"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִיפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"

(דברים לב, מג)

הציווי על כתיבת השירה הגדולה המסיימת את חומש דברים נוטע בלב תקווה וציפייה. אבל כאשר מתבוננים בשירת האזינו הלב מתקשה מאוד לשיר ולשמוח. מדובר בשירה קשה. עם פסוקים קשים ביותר על אחרית עם ישראל ועל הרעות והצרות שעתידים לקרות לנו במשך שנות ההיסטוריה. אנחנו שנמצאים מן העבר השני של ההיסטוריה הזאת, יודעים גם לומר שאכן כל מה שכתוב בפסוקים הללו נתקיים ובא עלינו.

כמובן, נבואות פורענות ישנן גם בתורה וגם בנביאים. אך כאן התמיהה היא על כך שלפסוקי הפורענות הללו קוראת התורה בשם המשונה שירה. איזו שירה יש כאן? הרי לכאורה היא תוכחה ועונשים, כדוגמת (דברים לב, כב-כג): "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית.. חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם" - מה ענין שם שירה בזה, מה ייחודה של פרשה זו מכל התורה שהיא נקראת שירה?

אם מביטים על עומק שירת האזינו, הרי יש בה בשורה עצומה. והבשורה היא שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוותר עלינו! גם כשנתייאש ונרצה להתבולל חס ושלום, להיעלם ולהיטמע, הקדוש ברוך הוא לא יוותר לנו ולא יוותר עלינו. צרות יבואו עלינו ויזכירו לנו את מה שננסה לשכוח: אנחנו יהודים, אנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא.

כתב הרמב"ן (דברים לב, מ): "וְהִנֵּה הַשִּׁירָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הִיא בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן, תַּגִּיד כָּל הַמּוֹצְאוֹת אוֹתָנוּ.. וְהִנֵּה אֵין בַּשִּׁירָה הַזֹּאת תְּנַאי בִּתְשׁוּבָה וַעֲבוֹדָה, רַק הִיא שְׁטַר עֵדוּת שֶׁנַּעֲשֶׂה הָרָעוֹת  וְנוּכַל, וְשֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה בָּנוּ בְּתוֹכֵחוֹת חֵמָה, אֲבָל לֹא יַשְׁבִּית זִכְרֵנוּ, וְיָשׁוּב וְיִתְנַחֵם וְיִפָּרַע מִן הָאוֹיְבִים בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, וִיכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמוֹ. אִם כֵּן, הַשִּׁירָה הַזֹּאת הַבְטָחָה מְבֹאֶרֶת בַּגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה עַל כָּרְחָן שֶׁל מִינִין".

על פי דברי הרמב"ן עיקר השירה היא ההבטחה והעדות על נצחיות הקשר בין הקב"ה לישראל, זוהי הבטחה גמורה בלי שום תנאי, שאפילו אם לא יעשו תשובה תהיה הגאולה העתידה מכל מקום.

שירת האזינו מתחילה בפסוק האחרון בפרשת וילך (דברים לא, ל): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאׇזְנֵי כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" - מה ההדגשה באומרו עַד תֻּמָּם? דהיינו עד הפסוק האחרון שמסיים את שירת האזינו (דברים לב, מג): "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִיפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - שעיקר השירה היא ההבטחה על נצחיות עם ישראל והגאולה העתידה שבה ינקום הקב"ה בגויים על כל הצרות שסבלו ישראל תחת ידם בגלות. כפי הרמב"ן על: "וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" - שאז יראו ששונאי ישראל הם צָרָיו כביכול של הקב"ה, ו"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּו"ֹ - כל הגויים יראו שישראל הם עם ה' ונחלתו לנצח.

וזה ענין השירה הזאת שהיא שטר עדות כלשון הרמב"ן לגאולה העתידה ולנצחיותם של ישראל, מתוך שהקב"ה הוא נצחי וישראל הם העם הנבחר לחלקו ונחלתו לנצח, וממילא מוכרח שגם עם ישראל הוא נצחי, וכן (דברים לא, כא): "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" - שבעת אשר תמצאן אותו רעות רבות וצרות שנדמה כי חס ושלום אבודים הם, אז "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד - שאצל ישראל אין מציאות כזו שהם אבודים, כי קיומם נצחי, והקב"ה אינו משליכם אף פעם מלפניו, ולא יתכן כי: "תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

ועל כן נקראת היא שירה, שהיא היא השירה המבטאת נאמנה את מעמדו של עם ישראל, השירה לנצחיותו של עם ישראל, לביאת המשיח ולגאולה העתידה, וזוהי השירה הגדולה ביותר בתורה.

וכמו שהשירה שייכת לכלל, כך גם נתן הקב"ה בנוגע לפרט, שלכל יהודי יש הבטחה על גאולתו העתידה שיבוא לבסוף אל תיקונו.

הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל (האדמו"ר מסלונים), מהספר: "נתיבות שלום"

אייל ורד, מהספר: "אל שפת האמת - על פרשת השבוע"