נחשים ואריות

משה רבנו משליך את מטהו ארצה – והוא הופך לנחש. השאלה המתבקשת הינה – למה דווקא נחש? המפרשים דנו בשאלה זו (עיין בדברינו לפסוק ג 'למה דווקא נחש'), וכאן נוסיף את חלקנו. מתוך עיון בפסוקים ובחז''ל ניווכח שלנחש יש מהות מרתקת, שאותה יצר הקב"ה. סיפורים רבים על אודות נחשים, בתנ''ך ובדברי חז''ל, סובבים סביב אותה נקודה: שבשעה שבני ישראל מקיימים את רצון ה' – אין לנחש כל יכולת לפגוע בנו, ובשעה שאין בני ישראל מקיימים את רצונו – יכול הנחש לגבור עלינו. ביטויו של עניין זה נמשך לאורך דורות רבים.

הנחש

כבר בפרשת בראשית מנסה הנחש לפתות את חוה ומצליח לגרום לה לאכול מפירות העץ האסור. בסוף העניין נאמר לנחש: 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב' (בראשית ג, טו). בלי להיכנס למשמעות העמוקה של הנאמר, הרי דבר אחד ברור – בין הנחש ובין זרעה של חוה, בני האדם באשר הם, פעמים שהאדם גובר על הנחש ('הוא ישופך ראש') ופעמים שהנחש גובר על האדם ('ואתה תשופנו עקב'). זהו יסוד מהותו של הנחש, שיתברר במשך הדורות, כאשר קיום האדם את רצון ה' הוא הדבר הקובע מי יגבר על מי.

הפעם הבאה בה אנו מוצאים את הנחש היא כאשר יוסף מושלך לבור. רש"י שם מביא את דברי חז''ל מן הגמרא 'והבור רק אין בו מים – ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים? מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'.[1] מאחר שמדובר ביוסף הצדיק, לא יכלו הנחשים לעשות מאומה ליוסף. אף בשעה שאחי יוסף יכלו לשלוט בו, להשליכו לבור ולמכרו – הנחשים לא יכלו להזיקו כלל וכלל.

כעת אנו מגיעים לנחש של משה. מדוע הפך דווקא לנחש? רש"י מביא את דברי התנחומא 'ויהי לנחש – רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש'.[2] בשעה שמשה פועל נגד רצון ה' ומדבר לשון הרע, נאלץ הוא לנוס מן הנחש. אולם מייד בשעה שאומר לו ה' 'שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ' משה מקיים את דבר ה', ומעתה אין לו ממה לפחד, שהרי הוא מקיים את רצון ה'.

בשעה שחוזר משה רבנו למצרים כתוב 'וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ' (ד, כד), והביא רש"י 'והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום'. בשעה שמשה לא קיים את מצוות המילה – היה הנחש בולעו, וברגע שנעשה רצון ה' (על ידי ציפורה) – כבר לא יכול הנחש להזיק.

בשעה שהלכו בני ישראל במדבר לא פגעו בהם הנחשים. והרי היו נחשים רבים במדבר, כמובא בחומש דברים (ח, טו) 'הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב', אולם הם לא יכלו לגשת אל בני ישראל. אך כשחטאו בני ישראל, מייד 'וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים' (במדבר כא, ו). היינו, רק בשעה שבני ישראל חוטאים יש לנחש אפשרות לגבור עליהם. ועל עניין זה נדרש במשנה: 'וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים'.[3] כאמור, הנחש ממית רק בשעה שישראל מטים את ליבם מאביהם שבשמיים.

כן מופיע עניין זה בסיפורי חז"ל, באופן מדויק ביותר, בסיפור מרהיב על מין נחש:[4] 'תנו רבנן, מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם הראו לי את חורו. הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא'.[5] (וכן מפורש על אודות הנחש עצמו במדרש רבה, ששם נדרש: 'שאין נחש ממית אלא החטא ממית, כמו שכתוב במעשה ר' חנינא בן דוסא'[6]).

האריה

לעומת כל הנאמר על הנחש, מצינו מקומות שבהם דווקא האריה הוא אשר מעניש את החוטאים בדבר ה', ואילו הצדיקים יוצאים מפגישות עימו ללא פגע. בכולם מפורש בפסוקים עניין הקשר עם הקב"ה, הן לשמירה בהשגחה פרטית והן לפורענות.

