כמו שני ימים הפוכים לחלוטין עומדים זה מול זה ראש השנה ויום כיפור. ראש השנה הוא יום הדין, והדין הוא נוקב. מי יצדק לפניך בדין? כל אחד נתבע לשלם ולתת דין חשבון על מעשהו, הטוב הוא אם רע? האם מילאנו את שליחותינו כראוי? ואין משוא פנים בדין. האם האדם בשנה שמסתיימת, שקיבל ממני חיים ופרנסה, אכן ניצל את מה שקיבל לטובת מה שנתתי לו? זהו דין! לא לחינם הגמרא במסכת ראש השנה מתארת שלושה ספרים שנפתחים: ספרי חיים וגם ספרים אחרים.

ומולו נמצא יום כיפור - וכולו חסדים וכפרה ומחיקה, "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ" (ישעיהו מד, כב). החטא נמוג ונגוז בענן הסליחה והכפרה, לא נחשב ולא נספר. יום של חסד גמור. מקווה ישראל. כשם שאדם נכנס למקווה מצד אחד טמא ויוצא מצד שני טהור - כך אנו נכנסים ליום כיפור מצד אחד מלוכלכים בחטאים ועוונות, ויוצאים נקיים וטהורים.

כל אחד מהימים האלו בפני עצמו יכול להיות מובן. אך מהו היחס ביניהם? האם יום כיפור לא הופך את ראש השנה למין "משחק מכור" מראש?

את היחס בין שני הימים האלו בא להסביר ה"שפת אמת" (שפת אמת, יום כיפור, תרמ"ט):

"וכן הוא המידה בראש השנה הוא המשפט וכמו שכתוב (תהלים קמה, יז): 'צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו', וביום כיפור הוא הסליחה בחסד, וזה (שם): 'וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו'. כי החתימה ביום הכיפור הוא סוף מעשה המשפט לכן הוא בחסד. ושלא כמידת בשר ודם שקשה לתקן המעשה יותר מתיקון הרצון, ובאמת היא הנותנת על ידי שגלוי לפניו יתברך שבמעשה אי אפשר לבשר ודם להתקיים בדין, לכן שיתף עימו החסד במעשה. אבל הדרך והמשפט בצדק שכן צריך להיות על כל פנים באדם שיכונו דרכיו והנהגותיו במשפט אמת, הגם שאינו יכול לגמור במעשה כראוי".

הכל מתחיל מהדין - "צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו", אומר ה"שפת אמת", הקב"ה מחפש צדק. והדין הוא לא רק מפחיד, אלא גם מרומם. אנחנו חשובים בשמים, ותובעים מאיתנו, כי אנחנו מסוגלים, כי יש מאיתנו ציפיות, כי מתייחסים אלינו ברצינות ומבקשים לדעת מה עשינו בשנה האחרונה. ולכן קודם כל הדין.

ורק אחריו, רק אחרי שהראו לנו את מצבנו האמיתי וקיבלנו על עצמנו דרכי תיקון, רק אז נותנים לנו חסד. והחסד הוא נפלא מאוד. כי יש כאן הודאה סמויה שאכן הדרישות הן למעלה מכוח אנוש  - "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). כל מי שהתחכך עם העולם הזה כנראה יחטא, כי אין אפשרות ליצור התאמה מלאה בין הרצון למעשה. תמיד יהיה פער מובנה בגלל היותנו בני אדם ולא מלאכים, בינוניים ולא צדיקים. ועל זה בא החסד האלוקי ואומר: את התקלות, העוונות, הכישלונות אני לוקח עלי.

הדין מבקש מאיתנו ותובע מאיתנו בלי התחשבות, ואנחנו נעתרים לו ומקבלים על עצמנו להיות ראויים, והחסד מגלה לנו שבאמת אנחנו לא יכולים, כדברי ה"שפת אמת": "לגמור במעשה כראוי", ולכן ממתיקים לנו את הדין עם החסד. אבל הופעת הדין לבדו, כמות שהוא, מייצרת אצלנו מוטיבציה לתיקון, שלא הייתה יכולה להופיע אחרת.

ראש השנה ויום כיפור אוחזים בחבל משני קצותיו. מטלטלים אותנו בין דין לרחמים, בין רצון עמוק לשינוי ותיקון לבין הבנה שלעולם לא נהיה מושלמים, שאנחנו זקוקים לחסדים האלוקיים שיקלו מעלינו את משא החטא וימחו אותו, כדי שנוכל להמשיך הלאה במסע התיקון הארוך, הנמשך על פני חיים שלמים.

הרב אייל ורד, מהספר: "אל שפת אמת - על המועדים"