"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי. אמר אלהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינתם עלי. אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון. וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והביאתי אתם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם עד תם פגריכם במדבר. במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונתיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי. אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי במדבר הזה יתמו ושם ימתו" (במדבר יד,כו-לה). בעקבות חטא המרגלים נענשו ישראל שלא יכנסו לארץ אלא יהיו גולים במדבר ארבעים שנה כנגד הזמן שריגלו. אולם מגלה לנו רש"י שזה לא היה רק בשל חטא המרגלים, אלא היה בזה גם קשר לחטא העגל: '"ארבעים שנה" – לא מת אחד מהם פחות מבן ס', לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה היתה בכלל ואע"פ שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב) "וביום פקדי" במרגלים "ופקדתי עליהם חטאתם". ואף כאן נא' "תשאו את עונותיכם" ולא עונכם, שתי עונות - של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים' (רש"י פס' לג). לכן מובן מדוע נרמז שיש שלושה שבועות של צרות – ימי בין המיצרים: “גלתה יהודה מעני ומרב עבדה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רדפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א,ג). 'גלתה – מארצה. מעני – מחמת עוני. ומרוב עבודה – שהכבידו עליה כשדים. היא ישבה בגוים – ובמקום שגלתה וישבה שם – לא מצאה מנוח. בין המצרים – שיש גובה מכאן ומכאן, ואין מקום לנוס. המצרים – גבולים של שדה או כרם. ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב' (רש"י). כיון שיש קשר בין הזמנים, שחומרת הדין שלכן נענשו חל ע"י שני החטאים יחד, ולכן יש חיבור בין שני הזמנים, שזהו גילוי כנגד השורשים שבשבירת הלוחות (בשל העגל) וגזרת הגלות במדבר במרגלים: 'בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות … והובקעה העיר … בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה' וכו' (משנה; תענית ד,ו). אולי לכן נרמז בפס' באיכה: ““גלתה יהודה מעני ומרב עבדה" – כנגד חטא העגל נעשה בשל הממון הרב שהיה להם: '(דברים א, א) "ודי זהב". אמרו דבי ר' ינאי: אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי גרם להם לעשות להם אלהי זהב. משל אין ארי דורס ונוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר' (סנהדרין קב,א). לכן כנגד זה התגלה עוני בגלות (וכן רוב עבודה, כנגד שעשיר אינו צריך לעבוד). וההמשך "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח" – כנגד חטא המרגלים שנגזר עליהם גלות כנגד ימי הריגול (שבהם לא נחו אלא הלכו וריגלו כדי להוציא את דיבת הארץ, וכך כנגד זה לא מצאו מנוח). ולכן זה גילוי של הזמנים כנגד השורשים שהם בחטא העגל והמרגלים, שלכן "כל רדפיה השיגוה בין המצרים", שיש גובה משני הצדדים – כעין שיש שני הרים של קטרוג (העגל והמרגלים) שכך לא יכלו להינצל מהעונש, ולכן זה קרה בימי בין המיצרים - בין י"ז בתמוז ל-ט' באב שזהו הזמן של השורש לחורבן והגלות, שבהם היה את שבירת הלוחות והגזרה במרגלים ולכן כך התגלה גם לדורות בהבקעת העיר והחורבן. נראה שזה לא רק ששני החטאים האלו היו חמורים, וכך כעין פעלו יחד, שבעגל עלה הדין והתמלאה הסאה במרגלים; אלא יש קשר בין שני הדברים ולכן זה המשך לזה ולכן גרם להתמלאות הסאה. שהעגל זהו ע"ז, והתורה זה היפך מע"ז, כמו שנרמז בפרשה: “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" (במדבר טו,כב). '"אשר דבר ה' אל משה". מנין אתה אומר שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות? תלמוד לומר "אשר דבר ה' אל משה", ולהלן הוא אומר "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" … מגיד הכתוב שכל המודה בע”ג כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטווה משה ובמה שנצטוו האבות ובמה שנצטוו הנביאים, וכל הכופר בעכו”ם מודה בכל התורה' (ספרי; במדבר טו,כב). לכן בשל שחטאו בעגל נשתברו הלוחות (כיון שהם הפכים). וחטא העגל נעשה בטענה שצריך מנהיג להביאם לארץ: “וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב,ב). כך שמרמז על כך שיש קשר לארץ, שתו"מ בעיקרם זה דווקא בא"י (ספרי; עקב, מג), לכן העגל (ע"ז) התגלה בחטא בעיוות שקשור לארץ. וכן א"י היא כעין היפך מגילוי ע"ז: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). שא"י היא מקום התו"מ וממילא גם הכפירה בע"ז. שמכאן מתגלה ומתפרסם שם ה' בעולם, עד לתיקון העולם בשלמות (כעין שבמתן תורה היה קידוש השם גדול בכל העולם, ולכן היה בזה גם דרגה כעין לעתיד לבא, שלא מתים או שאין שיעבוד מלכויות [ע"ז ה,א], שזה כגילוי כמו א”י שמביאה לגאולה), שלכן יצאנו ממצרים לגלות את שם ה' בעולם, שזה בקבלת התורה (לשון הגאולה של “ולקחתי") ובכניסה לארץ (לשון הגאולה של "והבאתי") וכך לגלות את שם ה' בעולם כולו; עד שיקרה: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג). אשרינו שזכינו לחיות בא"י, בדבקות בשכינה, ולגלות שם ה' בעולם (כמו שכל העולם מתבוננים בנו עכשיו ומבינים שהמלחמה שלנו היום זה על הכרתת הרשעה וגילוי הטוב בעולם), ואנו נלחמים על יישובנו בא"י, זהו תיקון לחטא המרגלים; יהיה רצון שנזכה לגאולה השלמה בקרוב ב"ה.