוכות על תבואת א"י, שזה קשור לישיבתנו בה, אז ראוי לגלות אז גם כאגב זה גם זכר לסוכות שישבנו בדרך לא"י. ששם ישבנו בסוכות מכח השכינה וכך גם כאן אנו יושבים ונהנים מכח השכינה (שגם מתגלה בפירותיה [ב"ח; טור או"ח סימן ר"ח]). בפרט שבסוכות משתמשים לסכך ממה שגדל בא”י (שאת הפירות הכנסנו, ואנו משתמשים גם בענפים שלא הכנסנו) לעשיית סוכות, שזה כהמשך השימוש בצומח בא”י, ולכן מתחברים יחד. וכנראה למד כך, כיון שבדברים לא נאמר על ישיבה בסוכות, אלא רק נאמר חג בקשר לגדל בארץ: ”חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך”, לכן למד שזהו הבסיס של חג הסוכות, שיש בו עניין של גידולי א”י, כמתגלה כאן, וכן של ישיבה בסוכות כנגד זמן המדבר, כנאמר בויקרא, שאלו שני דברים הבאים יחד. אולי גם אפשר שגילוי הסוכות במדבר הם כנגד המתגלה במעלת א”י שזהו שבעת המינים, שלכן ענני הכבוד היו שבעה: '"וה' הולך לפניהם יומם”. את מוצא שבעה ענני כבוד היו, אלו הן' וכו' (תנחומא “בשלח” סימן ג). שזמן המדבר היה למעלת א”י, עונש על שלא רצו להיכנס לארץ; וכן שיתרגלו לחיבור לתורה כדי שיוכלו להיכנס לארץ בצורה טובה ולא יהיה בעיה מצד החיבור לתורה (שם, סימן א); וכן שיעמוד עם שיתחזק ויכנס לארץ ('והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א כ ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפ' ואלה שמות' [ראב"ע; שמות יד,יג]). כך שזמן המדבר במהותו קשור בשביל א”י, ולכן מתגלה שבח הארץ והסוכות יחד. (אולי לכן חלוקת השבטים, שאפרים ומנשה נחשבים כשני שבטים היה בדגלים ובנחלת הארץ ['כנחלתן כך חנייתן' (הוריות ו,ב)], כרמז שיש קשר מהותי בין זמן המדבר וישיבת הארץ). אולי אפשר גם שזמן השמחה על שבח פירות הארץ קשור גם לענני הכבוד, ולכן החג קשור לשניהם יחד. שהנה השורש לענני הכבוד, הזכות להבאתם הוא מאברהם: 'בשכר "והוא עומד עליהם", זכו לעמוד הענן' (ב"מ פו,ב). והרי הפס' הוא: “והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו” (בראשית יח,ח). כך שהעמידה היתה תחת העץ, שזה חלק משימושם שיהיה בשלמות ובנחת, שלכן זה נעשה בצל תחת העץ, כך שמחובר עם גילוי של עצים בא”י. אולם יותר מזה, בעניין העמידה תחת העץ נרמז על מעשה אברהם שנעשה בכבוד רב (שהם ישבו תחת העץ, וממילא יוצא שהוא ממש עמד לידם לשימושם, ולא ש'עומד עליהם לשמשם' – במשמעות שעומד לשירותם, אבל לא ממש עמד פיזית לידם; אלא ממש עמד לידם ואפילו לא ישב): 'ואברהם היה "עומד תחת העץ” בעת שהיו אוכלים, כמו שעושים השרים על רגליהם בזמן שהמלך אוכל על שולחנו' (אברבנאל על הפס'), כך שבעץ נרמז על מעלת שימושו אותם, ולכן אולי זכו לעמוד הענן, שיחד עמו היו גם שאר העננים שה' נתן לשמשנו (שהם שבעה עננים הבאים יחד, כל אחד למקומו), מכח זכות אברהם, ולכן זה קשור לגילוי עצים, שכך הסכך הוא מענפי העץ, כעין כמו שהיו תחת העץ לצל, וכך גם העננים עשו צל; והעץ היה עץ מאכל, שזהו האשל (לקח טוב) של אברהם, שממנו גדלו פירות טובים (סוטה י,א), ולכן מתחבר גם לשבח פירות א”י. (יש שפרשו [בפס']: '"והוא עומד עליהם תחת העץ" – י״א: במקום עץ, להגן עליהם לעשות להם צל, כי אברהם גדול היה בענקים' [הדר זקנים], לפי זה העץ הוא אברהם, ולכן השבח במעשיו שעמד עליהם לצל, זהו השורש לענני הכבוד, וזהו כגילוי של עץ [כמו שהושיבם קודם תחת העץ לצל ולנוח, כך מוסיף עליהם עכשיו צל בעצמו כעין עץ], ולכן מתגלה עם גילוי של עצים ופירותיהם, כמו שעשה צל ונתן להם לאכול, כעין מפירותיו).