הראשון למקומות אלה הוא שמשון, שעליו נאמר 'וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן... וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ. וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ' (שופטים יד, ה–ו). אחריו מצינו במלך דוד, היוצא ללא פגע ממאבק עם אריה ועם דב,[7] וכדבריו 'רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו... ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה' (שמואל א' יז, לד–לז). וכן מסופר על בניהו בן יהוידע 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל (כתיב: חי) – רַב פְּעָלִים... וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג' (שמואל ב' כג, כ). וכתב הרד"ק 'בן איש חי – כן כתיב, וקרי איש חיל... ומה שכתוב חי דרשו בו שהיה צדיק גמור... ויונתן תרגם בן איש חיל בר גבר דחיל חטאין. רב פעלים – שהיה גדול במעשים טובים'. הרי לנו שצדיקים זוכים להשגחה פרטית כנגד אריות.

בשונה ממקרים אלו, בספר מלכים מצינו את עניין הארי הממית, המובא מספר פעמים כנגד אנשים שלא שמרו את דבר ה'. בשעה שאיש האלוהים לא שמר את מצוותו נאמר 'יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה'... וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ' (מלכים א' יג, כא–כד). וכן מסופר על אחד מבני הנביאים שאמר לרעהו להכותו בדבר ה', והלה מיאן, ומשום כך אמר לו 'יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה, וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ' (שם כ, לו). וכן נאמר על הגרים שהביא מלך אשור לארץ ישראל: 'וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה', וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם' (מלכים ב' יז, כה).[8]

באופן מובהק ומרהיב מתבטא עניין זה במעשה דניאל המושלך לגוב האריות. בשעה שהמלך נאלץ להשליך את דניאל לאריות הוא אומר לו 'אלוהיך אשר אתה עובד אותו תמיד הוא יושיעך', וכן אמר אחר כך דניאל: 'אלוהי שלח מלאכו וסגר פי האריות ולא חבלוני, יען אשר נמצאה לי לפניו זכות' (דניאל ו, יז–כג, בתרגום ללשון הקודש). ולעומת זאת, אויביו של דניאל שביקשו להשליכו אל הגוב, כאשר נזרקו אל האריות מייד נטרפו, 'ולא הגיעו לקרקעית הבור עד ששלטו בהם האריות וכל עצמותיהם שברו' (שם, כה).

אם כן ראינו שיש מקרים שבהם הנחש הוא המחיה והממית, וישנן פעמים שזהו האריה. על אודות שניהם כתוב בספר תהילים שבשעה שמקיימים אנו את רצון ה' אין לנו לפחד מהם (צא, יא–יג): 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ... עַל שַׁחַל (=אריה) וָפֶתֶן (=נחש) תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר (=אריה) וְתַנִּין (=נחש)'.

תקופת הנחש ותקופת האריה

התבוננות בשלל הסיפורים הנזכרים תעלה עובדה מרתקת, והיא שמעשי הנחשים והאריות לא אירעו בזמנים חופפים. התורה מתחילה לספר סיפורי נחשים, מאדם הראשון ועד לתלונות ישראל במדבר, ובתקופה זו אין אף סיפור על אריה. מכאן ואילך לא מוזכרים יותר סיפורים על נחשים בתנ''ך, וכל סיפורי החיה הממיתה והמחיה עברו אל האריה.

יסוד עמוק יש בדבר. יעקב אבינו, בטרם מותו, מגלה את מהות עם ישראל דרך הדברים שהוא אומר לבניו, וביניהם גם מהות הנחש והאריה. ליהודה הוא אומר 'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה' (בראשית מט, ט), ואילו לדן אומר 'יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח' (שם, יז). כמובן, אין זה מקרי שדווקא שני שבטים אלו הושוו לשתי חיות אלו. יהודה הוא השבט המוביל, ההולך בראש, ועניין זה מורה שכל זמן שישראל בשלמותם, והם בגדר ראש לאומות, הם יהיו כאריה. לעומת זאת, דן היה 'מאסף לכל המחנות', השבט שהלך באחרונה, ועניין זה מורה שכל עוד אין ישראל בשלמותם – יתבטא עניינם בנחשים, לטוב ולמוטב. 'תקופת האריות', התקופה שבה ישראל בשלמותם, היא הזמן שישראל יושבים בארצם והנבואה איתם, היינו מזמן כניסתם לארץ עד תחילת ימי בית שני. קודם זמן זה – היה העידן שאפשר לכנותו 'תקופת הנחשים'.

