וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ (בראשית כב, יג) 

היו או לא היו? 

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם כֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם (בראשית כה, ב). 

 הרבה שאלות יש לשאול: מי היו הנערים שהלכו עם אברהם ומדוע לקח אותם איתו, ואם הם היו נדרשים למסע, מדוע השאיר אותם מאחור? ומה גרם לאברהם לומר להם כי הוא ויצחק ישובו אליהם? הרי הוא ידע שעליו להעלות את יצחק לעולה! 

רש"י על אתר מזהה את הנערים בדמות ישמעאל ואליעזר, כנראה, על פי מדרש פרקי דר' אליעזר: 

יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אבינו. ר' יהודה אומר באותה הלילה נגלה הקדוש ברוך הוא עליו ואמר לו, "אברהם קח נא את בנך". ואברהם חס על יצחק. אמר לפניו: "רבון כל העולמים, לאי זה בן אתה גוזר אלי: לבן הערל או לבן המילה"? אמר לו: "את יחידך". אמר לו: "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו". אמר לו: "אשר אהבת". אמר לו: "שניהם אני אהב". אמר לו: "את יצחק!". "והעלהו שם לעולה". אמר לו: "רבון כל העולמים: באי זה הר אמרת לי"? אמר לו: "בכל מקום שתראה את כבודי עומד וממתין לך שם ואומר – זה הוא הר המוריה". שנאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך". השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו.

לדעת רש"י, ישמעאל ואליעזר התלוו לאברהם מסיבה פרוזאית לחלוטין, מכיוון שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו. ואילו לסיבת הבטחתו של אברהם שהוא ישוב אל הנערים יחד עם יצחק, פירש רש"י, כי אברהם "נתנבא שישובו שניהם", "ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו" (מועד קטן יח ע"ב). 

לכאורה קשה להניח שאחד מהנערים היה ישמעאל: הרי הוא גורש וישב במדבר! ר' דוד פארדו (1718–1790) הסביר בספרו "משכיל לדוד" כי בשלב זה, הסירה שרה את התנגדותה לשובו למשפחת אברהם, כיוון "שיצחק היה כבר גדול תו לא היתה מפחדת שמא ילמד ממעשיו וגם לא היה עוד כמו בן אלא כמו נער משרת …". על פי הסבר זה, יצחק היה מבוגר, ועל פי מדרשים מסוימים בן שלושים ושבע: האם סביר שהסכים ללכת כשה לשחיטה? 

ידועים דברי ר' אברהם אבן עזרא בנושא זה: 

והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לשלוש עשרה שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד, שאביו הסתיר הסוד ממנו, ואמר "אלהים יראה לו השה", כאילו אמר לו: "אתה העולה", יתכן שיברח! (פירוש ר' אברהם אבן עזרא, בראשית כב, ה).

מכל מקום, עדיין יש להבין מדוע צוו הנערים להישאר מאחור. לפי המדרש, הנערים הורחקו ממקום העקדה כיוון שלא הצליחו לעמוד במבחן שערך להם אברהם: 

"וירא את המקום מֵרָחק": מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר: "דומה שאותו המקום שאמר לי ה' להקריב את בני שם". אמר לו: "יצחק בני, רואה את מה שאני רואה?" אמר לו: "הין [= כן]". אמר לשני נעריו: "רואים אתם מה שאני רואה"? אמרו לו: "לאו". אמר: "הואיל ואינכם רואים – שבו לכם פה עם החמור, שאתם דומים לחמור" (בראשית רבה נו, ב). 

בדברי הפרשנים מצאנו גם הסברים אחרים. ר' עובדיה ספורנו (חי ב מאות ה-15 וה-16) הסביר שאברהם שלח את הנערים מעליו "כדי שלא ימחו בו ושלא יטרידוהו בעשותו הזבח". בדומה, ר' חזקיה בן מנוח הנודע בכינויו חזקוני (בן המאה ה-13), הסביר כי אברהם הרחיק אותם מעליו כי "ירא פן יעכבוהו מלשחוט את בנו". רבנו בחיי בן אשר (המאות ה-13 וה-15) התייחס בדבריו גם להבטחתו של אברהם לשוב עם יצחק: "היה בדעתו של אברהם להשיב עצמותיו [של יצחק] עמו ולכך אמר 'ונשובה אליכם' בלשון רבים". 

התשובות הללו הן כאין וכאפס לעומת דבריו של הפרשן ר' מאיר לייבוש מלבי"ם (1809–1879) על מעשה העקדה והרציונל של הקרבת קורבן אדם: 

כל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה' וישמור משמרתו ומצותיו, היו מצות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים, למען דעת כל עמי הארץ את ה' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. לא כן מצוה זו שהיה נגד שכלו, שעד הנה דרש ויוכח נגד עבודה זרה שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה' בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דם ..ועתה, כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, לא רצה לעשות מעשה זאת לעיני נעריו, כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, ועל כן הסתיר הדבר מהם.

