"ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'. ויאמר ה' לה שני גיים [גוים] בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (בראשית כה,כב-כג). '"ויתרוצצו" - ע"כ המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב "אם כן למה זה אנכי". רבותינו דרשוהו ל' ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"א עשו מפרכס לצאת. ד"א, מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות. "ותאמר אם כן" - גדול צער העבור. "למה זה אנכי" - מתאוה ומתפללת על הריון. "ותלך לדרוש" - לבית מדרשו של שם. "לדרוש את ה'" - שיגיד לה מה תהא בסופה. "ויאמר ה' לה" - ע"י שליח, לשם נאמר ברוח הקודש והוא אמר לה. "שני גוים בבטנך" - גיים כתיב, כמו (המו) גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא). "ושני לאמים" - אין לאום אלא מלכות. "ממעיך יפרדו" - מן המעים הם נפרדים, זה לרשעו וזה לתומו. "מלאם יאמץ" - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכה"א "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו), לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים' (רש"י). מו"ר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מקשה (ב'תורת המקרא' “תולדות" אות א) מה התשובה שרבקה קיבלה עוזרת לה למה ששאלה, הרי היא באה לברר בשל ההתרוצצות בבטנה, והתשובה היא שבעוד קרוב לאלפיים שנה יהיו שני אנשים שעל שולחנם יהיו צנון וחזרת כל השנה, במה זה עונה לשאלתה, ובפרט שזה אכן לכאורה הרגיע אותה, במה? ועונה שזה קשור לעניין של צנון שנאמר כאן, שמובא בגמ' על שנות יסורי רבי: 'דרבי ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו. ע"י מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין. וע"י מעשה הלכו: יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו. אמר לה: שבקינהו, כתיב (תהלים קמה, ט) "ורחמיו על כל מעשיו". אמרי: הואיל ומרחם נרחם עליה. ... כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא, דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא, בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה. אפי' הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא' (ב"מ פה,א). 'תליא לרישיה בכנפי דרבי - החביא את ראשו תחת כנפי כסותו. אמרי – ברקיעא. כנשא ביתא - מכבדת הבית. שדיין בני כרכושתא - היו מוטלין שם בני חולדה. ואפי' הכי - דלא אתא מיטרא בהנהו שני. כי הוו עקרי פוגלא – צנון. ממשרא - מן הערוגה. הוה קיימא בירא מליא מיא - היתה הגומא עומדת מליאה מים' (רש"י). יוצא שבשנות הייסורים של רבי היה זמן ברכה גדול בעולם, וזה התגלה במיוחד בעקירת הצנון שהיה כל השנה בשל שמי התהום היו משקים את העולם (שבלי זה היה הצנון רק בחורף כשירדו גשמים), והעולם לא נצרך לגשם ולא ירד גשם. ומסביר שזה נעשה בשל רבי ואנטונינוס 'שסייעו זה לזה להרביץ תורה והוד מלכות' (שבכך שרבי ואנטונינוס היו חברים, רבי יכל לאסוף את המשניות ולערוך את ששה סדרי המשנה). ממילא בזה נאמר לרבקה שאמנם הם שני הפכים, אבל יבוא יום וגם בעשו יתגלה צד חיובי בקדושה, בגילוי תורה; וזה מה שהרגיע אותה. נראה ע"פ הסברו העמוק להוסיף שכיון שברבי ואנטונינוס מתגלה ההרגעה כנגד יעקב ועשו, אז יש רמזים בנעשה בייסורי רבי כנגד יעקב ועשו. זמן הייסורים של רבי היו שלוש עשרה שנה ('אמר רבי: חביבין יסורין; קבל עליה תליסר שני' וכו' [שם]), נראה שזה כנגד שבמשך 13 שנה לא ראו הבדל בין יעקב ועשו: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כה,כז). '"ויגדלו הנערים ויהי עשו" - כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים' (רש"י). ומצד