רגע המפנה מופיע באמצע פרק כא בחומש במדבר. בסיפור נחש הנחושת (המובא בתחילת פרק זה) עדיין היו ישראל בדרך 'לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם', ועל כן נענשו בנחשים. בהמשך, דרך מלחמותיהם בסיחון ובעוג וכיבוש עבר הירדן המזרחי (כמתואר בחלק השני של הפרק) – הם עוברים למצב של ארי. על כן מייד בפרקים הבאים מברך אותם בלעם בבחינת הארי, ככתוב 'הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא' (כג, כד), וכן 'כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ' (כד, ט).[9] מסיבה זו משה לא מברך את דן כנחש, כפי שעשה יעקב, אלא כאריה – באומרו (דברים לג, כב) 'דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן' (דן היה מצד אחד בכור, כמו אריה הנחשב לראש, ומאידך היה בן השפחות, בחינת 'הנחשלים אחריך'. על כן שני הצדדים, הן נחש והן אריה, מתאימים לו). התקופה של בחינת האריה נפתחת בזמן ההכנה אל הכניסה לארץ (כמתואר לעיל).

מבין כל החיות, פותח משה רבנו את שליחותו דווקא בנחש. בדרך מצרימה הוא נתקל שוב בנחש, וכך גם מלווה אותו הנחש כשהוא בא אל פרעה, ככתוב 'וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה... וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין' (ז, י, ועיין רש"י[10]). כנזכר לעיל, לאחר ארבעים שנה אמר ה' למשה לעשות דווקא נחש נחושת כדי להציל את העם.

לעומת זאת, בסוף ימיו, כשהוא עומד למסור את ישראל למנהיג הבא, מזכיר משה מספר חיות בברכותיו לשבטים. הנחש אינו מוזכר כלל, ואילו האריה מוזכר פעמיים, והיא החיה האחרונה שמזכיר משה בחייו: 'וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן... וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן' (דברים לג, כ–כב). משה רבנו קיבל את עם ישראל במדרגה הנמוכה של נחש – והעלה אותם עד למעלת האריה.

הסיפור האחרון שמוזכר על אריות הוא דניאל בגוב האריות, וזמן זה הוא רגע המפנה ממלכות בבל למלכות פרס, מתקופת האריה לתקופת הדב.[11] ביטוי ממשי לסיום מוחלט של תקופת האריה אנו מוצאים בתחילת ימי בית שני בו אנו עדים לסילוק בחינת האריה מבני ישראל, כמובא בגמרא: 'נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים', כלומר יצא גור אריה של אש מבית קדשי הקודשים בשעה שהתפללו להסרת יצר הרע של עבודה זרה. במקום אחר בגמרא מופיע ביטוי נוסף של היעדרות הארי מבית המקדש השני: 'חמשה דברים נאמרו באש של מערכה – רבוצה כארי... רבוצה כארי – והתניא, אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב? לא קשיא, כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני'.[12]

בחינות הנחש והאריה מבוטאות בצורה יפה מאוד בנבואות עמוס. מבין החיות השונות עמוס מזכיר תחילה את הארי לבדו, ככתוב 'הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ, הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד... אַרְיֵה שָׁאָג – מִי לֹא יִירָא? ה' אלהים דִּבֶּר – מִי לֹא יִנָּבֵא?' (ג, ד–ח). ה' משול כאן לאריה, וכן אמורים להיות עם ישראל. מאחר שעמוס מדבר כאן על עידן הנבואה ('ה' אֱלֹהִים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא') הוא מזכיר בנבואתו אריה בלבד.

אולם בהמשך נבואותיו מתאר עמוס את התהליך שיעברו ישראל, וכה דבריו: 'כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ' (ה, יט). עמוס מתאר שתחילה יהיה עם ישראל בבחינת הארי, אחר כך בבחינת הדוב, ולבסוף יחזור למצב התחתון של בחינת הנחש. בסוף ספרו, לאחר פירוט תהליך הדרדור ההדרגתי שיעברו ישראל, עד שיגיעו לתחתית שבתחתית – 'קרקע הים' – מזכיר עמוס את הנחש לבדו, ככתוב 'וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם' (ט, ג).

