הושענה רבה ידוע ע"פ הקבלה כיום דין, החתימה הסופית של הדין שנחתם ביוה"כ. אמנם ע"פ הפשט אין רמז לכך בתורה ובחז"ל, אולם מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הביא כמה וכמה רמזים שמופיעים בחז"ל שמזכירים קשר לדין ולדימוי ליוה"כ, ראה ב'מועדי ישראל' מאמר 'הושענא רבה: יום הדין אפוף המסתורין'. ראיתי שיש שמביאים רמז קצת מדברי הגאונים שמדבריהם משמע שיש קשר לדין בהו"ר: 'רב צמח ז"ל: וששאלתם לענין ערבה שחובטין אותה בקרקע מהו? הכי חזינן: דערבה דומה לשפתים והיא באה לכפר עליהם, מכאן ולהלאה יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. ומשמא דקדמו' אמרו: חביטא אמאי? משום "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך" וגו'; משום דעד כאן ביומין אלין השטן מקטרג וישראל ביומין אלין דנפישי מצות מבטלי ליה, מכאן ולהלאה כל שפה דיקום עלייהו לא יכול לשלטאה ויהא נפיל בארעא' (תשובות הגאונים [שערי תשובה] סימן שמ). הרי שמובא בגאונים (מר"צ גאון) שעניין חיבוט הערבה קשור לכפרה; אמנם לא נאמר כאן שיש דין אבל זה קצת מרמז על כך שיש דין שלכן דווקא אז עושים מעשה כפרה. אולי אפשר להוסיף שמובא במשנה על הו"ר: 'מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: אני והו הושיעה נא. ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן, מה הן אומרים? יופי לך מזבח, יופי לך מזבח. רבי אליעזר אומר: ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח … רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח, ואותו היום נקרא יום חבוט חריות. מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן' (משנה סוכה ג,ה-ז). מכך שפועלים וקוראים במיוחד בהו"ר להיוושע סימן שיש קשר לדין ביום זה. אולי לכן נאמר שמיד היו אוכלים את האתרוגים, שזה מרוב שמחה (רש"י; סוכה מה,א), אולם מה העניין בכלל לאכול את האתרוגים? ובפרט שלוקחים מהילדים, למה שלא יכינו לעצמם בצד אתרוגים לאכילה? אמנם בפשטות זה כעין מעשה שובבות ושמחה, ולכן גם החטיפה נעשית כהשתוללות שמחה. אולם אולי יש בזה כעין רמז שחוטפים מהילדים ואוכלים כעין רמז שבהו"ר זהו כעין יוה"כ, ועל יוה"כ נאמר שיש אכילה שכעין צום יוה"כ: 'דתני חייא בר רב מדיפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה", וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי' (יומא פא,ב). כך עכשיו אוכלים את האתרוג שמסמל את הצדיקים (ויק"ר ל,יב) וזה אתרוג של ילדים שאין בהם חטא (עד גיל 13) כרמז שאנו כעין התגלינו טהורים כעין ביוה"כ שנעשינו בדין כמלאכים ללא חטא, כך גם עכשיו בדין נחתם כעין צדיקים ללא חטא. אולי רמז בגמ' שמובא: 'אמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר (שמות כו, טו) "עצי שטים עומדים", תנ"ה: "עצי שטים עומדים", שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר: "עומדים" שמעמידין את ציפוין. דבר אחר: "עומדים", שמא תאמר: אבד סיברם ובטל סיכויין, ת"ל: "עצי שטים עומדים", שעומדים לעולם ולעולמי עולמים. ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו' וכו' (סוכה מה,ב). שבפשטות זה הובא כיון ששניהם נאמרו בשם חזקיה בשם ר"י משום רשב"י, ושניהם קשורים לכפרה. אולם אולי באו לרמז בזה על גילוי דין, שזהו שאומר רשב"י שיכול לפטור את כל העולם מן הדין, וזה קשור למה שנאמר שאת המצוות מעמידים כדרך גדילתן, שזה קשור גם להעמדת הערבות בצידי המזבח שמעמידים כך כדרך גדילתן (ולכן הובא דווקא כאן בגמ' על המשנה שמדברת על העמדת הערבות בצידי המזבח); שזה כבא לרמז שהמעשה הזה קשור להתגלות של יום הו"ר כיום דין (שבהו"ר היה מעשה גדול יותר של העמדת הערבות, שהיו מקיפין שבע פעמים, ולכן העיקר ביום זה. וזהו דברי רשב”י בעל הזוהר, יסוד הקבלה). אולי אפשר שיש רמז בתורה שבכל הפס' של קרבנות החג נאמר "במספרם כמשפט", ורק ביום השביעי נאמר "במספרם כמשפטם" (במדבר כט,לג) תוספת של מ”ם סופית; שזה כבא לרמז שיש כאן גם משפט אחר (כעין משפטם של שניהם), שזהו רמז גם משפטו של האדם (אמנם אלו שני משפטים שונים, שבזה הכוונה לעניין שלו כראוי, ובזה הכוונה למשפט של דין, אבל שניהם משותפים במילה משפט). (וגם למ"ד שהמ"ם נצרכת לרמז על "מים" כרמז לניסוך המים בתורה [תענית ב,ב], אם זה רק כדי לרמז על המים אז יכל להיכתב בשביעי "ונסכיהם" כמו ביום השני, ונלמד ריבוי של מ"ם להשלים "מים", למה שינתה התורה וכתבה את המ"ם ב"משפטם"? אלא באה התורה לרמז גם על עניין המשפט. אולי להלכה שניסוך המים זה הלל"מ [שם ג,א] אז גם ה-מ"ם וה-יו"ד הקודמים מיותרים; אולי זה בא להשלים את הזמן, שמר"ח אלול שמתחיל גילוי של תשובה, שבו עלה משה לסיני וירד ביוה"כ שאז נתנה הסליחה ולכן אז חל הדין של יוה"כ [תענית ל,ב; רש”י ד”ה 'שניתנו'] עברו נ' יום, שהו"ר הוא היום הנ"א שאז חל הדין של החותם. לכן לפני הרמז למשפט של ישראל ביום השביעי של סוכות – בהו"ר, נרמז מ"ם כנגד ארבעים יום שמשה היה בסיני לכפרה, וירד ביוה"כ [שזה גם רמז ביו"ד – י' תשרי], ומאז עברו עוד עשרה ימים, שזהו היו"ד הנוספת, ואז מגיע הו"ר [ביום הנ"א] וחל בו דין של חתימה סופית [וזה רמז במ"ם למשפט ("משפטם") כרמז שבסיום ארבעים יום (מ"ם בגימטריה) חל הדין של יוה"כ, וכך עכשיו חל דין כדומה לו]). בנוסף בקרבנות המועדות נאמר פעמיים "כמשפטם", בר"ה (במדבר כט,ו), ובהו"ר (שם,לג), כעין שבא לרמז שהדין מתחיל בר"ה, וסיומו הסופי הוא בהו"ר.