'אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב' (הגדה של פסח). ראה 'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"ך עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. עשרת מכות מצרים נעשו בסדר של דצ"ך עד"ש באח"ב, שלכן העמיד ר"י את הסימנים האלו לומר שכך סדרם, שלא תטעה מהמספר והסדר שנאמרו בתהלים (פרקים ע"ח וק"ה) שמופיע בצורה שונה (רש"י). אלא שעולה השאלה מדוע בתהלים בפרק ק"ה נאמרו רק שמונה מכות וגם לא לפי הסדר? אולי זה קשור לכך שבפרק זה דוד אומר שיש לזכור ולשבח לקב"ה על מה שעשה לנו בעולם: "זכרו נפלאותיו אשר עשה מפתיו ומשפטי פיו" (פס' ה), לכן מפרט על הנעשה לאבות ולישראל. והנה לאבות ה' התגלה בדרך הטבע, בשם א'ל שד'י, ולא במעל הטבע כמו אצל משה שנגלה לו בשם הוי"ה שזהו מעל הטבע (ראה 'תורת המקרא' "וארא", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן בא דוד ומונה דווקא שמונה מכות כרמז למעל הטבע, לומר שזה היה ביציאת מצרים שנעשה ע"י גילויו של משה, שלא כמו אצל האבות; שאף בזה יש להוסיף שבח לה' ביציאת מצרים, על שנעשה בניסים שבמעל הטבע. והנה מעשה אבות סימן לבנים, שבהם מתגלה טבענו, ולכן כעין אצלם התגלה דרך הטבע כביטוי שהם הטבע שלנו, ובמצרים זה היה המשכם ולכן זה כעין אחד יותר (שנוסף כעין המשך שמתווסף), שזהו שמונה. לכן רמז דוד במכות כנגד מה שנעשה לאבות, לומר שזהו השורש למתגלה ביציאת מצרים (וכמו שנאמר: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" [שמות ב,כד] וכדו'). ז"א, כשהזכיר את מכות מצרים, ופרט את רובם, בזה האדם נזכר בכלל המכות ומודה לקב"ה, כך שכעין מודה על כל עשרת המכות, אלא שפרט דווקא שמונה כדי לבטא מה שאמרנו. לכן מתחיל באבות, שהחל באברהם (וממנו נמשך אלינו), שזהו "זרע אברהם עבדו, בני יעקב בחיריו" (פס' ו), אברהם גילה בעולם את שם ה' (ואנו ממשיכיו), ולכן זה כעין גילוי אור בעולם: '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב"ר ב,ג. [ואנו המשכו שמאירים בעולם: '"וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" זה יעקב'. שם]). לכן המכה הראשונה שהביא דוד זהו מכת חושך, כרמז שאנחנו האור והגוים הם החושך, שהם חוטאים, ולכן הוכו במכת חושך (ולישראל היה אור). לכן אמר "שלח חשך ויחשך ולא מרו את דברו", שאמר בלשון שליחות לרמז על שהאבות וישראל הם שליחי ה' בעולם, והדגיש שהאותות לא שינו את דברו של הקב"ה, שלא כמו מצרים ושאר הגוים שעושים נגד רצון ה', מחשיכים את העולם. אח"כ ממשיך במכת דם ומכת צפרדע, ששני אלו נעשו במכה ביאור שהיה אלוה של מצרים, שזה כבא לרמז על החשובים ומורמים מעם, שזהו כנגד "לא הניח אדם לעשקם, ויוכח עליהם מלכים" (פס' יד) שלא נתן לפרעה ואבימלך (שהם מלכים המורמים משאר העם) לפגוע באברהם. שכך מכת דם כנגד פרעה, וצפרדע כנגד אבימלך. שבירידה למצרים אמר אברהם לשרה: "והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו" וגו' (בראשית יב,יב), וכן בהכאת פרעה נאמר: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם" (בראשית