הדב, הזאב והנמר

נוכחנו לראות ששלב הביניים בין הארי לנחש הוא הדוב, ויש לברר את עניינו. ובכן, בספר דניאל (ז, ג–ו) מתוארים חזיונות הלילה שרואה דניאל, ובהם מופיעות ארבע חיות גדולות. הראשונה כאריה, השנייה דומה לדוב, והשלישית כנמר.[13] חיות אלו מבטאות את המלכויות שישעבדו את ישראל. רש"י[14] ביאר שכוונת הארי היא למלכות בבל – ומובן הדבר, שהרי היה זה בזמן הנבואה. מכיוון שנוכחות ה' בעולם לא התגלתה עוד דרך ישראל, שחטאו לה', הועברה בחינת המלכות בעולם לבבל, כמובא בספר ירמיה (כז, ו) 'וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי'.

על תיאור החיה השנייה, 'כמין דב', מבאר רש"י שהכוונה למלכות פרס, שהייתה בימי בית שני, בזמן דעיכת הנבואה וסיומה. גם היא, כבבל, באה בשליחות ה', כאמור (עזרא א, ב) 'כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם'. ומוסיף רש"י שהכתוב רומז לחיה נוספת כאשר כתב את המילה 'דב' בכתיב חסר – '"לדב" כתיב, כמו דיבא – תרגום של זאב, שאף זאב נקראת מלכות פרס שנאמר "על כן הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם" (ירמיה ה, ו)'. החיה השלישית הינה נמר, וביאר רש"י שמדובר במלכות יוון.

הדב, הזאב והנמר מציינים את שלבי המעבר בין תקופת האריה, בה הייתה הנבואה בישראל, לבין תקופת הנחש המציינת את מעמדם הנמוך והשפל של ישראל. תקופות אלה הינן שלב ביניים, שכן מצד אחד לא הייתה נבואה, אך מצד שני עמד בית המקדש השני על מכונו. הדוב לא בא לידי ביטוי כל זמן שהאריה בכוחו, ורמז לכך נמצא בדברי ירמיהו במגילת איכה, 'דֹּב אֹרֵב הוּא לִי, אֲרִי בְּמִסְתָּרִים' (ג, י) – ואפשר לדרוש את הפסוק כך: הדוב אורב וממתין לשלב בו ייכנס הארי למסתרים ויסיים את נוכחותו בעולם.

כפי שציין רש"י, תקופת מלכות פרס נמשלת גם לזאב. כשם שתיאר דניאל את רצף המלכויות – אריה־דב/זאב־נמר – תיאר אותו גם ירמיהו בכתבו 'עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשַׁדְּדֵם, נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם' (ה, ו). לקשר בין תקופת פרס לזאב התייחס רש"י בדבריו על ברכת יעקב לבנימין. על הפסוק 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' (בראשית מט, כז) כתב רש"י: 'אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, "יחלק שלל" – מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר "הנה בית המן נתתי לאסתר" (אסתר ח, ז)'. מתוך דברים אלה תעלה הבנה מחודשת לדברי יעקב אבינו. ברובד הפשוט דבריו 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' באים למשול את בנימין לזאב טורף, אך כעת ניתן לבאר שבנימין יטרוף זאב, כלומר יגבר על הזאב, כפי שבא לידי ביטוי בניצחון מרדכי ואסתר על המן ומלכותו שנמשלו לזאב.

לעתיד לבוא

הזכרנו את החיות שהרעו לעם ישראל, במציאות ובמשל – הנחש, האריה, הדוב, הזאב והנמר. מרהיב הדבר שאלה בדיוק הן החיות המתוארות בספר ישעיה בנבואתו על ימי העתיד: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (יא, ו–ט).

וכן כתב הרמב"ם: 'וזה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – משל וחידה. ענין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר "זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם", ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר "ואריה כבקר יאכל תבן"'.^[15]

לפרטים והזמנות ספרי כתר למלך

[email protected]

https://www.eretzhemdah.org/publications.asp?lang=he&pageid=30&cat=2