דברי המלבי"ם תומכים בהסבר שהעקידה היא אירוע פרטי, בין ה' לבין אברהם בלבד, ללא שום מעורבים חיצוניים או קהל כלשהו. כיוון שעצם הרעיון של הקרבת קורבן אדם פסול לחלוטין, אסור שיהיו לו משקיפים. על פי תובנה זו, יש מקום לנסות לברר מי היו אותם נערים.

כזכור, עקדת יצחק היא אירוע שנולד כתוצאה מן העובדה שעולמנו מתנהל על פי חוקי הטבע, ואין בו הגנה אלוהית לנרדפים. ה' לא הציל את הבל מידיו של קין, אך כיוון שה' הבטיח לאברהם קודם לידתו של יצחק שהוא יקים את בריתו עם בנה של שרה, ממילא נוצרה הבטחה אלוהית להגנה על זרעו של אברהם. כנגד פתחון הפה האפשרי של הבל, שעשוי היה לערער מדוע הקב"ה לא הצילו מיד אחיו, הועמד אברהם בניסיון. משום כך, אברהם נתבקש להביא קורבן שימנע מהבל לטעון את טענתו. הרי לעומת הקורבן שהקריב אברהם – אין כמעט ערך לקורבן שהביא הבל – מבכורות צאנו ומחלביהן. לפיכך, ה' הוליך את אברהם אל הר המוריה, אל מקום המזבחות שהקריבו עליהן אדם הראשון, נח, וגם קין והבל (ראו: רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק ב), כדי שבאותו מקום יתנסה אברהם בגודל האבידה האישית שתהיה לו אם לא תהיה התערבות מלמעלה שתבטיח את עתיד צאצאיו למען קיום הברית. 

אברהם היה מודע למה שהתרחש בין קין והבל, וידע שה' לא מנע את הרצח ולא הציל את חייו של הבל. משום כך, ידע אברהם שאין לו לצפות לנס משמיים שימנע את מותו של יצחק. ומנגד, הרי חז"ל אמרו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים (תלמוד בבלי, ברכות י ע"א). אברהם היה בוודאי נתון בסערת רגשות – הוא יצא לדרך בלי לשאול לפשר הציווי, בלי להתייעץ עם שרה, וגם בלי לספר ליצחק מה מטרת הליכתם. 

מי, אם כן, הם אלו שנמצאים לידו ברגעיו הקשים? האם הם "הנערים" שאיננו בטוחים מי הם? לא רק שאין להם שום תפקיד, הם מיותרים מעצם העובדה שאברהם פעל בחשאי. הרי את חמורו הוא חבש בעצמו בצאתו השכם לדרך. לכן, לדעתי, הציווי "שְׁבוּ לָכֶם כֹּה עִם הַחֲמוֹר" בא להדגיש שה"נערים" היו מיותרים, לכל אורך הדרך. 

אני מבקש להציע פירוש נועז ולפיו אותם נערים אינם ישמעאל ואליעזר ואף אינם נערים ממשיים אחרים. אותם נערים הם פרי מחשבותיו של אברהם, שנוצרו בעקבות מעשה קין והבל. אברהם מביא עימו אל העקדה את דמויותיהם הרוחניות של קין והבל, שהמריבה ביניהם הסתיימה במוות בהר המוריה. 

ומדוע הותיר אברהם את אותן דמויות דמיוניות למטה, ולא העפיל עימם אל ההר? דומני כי התשובה לכך היא שאותם נערים סימלו לאברהם את התוצאות הקטלניות, והוא ביקש להשתחרר ממלווים אלו. הוא נפרד ממחשבות אלו, ובליבו מאמין שבתום העקדה, לאחר שהוא ימית את בנו, גם יצחק יצטרף לדמויות הרוחניות שאינן נותנות לו מנוחה. 

ואלו דברי המלבי"ם הרלוונטיים לפירוש שהצעתי: 

ונראה כי הצדיקים ישימו להם סימנים וציונים בכלי תשמישיהם ובמשרתיהם שעל ידם יזכרו בכל רגע עניני עבודתם ודרכם בקודש, והיה אצלם החמור ושני הנערים מזכרת אל החמור הקרוב אל האדם שהוא הגוף הבהמי שהנפש רוכבת עליו ומנהגת אותו, ובחבישת החמור זכרו שכן צריכים לחבוש את החמור השני במתג ורסן עדיו לבלום בל יזיק את הנפש. ושני הנערים המשרתים היה אצלם ציון לשני הנערים המשרתים את הנפש, שהוא הכח הדמיוני והמתעורר המשרתים את פני השכל, ואברהם לקחם אתו להכניעם אל הנפש, אולם בעת שרצה לגמור המעשה אמר שבו לכם פה עם החמור, שלא התערב במעשה זה שום כח ושום פניה גופנית, רק השכל לבדו אשר עמד את פני ה' (בראשית כב, ג).