"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" וגו' (בראשית א,א). 'בְּקַדְמִין בְּרָא ה' יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא' (אונקלוס). 'מן אוולא ברא אלקים ית שמייא וית ארעא' (יב"ע). 'מלקדמין בחכמה ברא ה' ושכלל ית שמיא וית ארעא' (ת"י). יש ת"י שמובא בו: 'בְּחוּכְמָא בְּרָא ה''. בתרגום אונקלוס וביב"ע מתורגם "בראשית" כתחילה או ראש; ואילו בת"י מתורגם בחכמה. נראה ששני הת"י באו לומר שבראשית רומזת לתורה שנקראת ראשית, היא חכמת הקב"ה, וכך מובא במדרש: 'דבר אחר: אמון = אוֹמָן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ"' (ב"ר א,א); לכן מתרגם הת"י 'בחכמה' או 'בחוכמא'. אלא שלנוסח הת"י שפותח ב'מלקדמין' הוא בא לקרב לפשט שבראשית זה התחלה, כמו שתרגם אונקלוס וכמו שתרגם היב"ע, רק שלזה צירף גם את הרמז הדרשתי של בראשית, ואילו לנוסח הת"י שאומר רק 'בחוכמתא' הוא מתרגם שזהו הכוונה כפשט, או שבא לומר את דברי חז"ל, כמו שמובא רבות בתרגומים אלו ולא הקפיד שיהיה בדיוק הפשט. מדוע היה כ"ך חשוב להתחיל את התורה בכך שה' ברא את העולם ע"פ התורה? בפשטות כיון שאדם מתחיל בזה ללמוד את התורה, לכן חשוב שידע מהתחלה מה הוא לומד, כמה היא חשובה, שהיא שורש העולם, ולכן גם התורה היא שמעמידה את העולם, ולכן שילמד בכבוד ויראה וידבק בתורה היטב ויתעמק בה. וכך משמע בזוהר (שמתחיל בדרשה כמו בב”ר): 'זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, בגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא, כמה דאוקמוה דכתיב "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל) – אל תקרי "אמון" אלא "אומן". וכי אורייתא אומנא הוה? אין. למלכא דבעי למעבד פלטרין, אי לא שוי לגביה אומנא לא יכיל למעבד פלטרין, כיון דפלטרין אתעבידו, לא סליק שמא אלא דמלכא, אלין פלטרין דעבד מלכא, מלכא שוי באינון פלטרין מחשבה. כך קודשא בריך הוא בעי למברי עלמא, אסתכל באומנא, ואף על גב דאומנא עבד פלטרין, לא סליק שמא אלא דמלכא, אלין פלטרין דעבד מלכא, ודאי מלכא בנה פלטרין, אורייתא צווחת ואהיה אצלו אמון, בי ברא קודשא בריך הוא עלמא … כיון דאתברי עלמא, כל מלה ומלה לא הוה מתקיים, עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא, ובגינה אתקיים עלמא, השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי, בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא, דהא איהו מקיים עלמא' (זוהר ח”ב קסא, א-ב). נראה שזה נרמז בפס' במשלי (ששם נאמר שהתורה היא "אמון" – אומן): “ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו. שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי. כי מצאי מצאי [מצא] חיים ויפק רצון ה'. וחטאי חמס נפשו כל משנאי אהבו מות" (משלי ח,ל-לו). לאחר שאומר על מעלת התורה שבה נברא העולם, אומר בהמשך "ועתה" מכיון שהתורה כ"ך חשובה לכן עליך לשקוד ולדבוק בתורה, ולדעת שהיא קיום העולם – הבאת חיים לעולם. אולי אפשר לומר גם שה' ברא את העולם ולפעמים נראה כאילו ה' לא משגיח ח"ו, שנותן לאדם להזיק ולהרע בעולם בהשתוללות פרעית. לכן מדגישה התורה כבר בתחילה שהכל נעשה בחכמת התורה, שה' משגיח על העולם ומנתב אותו ע"פ מעשי האדם, שייעשה מתוך כך כרצונו יתברך. שנותן לאדם בחירה חופשית, ועם זאת מנתב את העולם שיתקדם, כרצון הקב"ה כמתגלה בתורה; לכן מודגש בתחילה שכל הבריאה היא בחכמת התורה, הכל מושגח ע"י הקב"ה. אולי דרש זאת מכך שנאמר “בראשית” באות בי”ת גדולה, כרמז להפריד מ”ראשית” כדי לומר ש('ב-ראשית' )בתורה שנקראת ראשית ברא את העולם; אבל גם כעין רמז ש-ב' הגילויים שיש בעולם, שאדם פועל לטוב או ח”ו לרעה, ומתגלה בעולם טוב או רע, תמיד ה' משגיח ומקדם את העולם לגילוי תורה (והאדם יקבל שכר או עונש ע”פ מעשיו שבנו או ח"ו החריבו את העולם), לגילוי “ראשית” שהיא שורש העולם (ולכן ממשיכה התורה: “והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", כרמז שיש בעולם חושך – שחוטאים, וכן נראה כתוהו ובוהו, אולם רוח ה' מרחפת על כל זה, ואומרת שיהיה אור, שמכל זה יגיע גילוי אור ה' בעולם, "תורה אור" [כגון שע”י הריגה מתכלים הרשעים, וכן יש שעושים רעה עד שתופסים עצמם שזה מוגזם, או נענשים ואז משנים דרכיהם וכדו']). אולי גם התורה פתחה שבה ה' ברא את העולם, כעין רמז שתחלה לכל צריך לגלות קשר לתורה, שזה כרמז שכשילד מתחיל לדבר, דבר ראשון צריך לחברו לתורה: 'ת"ר: קטן … יודע לדבר, אביו לומדו תורה וק"ש; תורה מאי היא? א"ר המנונא: (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". ק"ש מאי היא? פסוק ראשון' (סוכה מב,א). (וכן נפסק בשו"ע: 'מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד), ופסוק ראשון מפרשת שמע (דברים ו, ד), ואח"כ מלמדו מעט מעט, עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות' [שו"ע יו"ד רמה,ה]). אולי לכן גם תיקנו לעשות שמחת תורה בשמ"ע כדי שיסיימו ויתחילו את התורה בתשרי, שבזה מראים את דבקותנו בה, שמיד כשמסיימים מתחילים שוב, ושמחים בזה; וזה בחודש תשרי שהוא החודש הראשון בשנה החדשה, כגילוי לדבקות בתורה כראוי להדגיש בהתחלה.