שני עדיין לא היתה השנאה של עשו ליעקב אלא רק לאחר כמה שנים, כשלקח ממנו את הבכורה ואת הברכות, וכך רבי ואנטונינוס היו חברים שנים רבות; אבל הגילוי כנגד החיבור ביניהם זה מתגלה כנגד הזמן שלא ראו הבדל ביניהם, שזהו 13 שנה (שכך 13 שנה התגלה בעולם כח החיבור ביניהם, שזהו הברכה בזמן יסורי רבי), כרמז שבשאר הזמן יש הבדל ביניהם (כמו שראו לאן רצו), ולא חיבור (ולכן לא מתברך כל העולם). עשו נעשה שונא ליעקב בגלל לקיחת הברכות, ולזה הוא חיבר את קניית הבכורה, כמו שאומר ליצחק: “ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" וגו' (בראשית כז,לו), '"ויעקבני" – כתרגומו: וכמני ארבני, וארב וכמן. ויש מתרגמין: וחכמני, נתחכם לי' (רש"י). '"ויעקבני" – כמו: מרמה' וכו' (ראב"ע). נראה שלכן הזמן של 13 שנה שהעולם התברך בזכות החיבור בין ישראל ורומא, שזהו ע"י רבי ואנטונינוס, החל במקרה העגל והסתיים במקרה של החולדות, כרמז שעשו נעשה שונא ליעקב בפועל ע"י שני המעשים – מכירת הבכורה וגניבת הברכות (אמנם כבר שנאו מהבטן: 'רבי יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה' [ב”ר סג,ו], אבל בפועל בחייהם השנאה התגלתה מכח שני המקרים). קניית הבכורה נעשתה ע"י הנזיד שיעקב הכין בשל פטירת אברהם אבינו, וכן עצם הסכמתו של עשו למכור את הבכורה נבע ממיתת אברהם: '"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד". אמר לו: מה טיבו של נזיד זה? אמר לו: שמת אותו זקן. אמר: באותו הזקן פגעה מדת הדין?! אמר לו: הין. אמר: אם כן, לא מתן שכר ולא תחיית המתים; ורוח הקדש צווחת (ירמיה כב, י): "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" זה אברהם, "בְּכוּ (תבכה) [בָכוֹ] לַהֹלֵךְ" זה עשו' (ב"ר סג,יא) ['"ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות" – כשראה שנפטר הצדיק זקינו, אמר: באותו זקן נגעה הדין, א״כ לא מתן שכר ולא תחית המתים, ועכשיו אני עיף וקרוב למות' (שכל טוב; בראשית כה,לב)]. לכן זה נרמז במקרה הראשון – בעגל, שרומז על אברהם שהתגלה בהכנסת האורחים בעגל שעשה להם ("ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב” [בראשית יח,ז]), ורבי אמר שילך להישחט, שזהו כרמז שבאותו זמן מת אברהם; וכן המיתה היא זו שגרמה לעשו להחליט למכור את הבכורה ("ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה” [בראשית כה,לב]). המעשה השני הוא בחולדות שהשפחה טאטאה אותם מהבית, שזהו כרמז לגניבת הברכות, שבהם התברך יעקב בארץ, ולכן יצחק ברך את עשו שיקבל ארץ טובה שהיא איטליה: "ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל" וגו' (בראשית כז,לט). "משמני הארץ" וגו' - זו איטליא"ה של יון (ב"ר)' (רש"י). וכן כיון שיצחק ברך את יעקב שכולם יהיו תחתיו כעבדים, ועשו האמין בברכות יצחק, אז יצא מהארץ וכבש את שעיר כדי שלא ישאר בארץ ויהפך לעבד ליעקב, כמו שהסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "וישלח"), כך שהברכות גרמו לו לצאת מהארץ. שכך יוצא שכעין עשו גורש מהארץ בשל הברכות, כעין אותם בני חולדה שהשפחה טאטאה אותם החוצה מהבית; וזה נעשה ע”י השפחה כמו שיצחק ברך את יעקב שעשו יהיה עבדו (וכן גניבת הברכות נעשתה ע”י שרבקה שלחה את יעקב לגנוב כיון שלה נאמר “ורב יעבד צעיר” [ראה דברי מרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן זצוק”ל זיע”א, ב'מעשי אבות-א' עמ' 356], שזהו שעשו יהיה כעבד תחת יעקב). אולי גם כרמז במילה 'בני כרכושתא' – אותיות 'בני כרכו שתא', 'בני' בארמית זה בונה, ו'שתא' בארמית זה שנה, וכך כעין רמז שעשו בונה את הערים שלו (בני כרכו – בונה את הכרך שלו) לשנים מסויימות (שתא - שנה), כיון שכשישראל יעלו הוא יפול, שמה שבונה עכשיו על חשבון ישראל (שצור התמלאה מחורבן ירושלים) זה זמני, אמנם זה יעמוד הרבה שנים אבל בסוף זה יפול (כמו שהביא רש"י מחז"ל [' … לקיים מה שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא (בראשית כה, כג) "ולאם מלאם יאמץ"'. פסחים מב,ב] על הנבואה לרבקה: '"מלאם יאמץ" - לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, וכה"א "אמלאה החרבה" (יחזקאל כו), לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים'). אולי גם יעקב קנה את הבכורה כדי שעשו לא יהיה הכהן שעליו להקריב את הקורבנות (ראה 'תורת המקרא' “תולדות" אות ב', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), וזהו רמז בעגל, כרמז לקורבן בבהמה טהורה; והמקרה עם בני החולדה מרמזים על גניבת הברכות, כרמז שעשו שלא קיבל את הברכות לשפע שניתן ליעקב אלא רק התברך במה שנשאר לברכו, ולכן זהו כעין רמז בחולדה שמתחבאת ואוכלת בגניבה (ולא אכילה בשפע ובנחת כראוי כמו שניתן לבהמות וחיות הבית העיקריות) ושאריות וכדו'. בנוסף נראה כרמז שזה בשני מקרים כנגד שיש התנגשות בין עשו וישראל, למעט הזמן של רבי ואנטונינוס, ולכן לפני ואחרי יש רמז במקרים כרמז להבדל בין עשו וישראל שיש בשאר הזמנים (למעט הזמן של רבי ואנטונינוס שפעלו יחד ולכן כעין חריגים משאר הזמן). שעגל רומז ליעקב כעין בהמה טהורה, ואילו החולדות מרמזות על עשו כרמז לחיה טמאה, שלכן יש מלחמה בין עשו ויעקב שזהו מלחמת הטהרה מול הטומאה שבעולם. אולי על גבי זה אפשר לרמז מה שנאמר ביהודי הקדוש, שהסביר שנאמר בגמ' על רבי ואנטונינוס: '"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך". אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר: צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים' (ע"ז יא,א), שרמזו בכך שהצדיקים באכילתם לשם ה' מגלים קדושה בעולם, וכך רמזו 'מאכל' אותיות 'מלאך', כרמז שאנטונינוס היה בורא מלאכים באכילתו, וזהו 'מהפך מאכל' שמשנה את סדר האותיות של המילה מאכל ל'מלאך'; ורבי היה בורא נשמה שבוראת מלאכים, שנקראת בקבלה 'אם כל', שזהו 'מחתך אוכל' שהכוונה למחתך את אותיות 'מאכל' ל'אם כל'. אולי אפשר שזה נרמז בסיפור על רבי (שאז התגלה המעלה של רבי ואנטונינוס בעולם), שזהו במקרה של העגל כרמז לקורבן, שאומר לו שלכך נוצר, שזהו לאכילה אבל העגלים גם נוצרו בשביל קורבנות (וכן ברוב מוחלט של אכילה בקדושה זה בורא מלאכים ולא 'אם כל' שזו רמה גבוה ביותר, ולכן נרמז שילך לשחיטה, ולאכילה אח”כ). בני חולדה מרמזים על 'אם כל', 'בני כרכושתא' בגימטריה 1009, שזהו גם בגימטריה: 'לנשמה לנברא אש', שבאכילה זה נהפך לנשמה שהיא מוציאה מלאכים, שזה רמז באש, שיש מלאכים שהם עשויים מאש ('"אלקי הצבאות”, שהוא עושה צביונו במלאכיו … ופעמים אש, שנאמר: "משרתיו אש לוהט”' [שמו”ר כה,ב]), שזהו שאכילתו נעשית 'לנשמה' שהיא פועלת לבראת מלאכים שזהו שנעשה בהמשך 'לנברא אש'. או בדומה בגימטריה: 'מנשמה כנברא אש', שנעשה לנשמה שממנה ('מנשמה') נעשים מלאכים שהם 'כנברא אש' (שלא כל המלאכים הם אש). אולי גם שבסיפור ביר' מובא במקרה השני: 'ובסופה איך אינשמת חמתון קטלין חד קן דעכברין, אמר: ארפונון (תהילים קמה) "ורחמיו על כל מעשיו”' (יר' כלאים ט,ג). ש'עכבר' בגימטריה זה 292 ועם הכולל (המילה עצמה) זה עוד אחד (293) שזהו גימטריה: 'רב מלאך', כרמז להרבה מלאכים שנבראים ע”י אכילתו כיון שבורא נשמה שבוראת מלאכים (וזהו גם 'בר - מלאך' בר בארמית זה בן – כרמז שכעין המלאכים זהו הבן של הנשמה, שזהו שהיא בורא מלאכים [כעין בנים שלה]).