יב,יז). '"וינגע ה'" וגו' - במכת ראתן לקה שהתשמיש קשה לו (ב"ר)' (רש"י). שלכן נרמז בדם, שבמכתו נמנע ממנו לבא אל שרה ולגלות מקור דמה. אצל אבימלך לאחר שה' הזהירו בלילה - "וישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד" (שם כ,ח), לכן זה התגלה בצפרדע שעשתה קולות בכל מצרים (כעין אבימלך שאמר לכל עבדיו) והביאה ליראה גדולה - שהקולות היו הכי קשה במכה ('שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן' [שמו"ר י,ו]). וזה בעקבות שלקחו את שרה, וזהו כרמז "בחדרי מלכיהם" (תהלים קה,ל). ה' הזהיר אותם שלא להזיק: "אל תגעו במשיחי, ולנביאי אל תרעו" (טו), שזה שהם ועמם לא יזיקו, לכן כנגד זה "אמר ויבא ערב, כנים בכל גבולם" (לא), שלא יזיקו לאברהם ושרה, וכן לשאר האבות (במקרים שלהם) בכל גבולם. כנגד שנאמר על האבות שהם 'משיחי', שזהו הגדולים והנסיכים (מצודות) (לשון שררה וגדולה [רש"י]), כנגד זה בא ערוב שזהו חיות טורפות גדולות וחזקות. וכנגד שנאמר 'נביאי', שהיו נביאים - מביאי דבר ה' וגילוי שם ה', כנגד זה היה כינים שבזה הוכח יד ה', וממילא הוכח שמשה ואהרן הם נביאי ה', שמביאים את דבר ה' ומגלים את שמו בעולם: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלקים הוא" (בראשית ח,טו). אח"כ מביא את מכת ברד וארבה שחיסלו את יבול מצרים, שזהו כנגד שה' הביא רעב כדי שישראל ירדו למצרים: "ויקרא רעב על הארץ, כל מטה לחם שבר" (טז), וזה נעשה בשני שלבים, שקודם ה' הוריד את יוסף כעבד, שהיה בצער ועינוי כעבד ובבית הסוהר, ואז עלה לגדולה כדי שיוכל להוריד את יעקב בכבוד למצרים בזמן הרעב ("שלח לפניהם איש, לעבד נמכר יוסף. עינו בכבל רגלו, ברזל באה נפשו. עד עת בא דברו, אמרת ה' צרפתהו" וגו' [יז-יט], שנתייסר - נצרף ביסורים עד שהגיע הזמן של דבר ה' שירדו למצרים, שאז עלה לגדולה; שזה 9 שנים קודם לירידתם כדי להכין להם ירידה כראוי; וכן להכין את שנות השובע לקראת שנות הרעב, שלכן ירדו למצרים כיון שיש אוכל בשנות הרעב, ולכן זה החל 9 שנים קודם לירידתם). לכן מודגש בברד כנגד ירידת יוסף בצער (כעין הצטער בשביל כל ישראל - כדי שירדו בנחת למצרים), שבברד השתתפו שני הפכים - מים ואש ('"מתלקחת בתוך הברד" - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם' [רש"י; שמות ט,כד]), שכך במכירת יוסף השתתפו שני הפכים - בני יעקב והגוים (ישמעאלים ומדיינים. וכן המצרים ציערו אותו בהמשך). כנגד הרעב שגרם לישראל לרדת למצרים זהו הארבה, כעין בנ"י שבאו והתרבו מאוד (כעין ארבה) וכילו לבסוף את ממון מצרים בצאתם ('(שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים". א"ר אמי: מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. ור"ל אמר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים' [ברכות ט,א]. ושאלו לפני מכת בכורות, ולכן באה לפניה). ולבסוף מביא את מכת בכורות, כיון שמכוחה יצאו ישראל ממצרים, כך שהיא הגילוי של יציאת מצרים, שזה השיא (וכן זה התיקון של הירידה למצרים בשל הרעב שנאמר קודם באבות).